"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ( חיים נחמן ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903 ). המלחמה היא מלחמת מצווה למחיית זכר עמלק : "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" ( דברים, כה').
החברה האזרחית בימים אלו של מלחמת המצווה, מתגלה במלוא אורה, הדרה ועוצמתה.
כל המחלוקות, המחיצות והגדרות, נפלו באבחת חרבות של ברזל וכולנו יחד– כאיש אחד בלב אחד.
מקורו של המושג – חברה אזרחית, הוא עתיק יומין, ובסיסו ביוון העתיקה. אריסטו היה הראשון להתייחס למושג. החברה האזרחית פועלת במרחב שבין המדינה -הממשלה לבין האזרח, ולווית החן שלה הוא ההון החברתי והאנושי הצומח מלמטה למעלה.
המנוע הערכי המאיץ את החברה האזרחית המגויסת בימים אלו של מלחמת המצווה, משתקף במילה אחת – הִנְנִי.
הִנְנִי – היא מילה מכוננת בספר בראשית , המציגה מהות ייחודית של – שליחות, נאמנות והתמסרות אנושית טוטלית ללא פשרות לציווי אלוקים.
נפגוש את המילה בתנ"ך – 157 פעם.
כך אצל הנביא ישעיהו: "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר: הִנְנִי שְׁלָחֵנִי" (ישעיהו, ו' ח').
הִנְנִי – מעצים את ספר בראשית, הנוטל על עצמו תפקיד חינוכי שיש בו הנחלה לדורות הבאים- "מעשה אבות סימן לבנים".
ראוי לבחון בהתבוננות מעמיקה את ה- DNA המואר, של – הִנְנִי.
אברהם אבינו בפרשתנו מתייצב לניסיון – הִנְנִי, הקשה ביותר:" וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ, אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית, כב', א'-ב').
אין ניסיון גדול יותר המעמיד במבחן את – הִנְנִי, כשהמוקד הוא- בנך יחידך ואהובך. אנו משתאים ואף אולי מרימים גבה, נוכח התנהלותו הפרואקטיבית של אברהם בעמידה בניסיון- הִנְנִי. אברהם נמצא במצב צבירה רוחני ותיאולוגי במילוי צו האלוקים, בהתמסרות טוטלית ל- הִנְנִי.
אך אנו סקרנים לדעת האם גם ביצחק דבק משהו מהִנְנִי ?-אכן כן, – "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי".
הדרמה במערכה של – הִנֶּנִּי ,היא בשיאה:" וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ ד', מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה: כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי " (בראשית,כב',יא'-יב' ).
צפירת ההרגעה בדמות הופעתו של האיל: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו; וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת-הָאַיִל, וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ. וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא, ד' יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר ד' יֵרָאֶה" (בראשית, כב',יג'-יד').
לא מקרה הוא, שדווקא האיל הוא זה שנבחר להציג את המהות האלוקית של – הִנֶּנִּי :“כְּאַיָּל, תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים." ( תהילים, מב', ב').
איל – ארץ ישראל לוחמת.
הנה כי כן , ה- DNA של – הִנֶּנִּי, מוטמע בדרגה הגבוהה של חסידות, ענווה וזמינות יוצאי דופן.
כך רש"י מאיר זאת: "הנני– כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענוה היא ולשון זימון".
הִנֶּנִּי, דורש מידה גדולה של הקרבה – כקורבן על המזבח.
מרתק להבחין בניקוד של – הנני בניסיון העקידה. בפתח האירוע מופיעה המילה – הִנֵּנִי, המודגשת רק באות נון אחת– "וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי ". אך ככל שהדרמה מגיעה לשיאה בפרשתנו, המילה- הנני, מודגשת בשתי אותיות הנון– "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי ".
מדוע הִנֵּנִי ,איננה מודגשת בשני הנונים בראשיתו של האירוע, אך מודגשת לקראת סופו – הִנֶּנִּי ?
יש בהדגש הניקוד בשני הנונים, עדות לאיתנות, לחוסן, לנחרצות ולדבקות במילוי השליחות והמשימה , שביטויה הוא – הִנֶּנִּי.
הנה כי כן, אפקט הִנֶּנִּי בראשיתו, בדמותו של אברהם אבינו מופיע כבר בפתח פרשתנו.
אנו חווים את קיום -אפקט הִנֶּנִּי, באירוע הכנסת האורחים:" וַיֵּרָא אֵלָיו ד', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה… וַיֹּאמְרוּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ "( בראשית, יח', א'-ח').
הִנֶּנִּי – מחייב התמסרות אישית בתנאי סביבה לא קלים מחוץ לבית הנוח: "וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם".
הִנֶּנִּי – מחייב תחושה של שליחות, שיש בה נגישות ,מידיות ומהירות- וַיְמַהֵר… מַהֲרִי… רָץ … עֹמֵד עֲלֵיהֶם. דומה שאירוע הכנסת האורחים והסיוע להם מכל הלב והנשמה, הוא הולדתה של החברה האזרחית הבראשיתית. לא מקרה הוא שאברהם נקרא גם בשם – אֵיתָן הָאֶזְרָחִי. כך מלמדנו התלמוד הבבלי: "אמר רב, אֵיתָן הָאֶזְרָחִי. זה הוא אברהם אבינו" (בבא בתרא, טו' עמ' ב'). אֵיתָן הָאֶזְרָחִי מציג לנו – איתנות וחוזק, של דחף נפשי לעזור ולסייע לאחר הנזקק, כמו עץ המושרש באדמה עד שכל רוחות העולם לא יזיזו אותו ממקומו.
אברהם – אֵיתָן הָאֶזְרָחִי, הוא מחולל הקמתו של העם העברי והחברה האזרחית ,היודעת לצאת חושים מהאוהל הביתי הנוח והפרטי, לעבר המרחב הציבורי ופועלת בכל מאודה למען הכלל – כוולם, בערבות הדדית ובסולידריות, ללא יוצא מן הכלל.
כך לימדנו – אֵיתָן הָאֶזְרָחִי בפרשתנו: "וַיֵּרָא אֵלָיו ד', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל".
מפרש רש"י:" פֶּתַח הָאֹהֶל, לראות אם יש עובר ושב ויכניסו בביתו". אֵיתָן הָאֶזְרָחִי איננו מסתגר באוהלו ועושה לביתו. הוא גם איננו עורך בדיקה מקדימה ושואל שאלות, לזהותם של האורחים הלא מוכרים לו. הוא חש תחושה של שליחות לעזור ולסייע לאחר במצוקה.
הנה אורה הגדול של החברה האזרחית מוארת בימים אלו, ומהדהדת בשירו של יוסי גיספן:" יחד ננצח, יחד נשאר בימים של סערה, נדע להתגבר והתקווה שבלב תמיד תלך איתנו יחד,רק יחד ננצח, יחד נשאר".
רק ביחד, ננצח בחזית ובעורף, עם ישראל חי .
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
