פרשת בשלח –  " ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן "- כולם תחת האלונקה במלחמת המצווה

"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).

המלחמה היא מלחמת  מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה'). 

פרשתנו מציגה לנו, כיצד עם ישראל הנמצא בתהליך השינוי מעבדות לחירות, ניצב עם פניו אל מול ים סוף, כשמאחוריו מתקרב צבא מצרים על שריוניו בראשות פרעה, הרודף אחר נתיניו העבדים שברחו זה עתה ממצרים: " וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם, כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילו עַל-פִּי, הַחִירֹת, לִפְנֵי, בַּעַל צְפֹן. וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל ד'. וַיֹּאמְרוּ, אֶל מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.   הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם, אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ד', אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם:  כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד עוֹלָם. ד', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן".(שמות, יד', ה'- יד').

תהליך השינוי מעבדות לחירות, מחבר אותנו לתיאורית השינוי של קורט לוין פסיכולוג יהודי (1890 – 1947) אודות- "שדה הכוחות הפסיכולוגי", שאומרת, ככל שיהיו יותר כוחות מקדמים מאשר כוחות מעכבים את תהליך השינוי, אז  השינוי יקרה.

בפרשתנו, הים לקראת בקיעתו, מסמל את הכוחות המקדמים – הגאולה ,החירות, האחריות והעצמאות ואילו מצרים מסמלת את הכוחות המעכבים – הגלות, העבדות, השעבוד והתלות .

מי יכריע ?– הגאולה או הגלות ? החירות או השעבוד ? העצמאות או התלות ?

במי תהא תלויה ההכרעה?- האם רק בקב״ה ? האם רק בעם ישראל ? האם  בשניהם ביחד?

בדיאלקטיקה של המאבק להכרעה בשדה הכוחות, בין גאולה לבין גלות, בין חירות לבין שעבוד , בין עצמאות לבין תלות ,בין אקטיביות לבין פסיביות, מזדקר לנגד עינינו בפרשתנו, פסוק מכונן : "ד', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן".

בקריאה פשטנית של הפסוק ניתן להבין, שההכרעה  מסורה  אך ורק לקב״ה. דומה שמצב הצבירה בשדה הכוחות הוא – עם ישראל פסיבי ואילו הקב״ה אקטיבי.

אך בקריאה אחרת, ניתן לקרוא בדרך שונה ובהצבת סימן שאלה את  הפסוק המכונן: ״ ד', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן" ? עם ישראל !,האם תאמצו את הכוחות המעכבים ואז תכשלו בתהליך השינוי, או שתיקחו את גורלכם בידכם ותאמצו את הכוחות המקדמים שיובילו אתכם להצלחת תהליך השינוי מיסודה של התכנית האלוקית מעבדות לחירות, לאורח ולאורך ימים. המסר הוא-  תתחזקו  באמונתכם בקב״ה: ״ וַיַּאֲמִינוּ בַּד' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּו ״.  אבל גם קחו אחריות פעילה על גורלכם, חייכם ועתידכם. זאת  קריאה המציבה את מודל השילוב : הקב"ה ועם ישראל .

"גם וגם". במילה –תַּחֲרִשׁוּן , יש נוכחות לאותיות של המילה- חירות. היכן לומדים קריאה זאת?

רבי מאיר מפרמישלן, מגדולי האדמו"רים החסידיים ( 1820-1850 ) קורא את הפסוק בקריאתו המיוחדת והיצירתית, במודל השילוב: " ד', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן"–  ד׳ ייתן לכם לחם, רק אם אתם תַַּּחֲרְשׁוּן את האדמה״. הדיאלקטיקה שבין תַּחֲרִישׁוּן – מצב פסיבי נטול אחריות, לבין תַַּּחֲרְשׁוּן -מצב אקטיבי של אחריות, הפך לדיון אידאולוגי בוויכוח המוכר בדורנו, האם לימוד תורה בלבד, או עבודה בלבד? או האם שניהם יכולים לשמש בכפיפה אחת?

רבי מאיר מפרמישלן, מציב לנו את המודל המשולב. על הדיכוטומיה שבין –  רק תורה, לבין – רק עבודה. לדעתו, ניתן לשלב את השניים. גם אחריות לתורה וגם אחריות לעבודה. הילכו שניהם יחדיו בלתי אם נועדו?- כן וכן, הם יכולים ללכת יחדיו ,שלובי ידיים ובהרמוניה. הכוחות המקדמים יכריעו את הכוחות המעכבים שילוב זה. הד  למודל המשלב תורה ועבודה, נוכח אצל הרמב״ם(1138-1204) בהלכות "מתנות עניים": "כל המשיב על לבו שיעסוק בתורה  ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם. ביזה את התורה וכיבה את מאור הדת…לעולם ידחק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל  יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הציבור. וכן צוו חכמים ואמרו: עשה שבתך חול  ואל יצטרך לבריות. ואפילו היה חכם ומכובד והעני, יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עור בהמות  נבלות ולא יאמר לעם, חכם גדול אני, כהן אני , פרנסוני״. נושאי הדגל של תפיסת האחריות המשלבת "גם וגם" ,של תורה ועבודה, היו גדולי ישראל ומאורות גדולים, ביניהם,- רבי יוחנן הסנדלר, רבי יצחק נפחא הנפח, שמאי הבנאי, הלל חוטב העצים, רבי יהושע הפחמאי, אברבנאל הכלכלן, הרמב״ן והרמב״ם הרופאים, ועוד רבים אחרים.

המהר״ל מפראג, ( 1525-1608 ) בספרו "תפארת ישראל", מתאר את  חיי היהודי ,כפירמידה בעלת שלוש קומות: טבע, שכל  ותורה. לדעתו, זה השילוב המנצח, של היות היהודי בעת ובעונה אחת נטוע בשלושה מרחבים:  הטבע– העבודה המתמדת ליישובו של עולם, לתיקון הטבע, לעובדו ולשומרו, במימוש האחריות, של הקיום והצמיחה היום יומית. השכל– האחריות לשיפורו קידומו והשבחתו של השכל, בבחינת רכישת השכלה ,ידע ומיומנויות. התורה-האחריות לשמירת הזהות האמונית ,הרוחנית והתורנית . יש לדעתי בדברי המהר"ל,  הצגת מתווה אמוני חינוכי פסיכולוגי, של אחריות ושליטה גם על טבעך (הטבע שלך) שפעמים מאיים עליך בפיתויים בעלי יצר. ההתגברות על כך היא ,בלקיחת אחריות בתבונה ובשכל, בשליטה עצמית וכל זאת במרחב גבולות של איזונים ובלמים, של תורה ודרך ארץ. עם ישראל יצא לדרך ממצב של טבע המכור לעבדות -תַּחֲרִישׁוּן, לעבר לקיחת אחריות –למצב  תחֲרְשׁוּן – לחרוש את האדמה. הנביא ישעיהו מדגיש את תפקידו של האדם בתיקון עולמו של הקב"ה: "כִּי כֹה אָמַר ד' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹקִים, יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ. לֹא תֹהוּ  בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ; אֲנִי ד' וְאֵין עוֹד" (ישעיהו, מה', יז'-יט').

המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק( 1873-1934) מוסיף, שורות שירה לפרשתנו שהיא גם-פרשת שירה, לחשיבות ערך האחריות לחיי העבודה: " מי יצילנו מרעב? ומי יאכילנו לחם רב? ומי ישקנו כוס חלב? למי תודה, למי ברכה? לעבודה ולמלאכה. ומי נטע עצים בגן, לפרי וצל, כל מין וזן, ובשדות זרע דגן? למי תודה, למי ברכה? לעבודה ולמלאכה…על כן נעבוד, על כן נעמול. תמיד, בכל ימי החול. כבד העול, נעים העול. ובעת הפנאי נשיר בקול שירי תודה, שירי ברכה, לעבודה ולמלאכה.