"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח"(דברים, כה').
מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 224 יום, אין צודקת ממנה. אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
פרשתנו מסיימת רצף של שלוש פרשות – אחרי מות, קדושים, אמור.
אנו נפעמים מחיילנו ומפקדינו גיבורי התהילה, המחרפים גופם ונפשם במלחמת אין ברירה, שאין צודקת ממנה. בגבורתם הם מקדשים שם שמים. מידי יום נשבר ליבנו לשמוע בחדשות את המשפט המצמרר – הותר לפרסום.
הזיקה האִימָנֶנְטִית של שמות שלוש הפרשות, המרכיבות את המשפט האלמותי – אחרי מות קדושים אמור, צורבת את התודעה הקולקטיבית שלנו באתוס הלאומי של מדינתנו, המהדהד בשירו של נתן אלתרמן (1910-1970) – מגש הכסף, משנת1947:”וְהַשְּׁנַיִם, שׁוֹקְטִים, יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת הַיְּהוּדִים”.
השנה, מגש הכסף מזהיר את זוהרו כזוהר הרקיע, על הנשמות הטהורות והקדושות, של ימי מלחמת המצווה. אלו ימים שבהם מתייחד עם ישראל בחיל וברעדה, בימים של אחרי מות קדושים אמור, בנתיב הזיכרון הקולקטיבי של יום השואה והגבורה>יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה > יום העצמאות ולקראת יום ירושלים.
גיבורי התהילה במותם, הותירו לנו צוואה, לשמור מכל משמר את הערך הנעלה של האחדות בחיים.
כך בעיניים דומעות צפינו בנאום האחדות הנרגש של מנחם קלמנזון, בטקס הענקת פרס ישראל . מנחם סיפר אודות צוות אלחנן מהישוב עתניאל, שנחלצו לסייע לאחיהם בקיבוץ בארי בשבת השבעה באוקטובר. מנחם סיפר, שתושבי בארי לא מיהרו לפתוח את דלתות הממ"ד, מכיוון שהמחבלים שרצו ביישוב, ניסו בדרכי עורמה לשכנע את המתבצרים לפתוח את הדלתות וכך חטפו אנשים או ירו לעברם. כשצוות אלחנן הי"ד ( בנו של הרב בני קלמנזון נשיא ישיבת עתניאל ) ביקש מהמשפחות לפתוח דלתות, סירבו בתחילה. ואז צוות אלחנו זעקו – " שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד". הלבבות וגם הדלתות של הממ"ד נפתחו וכך הצילו את חייהם של אחיהם בקיבוץ בארי.
הנה פרשתנו מייחדת את ערך האחדות בקידוש השם: "וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ד', מְקַדִּשְׁכֶם. הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם,לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי ד' " ( ויקרא, כב', יז' )
הרמב"ם ( 1138-1204 ) כותב:"כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: ולא תחללו את שם קודשי" (הלכות יסודי התורה, ה', א').
מה היא הפרקטיקה בקידוש שמו של הקב"ה ? כיצד עושים זאת בפועל?
פרופ' נחמה ליבוביץ ( 1905-1997) בהארתה לפרשתנו בסוגיית קידוש השם, מביאה את פרשנותו של פרופ' הוגו ברגמן ( 1883-1975) במאמרו – קידוש השם ( נדפס במבחר המסה העברית, בקר שפאן עמ' 521)- ונראה שכך יש להבין את דברי חז"ל על הפסוק- " כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדור דור " (שמות, יז' ,טז'),שהביאם רש"י שם: שידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומדוע כס ולא נאמר כסא? והאם ד' נחלק לחציו? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו…לכן אנו אומרים קדיש ומתפללים יתגדל, כלומר יהי רצון מלפני מי שאמר והיה העולם, שיגאלנו מבין האומות וימחה את זכר עמלק ויתקדש שמו להיות שלם.
כך הרמב"ם באגרת השמד, שאותו כתב ליהודי ספרד ומרוקו בשנת 1165, מאיר לנו מהו חילול השם? וכך הוא כותב: "שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס. שיהיה אדם מתנהג עם בני אדם התנהגות גרועה וכעורה במיקחו וממכרו ובמשאו ובמתנו, ומקביל את בני האדם ברוע פנים ובזלזול, ולא תהיה דעתו מעורבת עם הבריות, ולא יהיה מתנהג עם בני אדם במידות נעלות והגונות, הרי זה חילל את השם".
הנה כי כן, על האור של קידוש השם לגרש החושך של חילול השם. כך נקדש את אחדותנו בקידוש השם, בהתנהגותנו עם הבריות, בהקשבה, בכיבוד תרבות המחלוקת, בדיבורנו בנחת, בקבלתו בסבר פנים יפות של אחינו , גם אם הוא לא חושב כמונו. שנימנע מקטטה ומכעס, שנהיה הגונים וישרים במקח וממכר עם רענו. שנהיה טובים ולא רעים ונדע לאמץ מידות וערכים נעלים. כך נאיר את חברתנו ומדינתו באור האחדות וקידוש השם.
ערך האחדות גם נוכח בסיומה של פרשתנו בציון המועדות- חגי ישראל: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ד', מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם. בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם, פֶּסַח לד'. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת לַד' שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא קֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם; כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַד', מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" ( ויקרא, כג', ד'-ח').
עלינו לקדש את ערך קדושת האחדות, כנאמר בהגדה של חג הפסח:״ וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם״. אם נהיה – אֶחָד ומאוחדים – עם אחד בלב אחד, יהיה קשה לשונאינו לממש את מזימתם ולפגוע בקיומנו ולכלותנו.
עליונותו של ערך האחדות משתקף בנבואתו של הנביא ישעיהו, בהפטרה אותה אנו קוראים ביום טוב שני של גלויות, ביום השמיני של פסח וגם ביום העצמאות: "וְהָיָה צֶדֶק, אֵזוֹר מָתְנָיו; וְהָאֱמוּנָה, אֵזוֹר חֲלָצָיו. וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל הַר קָדְשִׁי,כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת ד' כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים … וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם, וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל; וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ, מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ… וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם, וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ: אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה, וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם"( ישעיהו, יא').
עמוס חכם ( 1921-2012) בפרשנותו בדעת מקרא, מאיר את ערך האחדות כפי שמשתקף בהפטרה בנבואתו של הנביא ישעיהו: "יגורו יחדיו ותבטל הקנאה האיבה והתחרות שיש באפרים כלפי יהודה…תבטל השנאה הקדומה שבין השבטים. הנביא מכנה בשם ישראל – כולל את כל שבטי ישראל…הבטחה זו לאחדות כל שבטי ישראל גדולה וחשובה מאד. היא נכפלה ונאמרה שנית…ינצחו את אויביהם יחדיו".
הנה כי כן, ביטול הקנאה, התחרות, האיבה, והשנאה,יעצים את האחדות. כי כוחנו באחדותנו.
ההפטרה של הנביא ישעיהו מתייחסת לדמותו ההירואית של המלך חזקיהו, שבצעד אמיץ הביא לאחדותו של העם כשברקע הוא ניצב בשנת 710 לפנה"ס אל מול איום המלך סנחריב.
הרב ראובן מרגליות ( 1889- 1971) בספרו " מרגליות הים"( סנהדרין יב', ב') כותב אודות עיבור השנה המיוחד במינו, שעשה חזקיהו מלך יהודה, שהיה בנו של המלך הרשע אחז, שגרם לעבודת הבעל, העביר את בניו למולך, קיצץ את כלי בית המקדש וסגר את דלתותיו וגם סגר תלמודי תורה. חזקיהו עם כניסתו כמלך בר"ח ניסן, החל במהפכה רוחנית. הוא השיב את הכוהנים והלווים לעבודתם, השמיד האלילים וטיהר את המקדש מטומאתו. חזקיהו הבין שלא מספיק רק להחזיר עטרה ליושנה, אלא יש להתנחל בלבבות ולאחד את העם. יזם מסע המוני לעלייה לרגל לחג הפסח. אבל הייתה לו בעיה,בכך שטיהור המקדש הסתיים בטז' בניסן. חזקיהו התייעץ: "ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחודש השני"( דברי הימים, ב' ,לא).
הוא קיבל אישור ליוזמתו האמיצה למען אחדות העם ועיבר את חודש ניסן. חזקיהו קרא לעם בממלכת יהודה אבל גם בישראל לעלות לרגל לירושלים. ד' היה עמו:" עשה והצליח כי הייתה יד האלוקים לתת להם לב אחד… לעשות את חג המצות בחודש השני , קהל לרוב מאד". חזקיהו רצה להיות בטוח שהכול בסדר ופנה אל ד': "התפלל יחיזקיהו עליהם לאמור, ד' הטוב יכפר בעד. ד' מגיב:" וישמע ד' אל יחיזקיהו וירפא את העם"( מתוך: פסח חזקיהו ומשמעותו, הרב רונן לוביץ, שבתון, גיליון 1066, א' בניסן תשפ"ב).
ערך האחדות נוכח בפרשתנו בסוגיית המועדות, גם בהקשר לחג הסוכות:"וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם, לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַד' "( ויקרא, כג',לג'-לד').
בתקופת שיבת ציון על רקע הצהרת המלך כורש בשנת 531 לפני הספירה, עזרא ונחמיה נוקטים בצעד תקדימי לאחדות העם, בהחלטתם לחגוג את חג הסוכות מחוץ למקדש, ברחובה של עיר:"וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל-הָעָם, הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, אֶל עֶזְרָא, הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל, אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיִּמְצְאוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה:אֲשֶׁר צִוָּה ד' בְּיַד מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ, וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת:לַעֲשֹׂת סֻכֹּת, כַּכָּתוּב. וַיֵּצְאוּ הָעָם, וַיָּבִיאוּ, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל-גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם, וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם, וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה, גְּדוֹלָה מְאֹד.וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים, יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן, עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן; וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט "( נחמיה, ח', יג'-יח').
עזרא ונחמיה באתוס של שיבת עם ישראל לארצו, מציבים אתגר נעלה של אחדות העם המפוצל, של שבת אחים ואחיות גם יחד. כך זה קורה בדיוק בחג הסוכות –בחגיגת החג שכוללת את כל העם, לרבות הטמאים שלא יכלו קודם להיכנס למקדש ולחגוג את חג הסוכות ברחובה של עיר – "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל-גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם, וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים, וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם.
עזרא ונחמיה מציגים לנו דגם של מנהיגות מעצבת, במשמעות החברתית של האחדות – בהכלת כולם, כמו ארבעת המינים בסוכות-המייצגים את האחדות ואת הערבות ההדדית; כל מין מייצג קבוצה בעם ישראל כמתואר במדרש ויקרא רבה (ל', יב'). ויעשו כולם אגודה אחת של משמעות ושייכות– כל אחד יהיה אגוד באגודה אחת- היחד בצד הייחוד.
אחרי מות קדושים אמור, פרשתנו אומרת כן, לקידוש השם באחדותנו : "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ד', מְקַדִּשְׁכֶם".
רק בתקווה וביחד – ננצח.
כתב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
