"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס" ( בראשית, ו', יא'). תרגום אונקלוס: "וְאִתְחַבַּלַת אַרְעָא, קֳדָם ד'; וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא, חָטוֹפִין " ( מחבלים בארץ לפני ד' ותימלא הארץ בחטופים ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
מלחמת המצווה אותה אנו חווים בימים אלו, חושפת במציאות אבלם של ההורים, הילדים והאחאים, גם את אבלם של סבא וסבתא, ביגונם הכבד באובדן נכדם או נכדתם במלחמה.
הרב יובל שרלו מראשי רבני צהר התייחס למעמד אבלם של סבא וסבתא:" המעגל ההלכתי של האבלות הוגדר בהלכה כשבעה קרובים: בן/בת זוג, הורים, אחים, וילדים. זהו הגרעין היסודי של האבלות, הם החייבים לשבת שבעה, הם החייבים בדיני האבלות השונים, ואותם באים לנחם. אולם, מעגל הנפגעים המשפחתי רחב בהרבה, והכאב המשפחתי הוא מהקשים ביותר. מקום מיוחד לכואבים יש לסבא ולסבתא, שנכדיהם נפלו או נפטרו. זכינו בדורות האחרונים לאריכות ימים, לקשרים עמוקים שבין נכדות ונכדים ובין סבים וסבתות, והכאב שלהם הוא עצום, גם על נכדיהם, וגם על ילדיהם האבלים. פורמלית, כאמור, הם לא עומדים במעגל האבלות המרכזי. אולם משפחתית הם נמצאים שם, במעמד מאוד מיוחד. פעמים רבות, דווקא הם לא זוכים לנחמה, והם בודדים יותר, גם בשל העובדה שחבריהם שלהם אינם באים, וגם בשל העובדה שקשה להם לעקוב אחר המתרחש, בין מסיבות פיזיות ובין מסיבות תרבותיות. זו קריאה גדולה לתשומת לב גם אליהם. אין איסור הלכתי שהם יכללו עצמם במעגל האבלות, ומותר להם לנהוג מנהגי אבלות. טוב יעשו המשפחות עצמן אם יתנו את הדעת לצירופם. על אחת כמה וכמה, המנחמים הבאים קרואים להפנות את עצמם גם אליהם, לשמוע מהם את הקשר ואז הזיקה העמוקה, לפתוח פתח לביטוי כאבם הגדול, ולקשור את עצמם למעגל האבלות הגדול .אוי לנו שאנו בדור שבו יש מצבים שסבים וסבתות קוברים נכדות ונכדים. יכולתנו לרכך במעט את הכאב היא חלק מהריפוי שאנו זקוקים לו בעת הזו, כלפי כולם" ( תשובתו של הרב שרלו לפנייתו של ג'וני למברגר – פורסם בקבוצת הווטצאפ של חוג הגרונטולוגים הוותיקים 14.12.23 ).
הנה לראשונה, אנו נחשפים בפרשתנו ,למוסד הסבתאות הבראשיתי, במפגשו של סבא יעקב ישראל עם שני נכדיו – אפרים ומנשה " וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה; וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה, וְאֶת אֶפְרָיִם. וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ".
סבא יעקב החולה והחלש בערוב ימיו, נרגש מהפגישה הצפויה עם נכדיו, שמעצימה ומחזקת אותו לקבל את נכדיו בישיבה ולא בשכיבה: " וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה".
סבא יעקב מכונן את מעמדם של נכדיו במשפחה: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף…וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…לִי הֵם: אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ לִי". הנה ההטרמה הבראשיתית לאמרה התלמודית: " בְּנֵי בָּנִים הֲרֵי הֵם כְּבָנִים " ( יבמות, סג', עמ' ב').
סבא יעקב מאד נרגש מהמפגש עם נכדיו ומעניק להם נשיקה וחיבוק חם, שכה היו חסרים לו כילד: "וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם". כך התוודענו לאירוע הקמאי של יעקב הצעיר בדמותו של עשו, המשתוקק למגע פיזי של אביו יצחק :"אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי ". אנו מזהים העדר קשר חם שאין בו מגע פיזי של חיבוק או נשיקה של ההורה לילדו. מילת המפתח היא- "אוּלַי". מנקודת ראותו של הילד יעקב, דומה שבבית יצחק ורבקה ,לא זכו הבנים למגע חם ומחבק ויתכן שהייתה לכך השפעה על מערכת היחסים הבעייתית בבית ותוצאותיה.
ג'ון בולבי, היה פסיכיאטר ילדים ופסיכואנליטיקאי בריטי (1907 – 1990) אבי תאוריית "ההתקשרות" ( Attachment Theory) , תאוריה פסיכולוגית התפתחותית, אשר עוסקת בדינמיקה של מערכות יחסים ארוכות טווח בין אנשים, החל מהקשר המתפתח בין הילד להוריו בשנות החיים הראשונות. התאוריה מתמקדת בקשר ראשוני זה, כבונה את התייחסותו של הילד לעולם החברתי הסובב אותו, וכך גם את תפיסתו העצמית. ההנחה המרכזית של התאוריה היא, כי קשר זה חיוני להתפתחות חברתית ורגשית תקינה של הילד. הנה כי כן, תיאוריית ההתקשרות של בולבי , נוכחת במגע הגופני, בנשיקה ובחיבוק החם של סבא יעקב לנכדיו, שרואה אותם כבניו: "לִי הֵם: אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ לִי".
סבא יעקב בפרשתנו, מציג לנו דגם של סבא מעורב ואף מתערב בהשפעתו על נתיב חייהם העתידי של נכדיו, במעמד הברכות: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת שְׂמֹאלוֹ, עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל, אֶת יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר… וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו, לֹא כֵן אָבִי: כִּי זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ. וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם, וְגַם הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם. וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה " . סבא יעקב מנחיל לנו בפרשתנו תובנה ןמורשה שבְּכוֹרָה, איננה בהכרח קושאן של הבן הבכור הכרונולוגי. אלא הבכורה היא מהות שיש בה מרכיבים של – התאמה, מסוגלות וייעוד ספציפי.
סבא יעקב נושא עמו זיכרונות לא נעימים מתבנית נוף ילדותו בבית הוריו – יצחק ורבקה , בחשיפתו לטעויות חינוכיות בגידולם של הילדים שהובילו לקנאה , שנאה ורצון נקמה של פגיעה בגופו מצד אחיו עשו:" "וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב".
המסר של סבא יעקב המעורב והמתערב בחיי נכדיו הוא, שיש תמיד להעדיף את המתאים, בעל התכונות והכישורים ולא הסדר הכרונולוגי הוא זה שיקבע. גיל זה לא רק תאריך לידה .
אך סבא יעקב מנחיל לנו לדורות, את הברכה המכוננת בפרשתנו לשני נכדיו, אותה אנו נוהגים לומר , עת אנו משכיבים לישון בלילה את ילדינו ונכדינו : "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".
כך מנכיחה פרשתנו בראשיתה, את מאפיין החוסן הישראלי הנובע מסבא יעקב: "וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה" . מפרש רש"י: "על ראש המיטה- שנשבה לבין הגויים והרי הוא עומד בצדקו". השם – ישראל ולא השם– יעקב– הוא סימן וקריאה להתחדשות , לעמידות ולחוסן.
סבא יעקב הנושא בגאווה את השם – ישראל, נושא בתוכו את החיסון הדרוש , לעמידות ולחוסן, לשמירת החוסן הגופני, הכלכלי, הנפשי והרוחני, בארץ מצרים. ישראל – השם הפרטני הוא גם השם הגנרי הקולקטיבי, שמייצג את הזהות והקיום היהודי , נוכח איומים בגלות מצרים.
את נוסחת החוסן, מעניק סבא יעקב בפרשתנו, בברכותיו לבניו ולנכדיו, כצידה לדרך , לא רק כיחידים , אלא גם כשבטים ,שמוטלת עליהם אחריות קולקטיבית כעם, לייצר אחדות , סולידריות וערבות הדדית- יחד שבטי ישראל.
"וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל "– היא קריאה של אבא וסבא ישראל – לבניו ולנכדיו, להיות חזקים ולחזק אחד את השני בעיקר במצבים קשים ומאתגרים: " אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק" ( ישעיהו, מא', ו').
"וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל "– היא קריאתו של הסבא הבראשיתי – גם אני סבא יעקב ישראל, זקוק לתשומת לב, לחיזוק ולתמיכה, להיות חזק , בהתמודדות עם אובדן ושכול.
כך באקורד הסיום של ספר בראשית, ברוח ישראל סבא, נסיים בקריאה לסבא ולסבתא ולעם ישראל בימים של מלחמה ,אובדן ושכול – חזק חזק ונתחזק.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
