"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
השבת היא שבת זכור הסמוכה לחג הפורים, שבה יקראו בכל בתי הכנסת ובישיבות את קריאת הזיכרון – "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח"
מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 168 יום, אין צודקת ממנה. מטרות המלחמה מאד ברורות – מיטוט שלטון החמאס והשבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם. בחזית הצבאית מידי יום ביומו, אנו נפעמים מהַהקְרָבָה של חיילנו ומפקדינו, גיבורי התהילה, המקריבים את נפשם וגופם על מזבח הקודש של האומה והמדינה. אנו עדים לסיפורי גבורה הרואיים של הַקְרָבָה.
כך אנו נפעמים מהקִרְבָה ,החברות והרעות ללא גבולות של חיילי צה"ל. מלחמתם היא מלחמת בני אור בבני חושך.
בשבת האחרונה סיימנו חמש פרשות העוסקות בהקמת המשכן.
כך גם בפרשתנו – הפותחת את ספר ויקרא, אנו נמצאים במרחב המשכן, בסדר העבודה של הכהן הגדול והכוהנים ובהקרבת הקורבנות.
אחד המאפיינים בייצוגו של הכהן הגדול ,הוא לבושו המגוון, כשהבולט שבהם הוא חושן האפוד.
חושן אפודו של הכהן הגדול מאיר את הקִרְבָה של אבני החושן אחת לרעותה, המחברות את השבטים – בדגש למיקומן. האבנים מייצגות את שבטי ישראל, בקִרְבָה, בכפיפה אחת ובמרחב אחד, על שונוּת – מאפייניהם, אישיותיהם, דעותיהם, השקפותיהם, תכונותיהם ועיסוקיהם – "וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל-שְׁמֹתָם; פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל שְׁמוֹ, תִּהְיֶיןָ, לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט"
מפרש רש"י- " וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן– על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להן, קורא אותן בלשון – מילואים".
הנה לראשונה- לידתו של צבא המילואים.
חובת ההתגייסות של כולם לצבא העם, מוארת במפעל הקמת המשכן: " כֹּל, הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה יִתֵּן, תְּרוּמַת ד' "( שמות, ל', יד').
מפרש רש"י: "למדך כאן, שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא ונמנה בכלל מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ד', לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם".
רש"י קורא את קריאת – הִנְנִי, הדורשת – הַקְרָבָה וקִרְבָה של כולם מעל גיל עשרים, שהם כן מחויבי גיוס לצבא ומחויבים בנתינה של מחצית השקל – שרות קודש לאומה.
כך פגשנו את עמלק בספר שמות:" וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם". תגובתו של משה היא: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק".
מה קורה בפועל? :"וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק".
התוצאה הייתה:" וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת-עַמּוֹ, לְפִי-חָרֶב " ( שמות, יז', ח'-יג').
הבה נחדד זיכרוננו ונשאל – מה המאפיין של איום עמלק ?
עמלק צופה בנו מידי יום ביומו ומחכה לאותה שעת כושר, שיוכל לתקוף אותנו ולהשמידנו.
מתי זה קורה? כאשר עם ישראל מציג לאויבו העמלקי ולאויביו האחרים, את חולשתו, חוסנו הירוד, רפיסותו, ואת תמונת המאבקים והשסעים הפנימיים שבתוכו – "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים" .
" אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ"- מפרש רש"י :לשון קור וחום". כלומר, האיום העמלקי ,מתעצם ועלול להיות ממשי, במציאות של – חוסר קִרְבָה, של – פלגנות בינארית וקיצונית שבתוכנו- מציאות של קור קיצוני או חום קיצוני בקרבנו, שעלולה לסכן אותנו.
הנה רפלקציה לימים של ה- 6.10 ואחורה.
בדיוק במציאות העמלקית הבינארית, קרה לנו ב 7.10 , סוג של אתחול מחדש, של קִרְבָה ,בזיקה לאוּרִים והַתֻּמִּים , המסמלים יותר מכל את היציאה למלחמת המצווה שחיברה את הָאוּרִים והַתֻּמִּים באור יוקד על שלל צבעיהם של אבני החושן , את הקצוות שבתוכנו, לנקודת האיזון והפשרה, שבין הקור והחום הקיצוניים, של יצירת מרחב חיים פושר, שדורש מכל אחד- הקְרָבָה, של אחדות הלבבות.
כך נפגוש את הָאוּרִים והַתֻּמִּים המאירים את אורם, במלחמתו של דוד המלך בעמלק .
אנו מתוודעים לאכזריות עמלק: "וַיְהִ֞י בְּבֹ֨א דָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו צִֽקְלַ֖ג בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַעֲמָלֵקִ֣י פָֽשְׁט֗וּ אֶל־נֶ֙גֶב֙ וְאֶל־צִ֣קְלַ֔ג וַיַּכּוּ֙ אֶת צִ֣קְלַ֔ג וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖הּ בָּאֵֽשׁ וַיִּשְׁבּ֨וּ אֶת הַנָּשִׁ֤ים אֲשֶׁר בָּהּ֙ מִקָּטֹ֣ן וְעַד־גָּד֔וֹל …וַיָּבֹ֨א דָוִ֤ד וַאֲנָשָׁיו֙ אֶל־הָעִ֔יר וְהִנֵּ֥ה שְׂרוּפָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וּנְשֵׁיהֶ֛ם וּבְנֵיהֶ֥ם וּבְנֹתֵיהֶ֖ם נִשְׁבּֽוּ׃ וַיִּשָּׂ֨א דָוִ֜ד וְהָעָ֧ם אֲשֶׁר־אִתּ֛וֹ אֶת קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ עַ֣ד אֲשֶׁ֧ר אֵין בָּהֶ֛ם כֹּ֖חַ לִבְכּֽוֹת. וּשְׁתֵּ֥י נְשֵׁי־דָוִ֖ד נִשְׁבּ֑וּ אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵלִ֔ית וַאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֥ל הַֽכַּרְמְלִֽי".
בנקודת שפל זאת, דוד פונה בשאלה לאוּרִים והַתֻּמִּים שבאפודו של אביתר הכהן: "וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל־אֶבְיָתָ֤ר הַכֹּהֵן֙ בֶּן־אֲחִימֶ֔לֶךְ הַגִּֽישָׁה־נָּ֥א לִ֖י הָאֵפ֑וֹד וַיַּגֵּ֧שׁ אֶבְיָתָ֛ר אֶת־הָאֵפ֖וֹד אֶל־דָּוִֽד׃ וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בד' לֵאמֹ֔ר- אֶרְדֹּ֛ף אַחֲרֵ֥י הַגְּדוּד הַזֶּ֖ה הַאַשִּׂגֶ֑נּוּ , וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ – רְדֹ֔ף כִּֽי־הַשֵּׂ֥ג תַּשִּׂ֖יג וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל".
דוד יוצא למלחמה בעמלק ממוטט אותו ומשחרר את השבויים: "וַיִּרְדֹּ֣ף דָּוִ֔ד ה֖וּא וְאַרְבַּע־ מֵא֣וֹת אִ֑ישׁ… וַיַּכֵּ֥ם דָּוִ֛ד מֵהַנֶּ֥שֶׁף וְעַד־הָעֶ֖רֶב לְמׇחֳרָתָ֑ם וְלֹא־נִמְלַ֤ט מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּי֩ אִם־אַרְבַּ֨ע מֵא֧וֹת אִֽישׁ־נַ֛עַר אֲשֶׁר־רָכְב֥וּ עַל־הַגְּמַלִּ֖ים וַיָּנֻֽסוּ. וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כׇּל אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת־שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד" .
מטרות מלחמתו של דוד בעמלק – הושגו- מיטוט העמלקי והשבת השבויים והחטופים.
כך פותחת פרשתנו ומאירה לנו את הצורך בהַקְרָבָה ובקִרְבָה : ״ וַיִּקְרָא, אֶל מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ד' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לד' מִן הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת קָרְבַּנְכֶם " (ויקרא, א', א'-ב').
הנה לפנינו מחלוקת בין שני ענקים – הרמב"ם והרמב"ן.
הרמב״ם ( 1138-1204) מציג את הגישה התרפויטית מניעתית, המדגישה- הַקְרָבָה. בני ישראל במצרים ואחר כך במדבר, חיו במרחב סביבתי אלילי של פולחן הקרבת קורבנות. על מנת להרחיקם בדיעבד, ממרחב העבודה הזרה ולהכשירם להיות עם סגולה, היה צורך בהַקְרָבָה, במתווה תרפויטי מניעתי , מעין תרופה למכה, ביצירת מרחב בידוד סטרילי של הקרבת קורבנות, ייחודי יהודי משלהם.
הרמב״ן (1194 – 1270 ) חולק על הרמב״ם ומציג את הגישה התיאולוגית החינוכית המעצבת, המדגישה את הקִרְבָה למעשה הקורבנות, שתכליתה לכתחילה להגשים את היעוד והקירבה לד׳.
ניתן לומר שאם נשלב את פרשנותם של הרמב"ם והרמב"ן לפשר הקורבנות, הרי ניתן לייצר הכלאה של מתווה הַהקְרָבָה והקִרְבָה.
שכן, הרמב"ם מדגיש את הַהקְרָבָה, ביציאה מעולם אלילי שהורגלו אליו, ואילו הרמב"ן מדגיש את הקִרְבָה , בכניסה למרחב ההתקרבות לאלוקים.
כן, זה לא קל ודורש מעמנו הַקְרָבָה של קורבן אישי, הנישא על גלגלי הפשרה, הוויתור, ודחיקת האגו, שתובע מעמנו תעצומות נפש של- הַקְרָבָה וקִרְבָה.
הנה כי כן, ה DNA של מתווה הַהקְרָבָה והקִרְבָה, משתקף נפלא במאפייני הקורבנות המיוצגים בפרשתנו.
קורבן שלמים – קורא לאמץ את מתווה הַהקְרָבָה והקִרְבָה ,בחתירה לראות תמיד את השלם, במרחב השיג והשיח בינינו ,בדרך של שלום- "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" ( משלי, ג', יז'), כי כולנו דיירי הבית המשותף והלאומי שלנו שהוא יסוד תקומתנו, לאחר אלפיים שנות גלות.
קורבן החטאת – קורא להפנים את מתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה, של מבחן עצמנו , לפני שאנו שופטים ובוחנים את זולתנו, שאם נהגנו בחריגות ובחוסר רגישות וכבוד כלפיו, במהלך של התנגשות- עמדות, השקפות ודעות ונהגנו בו , באופן לא ראוי, גם מתוך חטא הבטחון העצמי המופרז, הזלזול והבוטות , שרק דעתנו ודרכנו היא הנכונה ואין בלתה, הרי גדולתנו תהא, במתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה, בהכרה בטעותנו, בדרך הקרבת קורבן החטאת.
קורבן עולה ויורד – קורא להטמיע את מתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה, בצמצום הפערים בינינו , במרחב המחלוקת הנטושה במקומותינו ודרך התנהלותה, שיש בה איום ממשי מבית ומבחוץ. אתגר ההשתחררות מקיבעון ונוקשות יתר, דורש הַקְרָבָה וקִרְבָה ,שיש בהן הידברות והסכמה שמאופיינות בתהליך, שמוּנָע בגלגלי הפשרה, שיש בה קורבן עולה ויורד – ירידה של ויתור , שרק תביא לעלייה.
קורבן מנחה – קורא לקדש את מתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה. מלבד היותו מובא מהצומח ועושה צדק חברתי , גם לעני שאין ידו משגת להביא קורבן מן החי שעלותו הכספית גבוהה, הרי הוא גם קורא לנו לקדש את הספק ולא להיות כל כך בטוחים ונחרצים , בעמדתנו ובדעתנו, כמו משמעות זמן המנחה, שהוא בין הערביים, של ספק – יום או לילה. קורבן המנחה קורא לנו להתחבר למתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה ופונה אלינו בקריאה – אל תהיו יהירים, נעולים ומקובעים בקונספציה ובעמדתכם, מבלי יכולת לשמוע גם דעה אחרת. אל תבטלו בביטול ובזלזול דעתו של האחר, גם אם הוא נמוך בהיררכיה ממכם, כמו העני המביא קורבן מנחה – לא מן החי, אלא מן הצומח.
נהגו בדרך- וַיִּקְרָא, כמו בפרשתנו. שהאות א בסיומה היא מוקטנת- א' זעירא, כמסמלת את הצניעות והענווה.
אם נדבק במתווה ההַקְרָבָה והקִרְבָה, הרי נשרה ריח ניחוח והכלה של אנרגיות חיוביות, בכל מרחב של אנשים, בעלי דעות שונות, כפי שמתארת זאת פרשתנו: "וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל, וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַד'"(ויקרא, א', יג').
מפרש רש"י: "רֵיחַ נִיחֹחַ – נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני."
מי ייתן וחג הפורים יחולל את השינוי הקיומי להגנה על הבית הלאומי,כנאמר במגילת אסתר: "וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם … כַּיָּמִים, אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה".
כי רק אם כולנו ביחד – אז ננצח.
כתב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
