קו התפר בנאומו של משה בפרשתנו, במפגש בין שמים וארץ, הוא- מרחב הספק: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי " ( דברים, לב', א').כך גם סיום חייו של משה ומקום קבורתו המתואר בפרשתנו: " וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה "( דברים, לד',ו') ,אף הוא –מרחב הספק .
שניהם מתחברים לשבת תשובה- שובה: "שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, ד' אֱלֹהֶיךָ " ( הושע, יד' ,ב') , שאף היא- מרחב הספק שמתחברת ליום הכיפורים שגם בו נוכח – מרחב הספק.
מרחב הספק, הוא אותו מקום, שלא הכול ברור, מובן, וודאי בו. התרת מרחב הספק ,כשמחת התרת הספק, מסורה בידנו: "יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי .עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה …. ר' אלעזר בר' שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה"( קידושין, מ' ע"ב).
הבה ננסה להעמיק במהותו של מרחב הספק ובמשמעותו.
מספרת לנו פרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל-מֹשֶׁה, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. וּמֻת, בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה". ובהמשך, בפרשת "וזאת הברכה" :"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ … וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ד', בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי ד'. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה." (דברים, לד', ה'- ו') . הנה לפנינו – מרחב הספק.
כך הרלב"ג – ר' לוי בן גרשון ( 1288-1344 ) מאיר את עינינו אודות – "מרחב הספק" המאפיין את מקום קבורתו של משה: " שהיה העניין הזה נפלא מאד, כי התורה השתדלה לבאר מקום הקבר ככול מה שאפשר: בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר, ועם כול זה, סבב הקב"ה ,שלא ידע איש את קבורתו, כדי שלא יטעו הדורות ויעבדו אותו לאלוה".
מקום קבורתו של משה, הפך – למרחב הספק. " וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ".
מפרש רש"י : "קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור וזה אחד מן הדברים שנבראו בין השמשות בערב שבת"( אבות, פרק ה')
הזמן הייחודי של – בין השמשות, הוא מרחב הספק. הוא אותו מקום באופק, שבו -שמיים וארץ נושקים זה לזה בנאומו של משה בפרשתנו- "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי". הוא אותו מרחב של זמן הספק, שלא ברור אם עדיין יום , או כבר לילה.
כיצד מרחב הספק , נוכח במהות התשובה, בשבת שובה ?
בסיפור ט"ו של סיפורי רבה בר בר חנה – (רבב"ח, אמורא, בן הדור השלישי של האמוראים. חי בסוף המאה ה-3, נולד בבבל והיה תלמידו של רבי יוחנן), מספר רבב"ח, במסכת בבא בתרא ע"ד ,עא', אודות מדריכו המסתורי שהציע לו לראות," היכא דנשקי ארעא ( הארץ) ורקיעא (שמים) אהדדי". מדריכו מוביל אותו, למקום האופק שבו הארץ נושקת לרקיע. הוא רואה גלגל מסתובב ובו חלונות רבים, כמו בלונה פרק. כשמגיע זמן תפילה, הוא מניח את תרמילו באחד החלונות בגלגל וכאשר הוא חוזר לאחר שהתפלל, הגלגל הסתובב עם התרמיל שנעלם. תגובתו היא – היש במקום הזה גנבים? מדריכו מרגיעו ואומר לו שהגלגל מסתובב ועד למחרת, יקבל את תרמילו, וכך אכן קרה- תרמילו האישי חזר אליו.
הראי"ה ( אברהם יצחק הכהן) קוק ( 1865 – 1935 ),נדרש למרחב הספק, בספרו "עין איה", עת עסק בניתוחו של הסיפור שלפנינו, המייצג שתי תפיסות עולם טוטליות ובינריות .
השמים- כתיזה, מייצגים את הציבור והקולקטיב ואת התנועות האידאולוגיות של שינוי העולם, כדוגמת הרעיונות של הלאומנות שהצמיחה בסוף את הפאשיזם ואת הסוציאליזם שהצמיח את הקומוניזם, שהביאו טרגדיות לאנושות.
ואילו הארץ- כאנטי תיזה, מייצגת את האינדיוידואליזם, המימוש העצמי והליברליזם. גם רעיונות אלו הביאו לתוצאות לא ראויות, בדמות הקפיטליזם החזירי והניאו ליברליזם, של – "היד הנעלמה", וקריסת מדינת הרווחה והאחריות החברתית.
שתי גישות אלו שללו את – "מרחב הספק" , שללו את האפור, שללו את הסינתיזה. הן הציגו החלטיות ומוחלטות של קצוות –שחור או לבן, כאומרות כל אחת – חד משמעית, אין ספק ,שהגישה שלי היא האמת היחידה ורק היא הצודקת ואין בילתה.
כך גם מרחב הספק, נוכח בנאומו של משה בפרשתנו, בתיאורו את האירוע הטראומטי של – מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ: "וְהֵאָסֵף, אֶל-עַמֶּיךָ:כַּאֲשֶׁר-מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ, בְּהֹר הָהָר, וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו.עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל ". (דברים, לב', מח' – נב').
דומה, שנוכחותו של הקב"ה בנאומו של משה בפרשתנו, מדגיש את התעלמותו של משה ממרחב הספק, שאמור היה לנכוח בדיבור כפי שצווה על ידי הקב"ה, ולא בפעולה נחרצת והחלטית של ההכאה בסלע. כאומר הקב"ה למשה:" אתה שללת את מרחב הספק שנוכח בדיבור ובדיאלוג עם הסלע, שהיה לו תפקיד כמטאפורה לימודית לבני ישראל במסע המדבר שבאירוע מי מריבה, לא להיות – נעולים כסלע. אני הקב"ה, אתגרתי אותך משה לשמש כמודל לימודי לבני ישראל, לגשר על הפער, בין מי שמתחבר למרחב של ספק, ומגלה סוג של פתיחות וגמישות, לבין מי שמתנתק ממרחב של ספק, ונוהג בנוקשות, סגירות ונעילות של וודאות ומוחלטות כמו סלע. ציפיתי ממך משה ואולי גם מאחיך אהרן, להיות נוכחים לעיני כל העם, דווקא במרחב הספק ושתנהלו דיאלוג ודיבור עם הסלע, בהעלאת ספק, אם בכלל יוציא ממנו מים. ואילו אתה- משה , ייצגת לעיני כל העם, בהכאה בסלע , את מקום הנחרצות , הקצר רוח , הנעול, ובנקודה זאת , חטאתם. ציפיתי ממך – משה, לעבור על מידותיך, כפי שגם ציפיתי מנביא אחר, ששמו – יונה בן אמיתי, לקדש את מרחב הספק ולא לנהוג בגישה דווקנית של מידת הדין האבסולוטית – "ייקוב הדין את ההר", במניעת תשובה מאנשי נינווה החטאים.
הנביא יונה מייצג את התפיסה התיאולוגית של עולם הערכים האבסולוטיים. הוא אוחז במידת הדין והצדק האבסולוטי. יש למצות את אבסולוטיות הדין עם אנשי נינווה החוטאים. הנביא יונה סוגר עצמו לכל אפשרות של פניה לאנשי נינווה, להכרת החטא, לווידוי, לקבלה לעתיד, למחילה סליחה ותשובה. להשקפתו, רחמים פוגעים בצדק ומשבשים אותו.
הנביא יונה מצפה מהקב"ה להיות אל הדין והצדק, במיצוי מידת הדין האבסולוטית. מבחינתו, אין משהו אחר. אין לאפשר לאנשי נינוה החוטאים, לנוע על גבי רצף או ספקטרום של תהליך תשובה. מבחינתו, אנשי נינווה חסרי סיכוי להשתנות. הם חייבים להיענש. אין לחשוב כלל לגביהם על תהליך של מהות ותכלית יום הכיפורים, שנוגע במרחב הספק ושיש בו: תשובה, מחילה, סליחה, כפרה, פיוס, שיקום ושינוי. יונה בתפיסתו הטוטלית והמוחלטת, אנשי נינווה חייבים להיענש בכל החומרה, והוא מצפה מהקב"ה כך לנהוג.
אך הקב"ה מעביר את יונה, סדרת ים חינוכית תיאולוגית, של מרחב הספק, של עולם ערכים יחסיים, של אל רחום וחנון, המעניק הזדמנות לאנשי נינווה החוטאים, לדרך התשובה והשיקום. תמיד יש לתת הזדמנות לשינוי. הקב"ה מלמד את יונה הנביא, שבישיבה של מעלה וגם בישיבה של מטה, עלינו להעניק הזדמנות וסיכוי, גם למי שנראה בעינינו כחסר סיכוי וכמקרה אבוד. להשקפתו, רחמים משלימים את הצדק.
דומה שיש משמעות לקריאת ההפטרה במנחה בעיצומו של יום הכיפורים, הקוראת לנו להתחבר תיאולוגית ורוחנית, למרחב של ספק.
כאומר לנו הקב"ה בשיאם של ימי התשובה – בין כסה לעשור, בשבת שובה ובערבו של יום הכיפורים, אנא, קדשו את – מרחב הספק . אל תהיו כה בטוחים בעצמכם, התבוננו התבוננות פנימית בתוככם, ממקום של בחינה אחראית ואמיתית.
משה באקורד הסיום בנאומו בפרשתנו, כאומר לנו – הותירו את מקום קבורתי- כמרחב הספק. אל תנסו לאתרו ולגלותו ולנסות לשכנע את עצמכם, שכביכול מצאתם אותו ותנסו לקדשו. לא, אמצו לליבכם והטמיעו בדרך חייכם , מקום אחר – את המקום הרוחני שאני מנחיל לכם. זאת המשמעות של- "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב".
כך גם בתפילת כל נדרי ביום הכיפורים, שתי הישיבות הדיכוטומיות בשמים ובארץ – ישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, נושקים זה לה ומציבים לנגד עינינו את תמונת מרחב הספק – "היכא דנשקי ארעא ( הארץ) ורקיעא (שמים) אהדדי" – "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים…כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרַי וּשְׁבוּעֵי וַחֲרָמֵי וְקוֹנָמֵי וְקִנּוּסֵי וְכִנּוּיֵי". המסר לכולנו, קורא לאחדות ולא לאחידות – אל תהיו כה שיפוטיים, נחרצים, מכלילים והחלטיים, להדיר את האחר והשונה בקרבנו. קדשו את מרחב הספק והכילו אותו, גם אם הוא שונה ממכם.
כך גם בזמן – מרחב הספק בתפילת העבודה ביום הכיפורים, שבו עולה ספק, אם הכוהן הגדול ייצא שלם מקודש הקודשים והנה – אין שמחה כהתרת הספקות, עת הכוהן הגדול יוצא שלם מקודש הקודשים.
בשיאו של תהליך התשובה והסליחה ביום הכיפורים בעת נעילה , נשיח הפיוט: "יַחְבִּיאֵנוּ צֵל יָדוֹ. תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. חֹן יָחֹן כִּי יִבְחֹן. לֵב עָקֹב לְהָכִינָה. קוּמָה נָא אֱלֹהֵינוּ עֻזִּי. עֻזָּה נָא. ד' לְשַׁוְעָתֵנוּ הַאֲזִינָה: אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֲךָ. וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח. בִּינוֹתִי אֵין מָנוֹס. פְּאַת מַעֲרָב וּמִזְרָח. גֻּלְגַּלְתִּי אַחֲרֶיךָ לְשַׁחֲרֶךָ. יַחַד כַּגֵּר כָּאֶזְרָח. בְּהִשָּׁפְטִי לְצִדְקָתִי. הַשְֹמְאִילָה וְהַיְמִינָה".
הנה כי כן, גם במרחב הספק תחת צל ידו, לא נברח ולא ננוס, אלא נקרא בעוז ובענווה לאחדות וחיבור הניגודים – פְּאַת מַעֲרָב וּמִזְרָח… הַשְֹמְאִילָה וְהַיְמִינָה.
השנה אנו מציינים 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, מלחמה שגבתה מחר נוראי של – 2,656 חללים,7,251 פצועים בגוף ובנפש, 294 שבויים. בימים אלו שיחרר ארכיון המדינה את המברק הסודי ששיגר ראש המוסד דאז צבי זמיר להנהגה הצבאית, לאחר שנפגש בלונדון טרום המלחמה, עם המרגל המצרי אשרף מרוואן, שבפגישתם, הציג לו האחרון בפרטי פרטים את תכנית המלחמה המתוכננת לפרוץ, בחזית סיני וברמת הגולן ביום הכיפורים תשל"ג – 6 באוקטובר. אך לצערנו, ראשי המודיעין התעלמו ממרחב הספק והיו כה נחרצים, בטוחים ושבויים בקונספציה, שלא תפרוץ מלחמה.
הנה למדנו – "אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים" (משנה תענית, ד', ח'). כך נאמץ לליבנו את התקווה והאמונה לימים טובים, בצאתנו ממרחב הספק, בנושאנו בקול דממה דקה את תפילתו של הכהן הגדול, עת יצא בריא ושלם מקודש הקודשים: "יהי רצון מלפניך ד' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתהא השנה הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם: שנת אורה, שנת ברכה, שנת גילה, שנת דיצה, שנת הוד, שנת ועד טוב, שנת זמרה, שנת חדוה, שנת טובה, שנה שתכתבנו לחיים טובים, שנה שלא יצטרכו עמך בית ישראל לפרנסה זה לזה ולא לעם אחר, שנה שתעצור המגפה והמשחית מעלינו ומעל כל עמך בית ישראל"
שבת שלום וגמר חתימה טובה
