"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס" ( בראשית, ו', יא'). תרגום אונקלוס: "וְאִתְחַבַּלַת אַרְעָא, קֳדָם ד'; וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא, חָטוֹפִין " ( מחבלים בארץ לפני ד' ותימלא הארץ בחטופים ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה')..
פרשתנו הפותחת את ספר שמות, מציגה לנו תמונה הרואית של – נשים בונות עם.
חוט של חוסן נשי,מתוח בין שני אירועים בספר שמות, שבמרכזן ניצבות הנשים והאימהות – המנהיגות , פורצות הדרך ומשנות ההיסטוריה, כדמויות מופת ,מאירוע המיילדות בפרשתנו, ועד לאירוע האימהות והנשים – "המראות הצובאות" של בניית הכיור בהקמת המשכן בסוף ספר שמות.
פרשתנו פותחת – "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות, א', א').מה המשמעות של המילה: " וּבֵיתוֹ "?. כך למדנו במקום אחר – " וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת, אֲשֶׁר לוֹ; וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ, וּבְעַד בֵּיתוֹ" (ויקרא , טז', ו') שפירושו: בֵּיתוֹ – זו אשתו"( יומא, ב').האישה היא הבית, היא עיקר הבית, בני הבית- הם הבנים של האימא. על הפסוק בישעיהו, לג', ו': "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ד' הִיא אוֹצָרוֹ." , דרשו רבותינו על ששה סדרי המשנה: חֹסֶן – " זה סדר נשים"( שבת, לא', א'). "בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה, י'א, עמ' ב').
פרופ' קרול גיליגן פסיכולוגית ופילוסופית יהודיה מארה"ב בספרה: "בקול שונה- התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה" (1995 ), מתארת מחקר שלפיו אצל נשים קיים מתח מובנה, של סוג מאבק פנימי מתמשך, במתח שבין המחויבות למרחב הציבורי (עבודה, קריירה, פעילות ציבורית), לבין המחויבות למרחב הפרטי (הבית והילדים).
איזו כברת דרך של שינוי לטובה התחולל ,מאז אמירתו של מולייר, המחזאי הצרפתי בן המאה ה-17 , ששם בפי גיבור מחזהו – " בית ספר לנשים"( תרגם אהוד מנור ) את הדברים הבאים: "אני רוצה אישה שמחשבתה רזה, אחת שאין לה שום מושג בחריזה. אני רוצה אישה שדי לה בארבעה דברים והם: להתפלל, לתפור, לטוות ולאהוב אותי בליל".
אך כבר בפרשתנו, במציאות הקשה של שעבוד, עבדות והפתרון הסופי שגזר פרעה על העם היהודי, להמית את כל הבן הילוד ובעצם לחסל את עם ישראל, הנשים הצדקניות ניצבות כקולקטיב בעוז ובענווה, תוך לקיחת סיכון עצמי, כנגד המלך פרעה וגזרת הפתרון הסופי, לעם שזה עתה נולד: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת, אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל הָאָבְנָיִם: אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה. וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת הַיְלָדִים". (שמות, א',טו'-יז').מפרש רש"י: עַל הָאָבְנָיִם-מושב האשה היולדת ובמקום אחר קוראו – מַּשְׁבֵּר".
אך המרתק הוא להמשיך ולבחון לא רק בטקסט בפרשתנו ,אלא גם במדרש, כיצד באה לידי ביטוי, אותה מנהיגות מעוררת ההשתאות וההשראה של הנשים והאימהות במצרים, ששינו את פני ההיסטוריה, והובילו את אותו תהליך של שינוי המציאות , משואה לתקומה?
הנה כי כן, המדרש מציג את סיפור גבורתן ועוז רוחן של הנשים הצדקניות במצרים, שבזכותן נגאלנו ויצאנו ממצרים. המדרש מתאר את גדולתן וחוסנן של הנשים המחרפות נפשן במצרים: ״אתה מוצא בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים, גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהם ושלא יהיו משמשין מיטותיהם. אמר ר' שמעון בן חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות ? יורדות לשאוב מים מן היאור והקב"ה מזמין להן דגים קטנים בתוך כדיהן והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה, בשעה שהולכות לשאוב מים…ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותם וסכות אותם ומאכילות אותם ומשקות אותם ונזקקות להם… משהיו אוכלים ושותים, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן. זאת אומרת : אני נאה ממך וזה אומר: אני נאה ממך ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאווה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר, שנאמר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירב ויעצמו במאד מאד". בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאווה. מתוך הפרך העמידו כל הצבאות שנאמר יצאו כל צבאות ד' מארץ מצרים״(מדרש תנחומא, פקודי, ט'). ניתן לקבוע שהמחוללות את תהליך שינוי המציאות ומנצחות בסיטואציה המתוארת במדרש , הן הנשים. גדולתן של הנשים, שהן אלה שהיו הפרואקטיביות והיוזמות במצב המשברי של חדלון וייאוש, שעם ישראל היה נתון בו במצרים, נוכח גזירת הפתרון הסופי של פרעה להשמיד את העם היהודי – "אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה". עוצמת גדולתן של הנשים, שהן לא ראו רק את הרגע, העכשווי והיום. אלא ראו בחוסן האמוני והנפשי שלהן, את הטווח הארוך והמחר. הן הבינו את האחריות הכבדה וסדרי העדיפויות הנכונים ,במחויבות לשרשרת הדורות, בעבר בהווה ובעתיד. כך מרים אחותו של משה מתייצבת כנגד אביה עמרם וכנגד ממסד הסנהדרין :"בשעה שגזר פרעה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, כיון ששמע עמרם כן, הוא ובית דינו, באותה שעה גזרו ומנעו ישראל מפרייה ורביה, והוציאו את נשיהן….מרים אמרה: אבא, פרעה היה טוב לישראל יותר ממך. כיון ששמע עמרם את דבריה הביא אותה לפני סנהדרין ואמרה לפניהם ואמרו לו: עמרם, אתה אסרת ואתה צריך להתיר את הדבר" (פסיקתא רבתי פמ"ג).
בהמשך ספר שמות נכיר את בנות צלופחד, לוחמות בממסד בראשות משה ,התובעות זכויות ירושה של נחלת אביהם. משה רבנו אינו יודע מה לפסוק, והקב"ה מתערב ואומר למשה: כן דוברות בנות צלופחד – הן צודקות בדרישתן. הן אותן הנשים שיצרו תקדים היסטורי והלכתי, בהתעקשותן ונחישותן, למימוש זכותן לרשת נחלת אביהן בארץ ישראל. נשות ישראל , בסוף ספר שמות, באירוע "המראות הצובאות" ,שהתעקשו וניהלו מאבק עיקש, כנגד הממסד בראשות משה וביקשו אף הן לקחת חלק בהקמת המשכן במדבר, בכך שביקשו לתרום את מראות הנחושת מתקופת מצרים, להקמת כיור הנחושת. משה בתחילה מדיר אותן , מסרב ולא משתף איתן פעולה ורק בהתערבותו של הקב"ה, הן יוצרות תקדים, הן משתתפות ונוטלות חלק בהקמת המשכן במפעל ההתנדבות. הנה ביטוי – מהדרה להכלה. אנו נפעמים מהנשים המיילדות העבריות בפרשתנו – שפרה ופועה, שישבו על הָאָבְנָיִם – הַמַּשְׁבֵּר. הוא רגע המעבר מהריון ללידה, כשברקע גזירת פרעה: "וַיְצַו פַּרְעֹה, לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות, א', כב'),הן אותן הנשים, שידעו להפוך הָאָבְנָיִם– מושב היולדת הקרוי גם- הַמַּשְׁבֵּר, לשֶׁבֶר ולצמיחה, לתקווה של קוממיות ,להפוך הקושי להזדמנות, לבניה וצמיחה, ולהפוך את הלימון ללימונדה.
הבה נראה בעולמנו העכשווי, כיצד נשים הפכו עולם של חושך לעולם של אור. אריאל שנבל במאמרו, מספר לנו כיצד זה קרה ברואנדה: "המדינה, שלפני כרבע מאה התחולל בה רצח עם מזוויע בהיקפו, שבו נטבחו כמיליון בני שבט הטוטסי בידי בני שבט ההוטו. מתברר כי אחת הדרכים להפחית דרמטית את המתח הפוליטי והגזעי במדינה המשתקמת מאז במהירות ומעמידה מודל לחיקוי לאפריקה כולה – הייתה הסעיף החדש בחוקה הרואנדית שקבע ששליש מחברי הפרלמנט חייבות להיות נשים. בבחירות 2003, היו נשים כחצי מהפרלמנט הרואנדי וכיום היא מדורגת ראשונה בעולם בשילוב נשים בפרלמנט: 49 נשים מכהנות בבית התחתון של הפרלמנט, שבו 80 מושבים ועשר נשים מכהנות בבית העליון שבו 26 מושבים. ברואנדה נשים הן גם חמישים אחוז מהשופטים, כמעט חצי מהקבינט וקרוב למחצית ממועצות הערים ברחבי המדינה" ( מקור ראשון, גיליון 1170, יג' בטבת תש"פ, 10.1.2020).
כיצד היה נראה עולמנו, לוּ מדינות וארגוני חבלה, רוע וחושך, היו מיישמים את המודל הרואנדי ?!
לוּ יהי.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
