"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ).
"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹהִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס" ( בראשית, ו', יא'). תרגום אונקלוס: "וְאִתְחַבַּלַת אַרְעָא, קֳדָם ד'; וְאִתְמְלִיאַת אַרְעָא, חָטוֹפִין " ( מחבלים בארץ לפני ד' ותימלא הארץ בחטופים ).
המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
אנו ניצבים בימי החנוכה , בימים ההם ובזמן הזה, בעיצומה של מלחמת המצווה של בני האור בבני החושך.
שתי מטרות הציבו מנהיגינו למלחמת חרבות הברזל , שאין צודקת ממנה – מיטוט החמאס וחיסולו , המייצג את החושך והרוע בעולם, והוצאתם של יקירינו החטופים מבור החשיכה, אל האור בחיק משפחתם .
בימים הרי גורל אלו, מהדהדת המחלוקת הידועה בין בית שמאי לבית הלל , אודות סדר ההדלקת נרות החנוכה.
כך מלמדנו התלמוד: " בית שמאי אומרים, יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" ( תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א, עמוד ב' ).
עלינו להעמיק במהותה של המחלוקת. על פי פרשנותו של הרב שלמה יוסף זוין ( 1888-1978), בספרו – " לתורה ולמועדים" ונוסיף עליה . המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל איננה טכנית או פרוצדורלית , אלא היא מתמקדת בשאלה – כיצד מגרשים את החושך והרוע בעולם?
בית שמאי אוחזים בתפיסה הטוטלית שגורסת, שיש להנחית מכת אש עוצמתית של אור כבר בהתחלה ובאופן כזה נגרש מיידית את החושך. לעומתם, בית הלל אוחזים בתפיסה התהליכית הבנויה על שלבים. מתחילים באור אחד וכך מיום ליום מוסיפים יותר עוצמה של אש ואור.
על מנת להבין עוד יותר את המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, עלינו להכיר מחלוקת נוספת ביניהם בתלמוד במקום אחר: "מעשה בגוי אחד שבא לפני שמאי. אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו (שמאי) באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל. גייריה (גייר אותי) אמר ליה: דעלך סני, לחברך לא תעביד, ואידך – פירושא הוא; זיל גמור (אמר לו: מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך, והשאר – רק לך ולמד) ( תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א, עמוד א').
הנה כי כן, המחלוקת מציגה שתי גישות ותפיסות עולם שונות. בית שמאי מייצגים את הגישה המשימתית הטוטלית הבינרית – הכול או לא כלום, ואילו בית הלל מייצגים את הגישה התהליכית.
כידוע המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל , מאופיינת כמחלוקת לשם שמים. המחלוקת ביניהם בנושאים שונים, לא מנעה מהם , לקיים בתוכם, יחסים טובים אישיים של אחווה ורעות, שאפילו, ילדיהם נישאו זה לזה. אך בסופה של המחלוקת , באחדות וביחד התקיימה ההכרעה והפסיקה. כך אנו נוהגים להלכה כשיטת בית הלל, בסדר הדלקת נרות החנוכה – מוסיף והולך.
בימים הרי גורל אלו של מלחמת המצווה, דומה שגישותיהם של בית שמאי ובית הלל, דרים בכפיפה אחת, שלובים אחד בשני ומאתגרים את מנהיגינו, המתמודדים עם מציאות מורכבת ביותר, באימוצן של שתי הגישות כאחת – הטוטאלית והתהליכית .
כך גם פרשתנו מציגה לנו את התמודדותו של יוסף בבור החשיכה שאליו הושלך: "ויִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵיק, אֵין בּוֹ מָיִם".(בראשית, לז', כד'). רש"י מאפיין את הסיטואציה בפרשנותו: "ממשמע שנאמר והבור ריק, איני יודע שאין בו מים. מה תלמוד לומר אין בו מים. מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו ".
אם הבור ריק, מדוע תורתנו החוסכת במילים, מוסיפה גם:" אֵין בּוֹ מָיִם"? נכון, שהבור הוא ריק ממים, אבל הוא מלא בנחשים ועקרבים.
יוסף בבור החשיכה העמוק נתון בהתמודדות אל מול נחשים ועקרבים. בהתמודדות זאת, הוא זקוק לחוסן- גופני אמוני ורוחני.
יוסף במפגשו עם בור החשיכה, מתחיל את מסע ההכנה של משפחת יעקב לגלות מצרים, שתוביל מאוחר יותר לתקופת הגאולה והיציאה ממצרים של עם ישראל. יש כאן צורך להערכות נפשית , לתהליך ארוך.
בור החשיכה שאותו חווה יוסף , מלמד אותנו לימוד חשוב. הבור ריק ממים ובכך הוא נטול כל משמעות וייעוד. במקום מילאות של מים, יש בו נחשים ועקרבים, המסמלים את חשכת הגלות שיש בה שעבוד גופני, רוחני ונפשי כמו בגלות מצרים הצפויה. במצב זה, יוסף מקבל סיוע ניסי אלוקי שהופך את הנחשים והעקרבים לפסיביים שאינם מזיקים לו. אך מאידך, דווקא העובדה של גלות שהיא ריקה ממשמעות וייעוד של מים, היא גם מקור של כוח שיש בו חוסן אמוני ונפשי , לא לאבד את חוסנך גם במציאות של בור החשכה ולהיות שותף פעיל בתהליך של ניצחון גם במציאות של חושך, בהיותך מאמין ומצפה לישועה, אך גם פועל באופן פרואקטיבי לקרב את גאולת הגוף והנפש.
הנה כי כן, בבור החשיכה שאליו מושלך יוסף, יש בו שילוב של גלות וגם של גאולה, שילוב של חושך, וגם של אור. יוסף הנתון בחשכת הגלות במעמקי הבור, מתחבר לתפילה: "שִׁיר, המַּעֲלוֹת: אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי, מֵעִם ד' …ד', יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע: יִשְׁמֹר, אֶת נַפְשֶׁךָ. ד', יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה, וְעַד עוֹלָם" (תהילים, קכא').
יוסף וממשיכי דרכו – החשמונאים והמכבים, מלמדנו, שאת החשכה שמשתררת, יש לגרש – במקלות , אך גם באור. באמונה ובציפייה לישועה אלוקית, אך גם לאחריות אישית ולפעולות פרואקטיביות.
כך שמעון החשמונאי בדבריו התקיפים לאתנוביוס עוזרו של אנטיוכוס בשנת 142 לפני הספירה: "לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו. חזרנו אל נחלת אבותינו, אשר גורשנו ממנה בלא משפט בידי אויבנו. ועתה, כאשר עזר לנו אלוהינו, שבנו אל נחלת אבותינו".
עלינו לגרש את החושך שהשתרר עלינו באבחת חרבות הברזל, כבשירה של שרה לוי תנאי : "בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ. בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ. כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן, וְכֻלָּנוּ – אוֹר אֵיתָן. סוּרָה חֹשֶךְ, הָלְאָה שְׁחוֹר, סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר".
במלחמת בני אור בבני חושך, בסוף ינצחו הטובים – בני האור.
עם ישראל חי , עם ישראל של אור והוא ינצח.
שבת שלום וחג חנוכה של בקיעת האור בארצנו
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
