"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
מכת הצפרדע נוכחת בפרשתנו:" הִנֵּה אָנֹכִי, נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים. וְשָׁרַץ הַיְאֹר, צְפַרְדְּעִים, וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ, וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל-מִטָּתֶךָ; וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ, וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ. וּבְכָה וּבְעַמְּךָ, וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ, הַצְפַרְדְּעִים."(שמות, ז',כו'-כט').
מה המיוחד בצפרדע שדווקא היא נבחרה לייצג את המכה השנייה ?
הצפרדע מביאה בשם שהיא נושאת, תובנות ומשמעויות. כך מפרש הרש"ר הירש( 1808-1888 ) שהשם צפרדע מורכב משתי מילים: צפר ( צפרא)- מלשון בוקר ואור, ודע, מלשון דעת.
אוסיף על כך קריאה נוספת ואקטואלית בימים אלו: צפר– מלשון צפירה והתרעה, דע- מלשון ראיה ידיעה ומודעות של בוחן מציאות. דע כיצד לפעול ,לצפור ולהתריע , על מנת למנוע אסון.
הצפרדע מסמלת את המאפיין המארגן של כל פרשות ספר שמות שתעסוקנה במסלול אתגרי לבני ישראל, בתהליך השינוי מזהות של עבד לזהות של בן חורין, בממד הגופני, הרוחני והנפשי.
בני ישראל במצרים , עוברים תהליך של שינוי מהותי ,שמיוצג במאפייני הצפר- דע– חיבור לתקווה, לבוקר (צפרא) שהשמש תזרח ותאיר ולקראת –דע– שינוי בדעת ובתודעה.
הנה כי כן, לקח מכת הצפרדע בפרשתנו מתייחס לניסוי מפורסם שנערך ב-1872, בו הונחה צפרדע חיה בתוך מיכל עם מים קרים. בכל שניה טמפרטורת המים הועלתה ב-0.002 מעלות צלסיוס. הצפרדע לא זזה ולא קפצה מהמיכל. אחרי שעתיים וחצי נמצאה הצפרדע מתה בתוך מים רותחים. היא לא זזה במשך כל הזמן כי השינוי בטמפרטורת המים היה הדרגתי ואיטי. במשך השנים הסיפור הזה אודות ניסוי הצפרדע , הפך לאנלוגיה למצב שבו אדם לא מגיב לסימנים ומידע אודות שינוי הדרגתי וההתעלמות מהם, מחוללת שינוי קיצוני ודרמטי.
לקח מכת הצפרדע המתבשלת, מציג לנו תסמונת הרת אסון, של התרגלות ,התקבעות והתאהבות בקונספציה שגויה, שמתעלמת מסיכונים , באטימת אוזניים ובעצימת עיניים.
הבה נתבונן בפרשתנו:"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ד', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם…וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ד'. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות, ו', ו'-ט')
מהי המיוחדות והמשמעות של המאפיין – מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם , המוזכר פעמיים ?
מפרש השפת אמת ( ספרו של הרב יהודה אריה ליב אלתר – 1847-1905 האדמו"ר מגור השני ): "שלא תוכלו עוד לסבול את מצרים ". במילים אחרות, ההתרגלות לסִבְלוֹת מִצְרָיִם, היא התסמונת של הצפרדע המתבשלת לאיטה, במי הסִבְלוֹת של מצרים. בני ישראל נתונים בהתמכרות עמוקה לעבדות, שאליה הם מתרגלים והרגל זה הופך לטבע.
כך לימדנו אַיְזוֹפּוֹס ( 620 לפנה"ס – 562 לפנה"ס) ממשיל משלים יווני, במשלו על הצפרדע והעקרב שרצו לחצות נהר. העקרב, שאינו יודע לשחות, ביקש לרכוב על גבה של הצפרדע, אשר סירבה עקב חששה שהעקרב יעקוץ אותה בדרך. העקרב הצליח לשכנעה שלא כך יהיה, שכן, גם הוא מבקש להגיע לגדה השנייה. הצפרדע השתכנעה והסכימה, אך באמצע הנהר העקרב עקצהּ, ושניהם החלו לטבוע. קודם שטבעו הצליחה הצפרדע לשאול בתדהמה: "למה ומדוע עקצתני? הרי עכשיו שנינו נמות", והעקרב השיב: "זה הטבע שלי ". מסקנת המשל היא – העקרב אינו יכול לשנות את טבעו, גם אם הוא מבין שצריך לעשות זאת, שכן, הרגל הופך לטבע.
הלקח ברור – עקרב הוא עקרב, שלא ישנה את הרגלו לעקוץ ולהרוג. יש לנהוג בו כאויב אכזר.
תסמונת ניסוי הצפרדע המתבשלת בה נתונים עם העבדים במצרים, משקיעה אותם עמוק עמוק – "מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם".
על מנת להבין את התסמונת בה אנו עוסקים, עלינו להכיר את מודל שלוש הרמות של התערבות מניעתית – מניעה ראשונית, מניעה שניונית ומניעה שלישונית.
מניעה ראשונית- מנסה להתערב בשלבים מאד מוקדמים, כאשר אנו מבחינים בראשית גילוי בעיה כלשהי ואז מטפלים במניעתה. מניעה שניונית– מנסה להתערב בשלב מאוחר יותר שהבעיה גדלה ואנו נמצאים בסוג מצב של סיכון. במניעה שלישונית- אנו כבר במצב של סכנה ממשית ולפעמים כבר מאוחר מדי.
אך לצערנו , האדישות, ההתרגלות לרע, ההכחשה וההימנעות, גוזרים עלינו את גורלנו. עינינו לא רואות את הכתובת על הקיר ואוזננו לא שומעות את קולות האזהרות והתוכחות.
בימים אלו של מלחמת מצווה שאין צודקת ממנה, עת אנו עדים לאנטישמיות גואה ופושטת בעולם כנגד מדינתנו וצבאנו , בדמותו הצבועה של בית הדין הבינלאומי בהאג, עלינו להזכיר לו, את אותם ימי חשיכה, דמוניזציה ורוע בשואת אירופה,של משתפי הפעולה ועוזריהם של הנאצים ימ"ש , שהתרגלו לרוע ,לזוועות השואה ונתנו ידם להשמדת ששה מיליון יהודים ומתוכם , מיליון וחצי ילדים. העולם היה אדיש באותם ימים נוראיים.
אמיל גוסטב פרידריך מרטין נִימֵלֵר (1892 – 1984) היה כומר פרוטסטנטי גרמני שהתנגד לנאציזם.
שירו העוצמתי זועק כנגד אדישות, פסיביות, שתיקה, חוסר מעש והתרגלות העולם לזוועות הנאצים ועוזריהם: "לא השמעתי את קולי" בתרגומו של מאיר זוהר : " תחילה הם באו ולקחו את הקומוניסטים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי קומוניסט. ואז הם באו ולקחו את הסוציאליסטים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי סוציאליסט. ואז הם באו ולקחו את חברי האיגוד המקצועי – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי חבר האיגוד המקצועי. ואז הם באו ולקחו את היהודים – ולא השמעתי את קולי, מפני שלא הייתי יהודי. ואז הם באו ולקחו אותי – וכבר לא נותר אדם, לדבר בעדי ".
מתכנית הפיתרון הסופי של פרעה במצרים , דרך תכנית הפיתרון הסופי של היטלר באירופה ועד לטבח תינוקות ילדים נשים גברים וזקנים ב7 באוקטובר – לזכור ולא לשכוח.
מכת הצפרדע בפרשתנו, מהדהדת בימי מלחמת המצווה בשירו של יורם טהר לב, במשמעותה הנוספת והאקטואלית למגינת לבנו, בהקשר לקריאתה של הצפרדע, נוכח התסמונת שאחזה בנו – עצימת עיניים ואטימת אוזניים בערבו של יום הרת עולם שפקד אותנו באבחת חרבות ברזל : "אַנְשֵׁי הַצְּפַרְדֵּעַ, אַנְשֵׁי הַדְּמָמָה, אִישׁ לֹא רָאָה, אִישׁ לֹא שָׁמַע".
לאחר 100 ימי לחימה במלחמת המצווה, הבה נישא תפילה ותקווה, שנמשיך להתרגל, לאותו דבר טוב של אור בחשיכה שהשתררה עלינו בשמחת תורה, שכן קרה לנו –אותה ערבות הדדית ואחדות הניגודים שעוטפת אותנו, כי רק ביחד ננצח, ונזכה בעזרת ד' להגשמתה של נבואת הנביא יחזקאל בהפטרה לפרשתנו:" וְיָשְׁבוּ, עַל-אַדְמָתָם, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב. וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ, לָבֶטַח, וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח" (יחזקאל , כח', כה').
שבת שלום וחודש מבורך
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
