"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".
מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 189 יום, אין צודקת ממנה. מטרות המלחמה מאד ברורות – מיטוט שלטון החמאס, השבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
היום לאחר 6 חודשים מתעצמת עוד יותר השאלה, מדוע ולמה התרגש עלינו האסון הנורא בשבת שמחת תורה בבוקר בשבעה באוקטובר?
בליל יום כיפור האחרון, 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי, הזכיר לנו שוב, את ליקוי המאורות והעיוורון הקולסאלי שלקינו בו, ערב המלחמה הנוראית ההיא, שבה השתעבדנו לקיבעון מחשבתי ולקונספציה שנטלה מאתנו את יכולת הטלת הספק בה. בערב יום כיפור האחרון שיחרר ארכיון המדינה את המידע אודות המברק הסודי ששיגר ראש המוסד דאז צבי זמיר להנהגה הצבאית, לאחר שנפגש בלונדון טרום המלחמה, עם המרגל המצרי אשרף מרוואן, שבפגישתם, הציג לו האחרון בפרטי פרטים את תכנית המלחמה המתוכננת לפרוץ, בחזית סיני וברמת הגולן ביום הכיפורים תשל"ג – 6 באוקטובר. אך לצערנו, ראשי המודיעין לא הטילו כל ספק בתפיסת הקונספציה, של כוונות האויב המצרי, למרות המידע שהועבר. הם היו נחרצים, בטוחים ,יהירים, מקובעים ושבויים בקונספציה שאין בלתה- מלחמה לא תפרוץ. מלחמה שגבתה מחיר נוראי של, 2,656 חללים,7,251 פצועים בגוף ובנפש, 294 שבויים.
לא יאומן שלאחר 12 ימים של אותו צלצול פעמון הזיכרון הקולקטיבי ביום הכיפורים השנה, התעוררנו בשמחת תורה ושמיני עצרת, לבוקר נורא ואיום, שהחזיר אותנו שוב, לאותה תסמונת טרגית, של ליקוי מאורות ועיוורון והשתעבדות טוטאלית לקונספציה, שנטלה מעמנו את אותה יכולת כה בסיסית,של חובת הטלת הַסָּפֵק כצורך קיומי, לקדושת חיינו במדינתנו האחת והיחידה. לא למדנו דבר מאותו עוורון בו לקינו לפני 50 שנה. היהירות, הביטחון העצמי המופרז, הורדת המסך כנגד עובדות ומידע שהוצפו על ידי דרגים זוטרים שכביכול ערערו על הקונספציה המקודשת שאחזה בנו, שזלזלה בכוונות וביכולות של החמאס. כל אלו השתלטו עלינו וגרמו לנו מַאְפֵּלְיָה של אפלה, חושך וצלמוות.
אמברוז בירס ( 1842 – 1914), סופר אמריקאי, מרומם את חובת הטלת הַסָּפֵק:"במקום שבו קיים סָּפֵק קיימת אמת. הַסָּפֵק הוא צילה של האמת".
הנה פרשתנו הפותחת רצף של שתי פרשות העוסקות בנושא הצרעת, עוקצת וצורבת את תודעתנו, בחובת הטלת הַסָּפֵק כצורך קיומי לחיינו.
הצרעת על סיבותיה, מאפייניה ודרך הטיפול בה, פורסת בפנינו עולם תוכן נפלא של תובנות חברתיות לחיינו. הצרעת מופיעה בגופו, בבגדו ובביתו של האדם.
הנה מוארת קדושת הטלת הַסָּפֵק,בהקשר לשלושה מצבים של צרעת.
המצב הראשון, שאם ניגלה נגע צרעת בגופו של האדם, אפילו נקודת צרעת קטנטנה והכהן ראה ואבחן זאת כנגע צרעת, הרי האדם טמא, מסגירים אותו בהסגר ועליו לעבור תהליך של טהרה: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אָדָם, כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרו נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ". ( ויקרא, יג', א'-ג' ).
המצב השני, אם ניגלה שכל גופו של האדם, מכף רגל ועד ראש, נגוע בנגע צרעת, והכהן אבחן ופסק שכל הגוף אכן נגוע בנגע צרעת, אז במקרה זה למרבית הפלא,האדם טהור" וְאִם-פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת, בָּעוֹר, וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל-עוֹר הַנֶּגַע, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד-רַגְלָיו לְכָל-מַרְאֵה, עֵינֵי הַכֹּהֵן.וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר, אֶת הַנָּגַע: כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא" (ויקרא, יג', יב'- יג').הכול תמוה ואבסורדי. שכן, ההיגיון שלנו אומר, שככל שהצרעת חמורה ומפושטת יותר בנוכחותה בגוף האדם, הרי האדם יהיה במצב טומאה חמור יותר.
אם כן, מדוע אם נִגֶלֵת באדם נקודה זעירה של נגע צרעת, אזי האדם טמא ועליו להיות מושם בהסגר מחוץ לקהילתו ולעבור תהליך של היטהרות, ואילו אם ניגלה שכל הגוף מכף רגל ועד לראש מכוסה בנגע צרעת, אז במקרה זה,האדם טהור ופטור ממחנה הסגר ומתהליך של טהרה?.
מהו ההיגיון ?
אנו מסוגלים לא אחת לשפוט אדם באופן טוטלי לכף חובה, ללא ניסיון והשתדלות להטיל ספק ולמצוא בו, לפחות נקודה אחת של זכות. אשר על כן, פרשתנו מלמדת אותנו שאם כל הגוף מכוסה בנגע צרעת, במקרה זה האדם טהור. שכן, לא יתכן שהאדם "נצבע" במברשת של צבע שחור, באופן טוטלי, ודאי, דווקני ופסקני לחובה, מכף רגל ועד ראש. לא יתכן שלא נמצא בו אפילו נקודת זכות אחת. לא יתכן שלא נמצא בו נקודת אור אפילו קטנה בתוך החושך המוחלט כביכול. על כך כבר אמר ר' אלימלך מליז'ענסק: "אדרבא- שנמצא את מעלות חברנו ולא רק את חסרונן".
אנו גם מכירים מעולם המשפט העברי, שבית משפט הדן דיני נפשות שכולל לפחות 23 דיינים, יכול להחליט על פסק דין מוות לאדם, גם במקרה ש-22 דיינים מחייבים מול דיין מזכה אחד. אם סנהדרין כולה אומרת – חייב, כלומר, שכל הדיינים מחייבים את הנידון, ללא הטלת ספק כלשהו, במקרה זה האדם יוצא זכאי בדינו.דמיון רב למצב של נגע צרעת הפושה בכל הגוף, שהכהן המשמש כפוסק, מטיל סוג של ספק וקובע שהאדם לא טמא במקרה זה.
אם כן,הטלת הספק, הביקורת העצמית והעצמאות המחשבתית, הם מנגנוני הגנה כנגד קבעון מחשבתי וטוטלי.
המצב השלישי, אותו נפגוש בפרשה בשבת הבאה, מצורע, אודות צרעת הנִגֶלֵת בביתו של האדם:"וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר:כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת" (ויקרא, יד', לג'- לה').
כבר נשאל, מדוע בעל הבית שבא לכהן ומתאר לו את מה שהוא רואה, משתמש במילה – כְּנֶגַע ולא במילה המוחלטת והפסקנית – נֶגַע? מפרש רש"י במשנה נגעים יב', משנה ה':"כנגע– שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור, לומר: נגע נראה לי, אלא , כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי".
הפרשן ר' אליהו מזרחי ( 1435-1526) מפרש אף הוא:"אבל שמעתי מרבותיי, שאין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומאת הנגע וטהרתו, אלא מפני דרך ארץ בלבד. שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו- "ודאי", אלא ספק. וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ד', ע"א): "למד לשונך לומר: איני יודע".
הנה לנו תובנה חשובה בחובת הטלת הַסָּפֵק כצורך קיומי לחיינו.
בימי מלחמת חרבות ברזל, אנו שואלים ובצדק,מה גרם לליקוי המאורות ולעיוורון שאחזו בנו בשבעה באוקטובר? הטרגדיה היא, שלא קדשנו את הספק ולקינו בקיבעון מחשבתי בדמותה של קונספציה, שהייתה נגועה בחוסר מודעות, לחובת הטלת הַסָּפֵק והדיון בה, כצורך קיומי לחיינו.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
