"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 140 יום, אין צודקת ממנה. מטרות המלחמה מאד ברורות – מיטוט שלטון החמאס והשבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם. בחזית הצבאית מידי יום ביומו אנו נפעמים, מגבורתם של חיילנו ומפקדינו, גיבורי התהילה, המקריבים את נפשם וגופם על מזבח הקודש של האומה והמדינה. אנו עדים לסיפורי גבורה הרואיים של חברות ורעות ללא גבולות. מלחמתם של צבא המילואים והסדיר היא מלחמה, שיש בה קדושה וטהרה. כך ב- 7.10 דומה שעברנו אִתְחוּל מחדש. כל המחלוקות, המחיצות והגדרות, עד ה-6.10 , נפלו באבחת חרבות ברזל. צבא המילואים על עדותיו, מגזריו ושבטיו, נכנס מתחת לאלונקה, כאיש אחד בלב אחד.
לנגד עינינו -מאירים הָאוּרִים והַתֻּמִּים ב- ו' הַמְּחַבֶּרֶת במלחמת המצווה, כפי שהם משתקפים בפרשתנו: ”וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ד' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ד' תָּמִיד” (שמות, כ"ח, ל').
101 פסוקים בפרשתנו ומתוכם, 89 פסוקים הפותחים באות ו' הַמְּחַבֶּרֶת. כך לדוגמא : וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ…וְאַתָּה הַקְרֵב… וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ… וְאַתָּה, תְּדַבֵּר… וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים… וְהֵם יִקְחוּ… וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד… וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן… וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם… וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ… וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
ו' הַמְּחַבֶּרֶת נוכחת לה, לאורך כל פסוקי חמשת פרשות הקמת המשכן. ספר שמות פותח ב-ו' הַמְּחַבֶּרֶת: "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", ומסיים בשתי פרשות מחוברות:ויקהל פקודי – " וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם". ספר שמות מסתיים ב-ו' הַמְּחַבֶּרֶת, במילים: "וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל, בְּכָל- מַסְעֵיהֶם ".
פרשתנו פותחת בפסוק הראשון ב- ו' הַמְּחַבֶּרֶת: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד"ומסיימת ב-ו' הַמְּחַבֶּרֶת בפסוק האחרון: וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו, אַחַת בַּשָּׁנָה:מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים, אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לד'
כך נוכחת ו' הַמְּחַבֶּרֶת בחושן אפודו של הכהן הגדול בפרשתנו, בהארת אבני החושן, המחברות את השבטים – בדגש למיקומן. האבנים מייצגות את שבטי ישראל, בכפיפה אחת ובמרחב אחד, על שונוּת – מאפייניהם, אישיותיהם, דעותיהם, השקפותיהם, תכונותיהם ועיסוקיהם: "וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד: זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב…וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית–כְּתוֹלְדֹתָם …וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט, מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד, תַּעֲשֶׂנּוּ….וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן: טוּר, אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר, הָאֶחָד. וְהַטּוּר, הַשֵּׁנִי–נֹפֶךְ סַפִּיר, וְיָהֲלֹם. וְהַטּוּר, הַשְּׁלִישִׁי–לֶשֶׁם שְׁבוֹ, וְאַחְלָמָה. וְהַטּוּר, הָרְבִיעִי-תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם, וְיָשְׁפֵה; מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ, בְּמִלּוּאֹתָם. וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל-שְׁמֹתָם; פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל שְׁמוֹ, תִּהְיֶיןָ, לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט" (שמות , כח', ו"-כא').
מפרש רש"י- "כְּתוֹלְדֹתָם– כסדר שנולדו-ראובן ,שמעון, לוי ,יהודה ,דן, נפתלי על האחת ועל השנית-גד, אשר, יששכר, זבולון, יוסף, בנימין…וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן– על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להן, קורא אותן בלשון – מילואים".
דומה, שלפנינו לראשונה, לידת האתוס של המילואים– צבא העם. כל צבעי האבנים של שבטי ישראל ,מאירים לנו בחווית שירות המילואים, באור יקרות הצבוע בצבע ירוק– מדי צבא העם במילואים, יסוד החיבור של עוצמתנו ,קיומנו ועתידנו במדינתנו.
הנה באבחת חרבות ברזל, צבא המילואים שהוא צבא העם, גויס בצו 8 למלחמת המצווה, כשאחוזי ההתייצבות הגיעו לשיעורים של 150%. היו גם לא מעטים בארץ ובחו"ל, שהתנדבו ביוזמתם למילואים. צבא העם הוא בבואתה של החברה הישראלית, על רבדיה השונים, מדגם מייצג של ריבוד ושונות, בין דורי, בין גילאים, השקפות, דעות, עדות, דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים. מרחב המילואים, מאופיין בחיבור בין האנשים, כמו ו' הַמְּחַבֶּרֶת –באווירה, באחדות, בסולידריות, בערבות ההדדית, בהקשבה, בכבוד ההדדי איש לרעהו, באחריות המשותפת. ו' הַמְּחַבֶּרֶת של צבא המילואים, צבועה בצבע מדי הזית ,הבוהק במשמעות, בייעוד ובתכלית, המחברת את כולנו, מבני העשרים ועד השבעים ,לשבט אחים ואחיות גם יחד.
הנה כי כן, היצירה המופלאה של הקמת מדינת ישראל כמו הקמת המשכן , היא השתקפותם של הָאוּרִים והַתֻּמִּים, הקוראים לנו להטמיע את אבני החושן, במרחב חיינו, במלחמת המצווה.
הָאוּרִים והַתֻּמִּים, קוראים למנהיגי הציבור, לכוף את יצרם, לשלב ידיים, ולא לשכוח לרגע, את ייעודנו בו' הַמְּחַבֶּרֶת , בשמירה על חוסנה הרוחני, המוסרי, הביטחוני ,הכלכלי והחברתי של מדינתו, גם ליום שאחרי. שכן, אין לנו, אלא רק משכן אחד ואין לנו אלא מדינת ישראל אחת.
כך גם נוכחת ו' הַמְּחַבֶּרֶת באוּרִים והַתֻּמִּים, באפודו של הכהן הגדול, בציווי של מלחמת המצווה: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים" .
מה המאפיין של איום עמלק ? עמלק צופה בנו מידי יום ביומו ומחכה לאותה שעת כושר, שיוכל לתקוף אותנו ולהשמידנו. מתי זה קורה? כאשר עם ישראל מציג לאויבו העמלקי ולאויביו האחרים, את חולשתו, חוסנו הירוד, רפיסותו, ואת תמונת המאבקים והשסעים הפנימיים שבתוכו – "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים" .
" אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ"- מפרש רש"י :לשון קור וחום". כלומר, האיום העמלקי ,מתעצם ועלול להיות ממשי, במציאות של פלגנות בינארית וקיצונית שבתוכנו- מציאות של קור קיצוני או חום קיצוני בקרבנו, שעלולה לסכן אותנו.
בדיוק במציאות בינארית זאת, קרה לנו ב 7.10 , סוג של אתחול מחדש באוּרִים והַתֻּמִּים של היציאה למלחמת המצווה ב- ו' הַמְּחַבֶּרֶת, שחיברה את הקצוות שבתוכנו, לנקודת האיזון והפשרה, שבין הקור והחום הקיצוניים, סוג של מרחב חיים פושר, של אחדות הלבבות.
כך הָאוּרִים והַתֻּמִּים מאירים את אורם, במלחמתו של דוד המלך בעמלק . אנו מתוודעים לאכזריות עמלק : "וַיְהִ֞י בְּבֹ֨א דָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו צִֽקְלַ֖ג בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַעֲמָלֵקִ֣י פָֽשְׁט֗וּ אֶל־נֶ֙גֶב֙ וְאֶל־צִ֣קְלַ֔ג וַיַּכּוּ֙ אֶת צִ֣קְלַ֔ג וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖הּ בָּאֵֽשׁ וַיִּשְׁבּ֨וּ אֶת הַנָּשִׁ֤ים אֲשֶׁר בָּהּ֙ מִקָּטֹ֣ן וְעַד־גָּד֔וֹל …וַיָּבֹ֨א דָוִ֤ד וַאֲנָשָׁיו֙ אֶל־הָעִ֔יר וְהִנֵּ֥ה שְׂרוּפָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וּנְשֵׁיהֶ֛ם וּבְנֵיהֶ֥ם וּבְנֹתֵיהֶ֖ם נִשְׁבּֽוּ׃ וַיִּשָּׂ֨א דָוִ֜ד וְהָעָ֧ם אֲשֶׁר־אִתּ֛וֹ אֶת קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ עַ֣ד אֲשֶׁ֧ר אֵין בָּהֶ֛ם כֹּ֖חַ לִבְכּֽוֹת. וּשְׁתֵּ֥י נְשֵׁי־דָוִ֖ד נִשְׁבּ֑וּ אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵלִ֔ית וַאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֥ל הַֽכַּרְמְלִֽי". בנקודת שפל זאת, דוד פונה בשאלה לאוּרִים והַתֻּמִּים שבאפודו של אביתר הכהן: "וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל־אֶבְיָתָ֤ר הַכֹּהֵן֙ בֶּן־אֲחִימֶ֔לֶךְ הַגִּֽישָׁה־נָּ֥א לִ֖י הָאֵפ֑וֹד וַיַּגֵּ֧שׁ אֶבְיָתָ֛ר אֶת־הָאֵפ֖וֹד אֶל־דָּוִֽד׃ וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בד' לֵאמֹ֔ר- אֶרְדֹּ֛ף אַחֲרֵ֥י הַגְּדוּד הַזֶּ֖ה הַאַשִּׂגֶ֑נּוּ , וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ – רְדֹ֔ף כִּֽי־הַשֵּׂ֥ג תַּשִּׂ֖יג וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל". דוד יוצא למלחמה בעמלק ממוטט אותו ומשחרר את השבויים: "וַיִּרְדֹּ֣ף דָּוִ֔ד ה֖וּא וְאַרְבַּע־ מֵא֣וֹת אִ֑ישׁ… וַיַּכֵּ֥ם דָּוִ֛ד מֵהַנֶּ֥שֶׁף וְעַד־הָעֶ֖רֶב לְמׇחֳרָתָ֑ם וְלֹא־נִמְלַ֤ט מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּי֩ אִם־אַרְבַּ֨ע מֵא֧וֹת אִֽישׁ־נַ֛עַר אֲשֶׁר־רָכְב֥וּ עַל־הַגְּמַלִּ֖ים וַיָּנֻֽסוּ. וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כׇּל אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת־שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד" (שמואל א', ל', א'-יט'). מטרות מלחמתו של דוד בעמלק – הושגו.
כוחנו, רק באחדותנו, בלב אחד – "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן ". הבה נחבר את הלבבות ב – ו' הַמְּחַבֶּרֶת, כי רק ביחד ננצח.
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלב"ב
