fbpx

פרשת ניצבים וילך – "וֶהֱבִיאֲךָ ד' אֱלֹהֶיךָ, אֶל הָאָרֶץ" – נאום המשמעות והשייכות לאדמה ולארץ

נאומו הארוך של משה לאורך פרשות ספר דברים, מציג לעינינו את תכניו וסדר הופעתם הבא-

תחילה, הצגת  אירועים טראומטיים בעלי משמעות שנחוו במהלך המסע המדברי של עם ישראל – מעבדות לחירות. ולאחר מכן, הצגת מערך מפורט של מצוות שבין אדם לאלוקיו ,ומצוות שבין אדם לחברו.

 האירועים הטראומטיים המוצגים  בחלקו הראשון של הנאום, מתכתבים עם היגד מרכזי שחוזר על עצמו מספר רב של פעמים בנאומו של משה לאורך הספר- וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽה, המבטא את תכלית מסע החירות- חיבורו של עם ישראל לארץ ישראל: "וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ ד' אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ"( דברים, כו', א').

הנה כי כן, הגענו  לישורת האחרונה, של נאומו המתמשך של משה, לקראת פרידתו מעמו, העומד בשערי הארץ המובטחת. הנאום בפרשותינו המחוברות- ניצבים וילך, הוא נאום המשמעות והשייכות לאדמה ולארץ. כולם נקראים להתייצב לנאום, בסימן של אחדות וערבות הדדית: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.  לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ד' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ,  אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. וֶהֱבִיאֲךָ ד' אֱלֹהֶיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ; וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ, מֵאֲבֹתֶיךָ… וּבֵרַכְךָ ד' אֱלֹהֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ … כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ  לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם… וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם; וְאַתָּה, תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם… הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-ד' אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה, אֶת ד' אֱלֹהֵיכֶם,  כָּל הַיָּמִים, אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ… כִּי-אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו, זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ… וַיְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם"( דברים, כט',לא').

נאום המשמעות והשייכות לאדמה ולארץ, הוא ההשלמה והחתימה של נאום הברית המשולשת של עם ישראל – לאלוקיו, לעמו ולארצו.

הבה ניזכר בנאומו של משה אודות אירוע חטא המרגלים, שאיים על ערך המשמעות והשייכות לאדמה ולארץ: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ; וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ, דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ, וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן…וְלֹא אֲבִיתֶם, לַעֲלֹת; וַתַּמְרוּ, אֶת-פִּי ד' אֱלֹהֵיכֶם.  וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת ד' אֹתָנוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי, לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים, א' ,כב'-כז').

משה זוכר היטב את חבורת המרגלים ששידרו תגובה חרדתית, רפיסות ותבוסתנות. הייאוש, הדיכאון והחידלון אחז  בהם:" אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ ". המרגלים, בדמותם של  מנהיגים ונשיאי השבטים , מדביקים במצבם הנפשי את כל בני ישראל:"וַתִּשָּׂא, כָּל הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא… וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה, לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ד' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה.  וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה"( במדבר, יד').

 עד כמה בלט הפער בין עשרה המרגלים, לבין שני המרגלים האחרים –יהושע בן נון וכלב בן יפונה. גם הם השתתפו באותו סיור ריגול, אך מצבם הנפשי והאמוני היה שונה . גישתם לארץ ישראל שונה לחלוטין: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל, לָהּ".

כך גם ניזכר בנאומו הנסער של משה, אודות אירוע קורח ועדתו, שאיים דרמטית על משמעות שייכותו וחיבורו של עם ישראל לארצו: "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם, בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן-רְאוּבֵן, אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלָעֵם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, בְּקֶרֶב כָּל-יִשְׂרָאֵל" (דברים, יא', ו'). משה עדיין נתון בפוסט טראומה, נוכח תפיסתה של מצרים בעיני דתן ואבירם, כארץ זבת חלב ודבש.

משה באירוע קרח ועדתו, היה נסער כפי שלא היה מעולם, בעיקר בעקבות נאום ההסתה של  דתן ואבירם בני ראובן, שותפיו של קרח לפוטש. הם ממוטטים במשפט אחד את האתוס האמוני והציוני של יסוד מסע החירות והעצמאות, ממצרים לארץ ישראל.

הם שוברים את כל הכלים וממחישים בנאומם את המשפט: " אמנם יצאנו ממצרים, אבל מצרים לא יצאה מאיתנו".  בנאום מחאתם הם משתלחים בקב"ה, במשה ובאהרן : " הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר:  כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה " (במדבר, טז' , יג'-יד' ) .

דתן ואבירם שותפיו של קרח, ממוטטים את כל הבסיס של הבית הציוני האמוני והאידאולוגי, כשהם מציגים את מצרים לארץ הנושבת והמובטחת – ארץ זבת חלב ודבש. בהשקפתם, לאדמת ארץ ישראל, אין כל משמעות ושייכות.

כך זה גם קורה בנאומו של משה אודות אירוע שניים וחצי השבטים, שמסכל כל אפשרות של השתמטות  מצבא העם, במלחמתם מול האויבים  בדרך לארץ הייעודה – ארץ ישראל:  "חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, כָּל בְּנֵי-חָיִל. רַק נְשֵׁיכֶם וְטַפְּכֶם, וּמִקְנֵכֶם, יָדַעְתִּי, כִּי מִקְנֶה רַב לָכֶם יֵשְׁבוּ, בְּעָרֵיכֶם, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לָכֶם. עַד אֲשֶׁר-יָנִיחַ ד' לַאֲחֵיכֶם, כָּכֶם, וְיָרְשׁוּ גַם הֵם, אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן; וְשַׁבְתֶּם, אִישׁ לִירֻשָּׁתוֹ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לָכֶם" ( דברים, ג', טז'-כ').

משה זוכר היטב את האירוע המתואר בספר במדבר :" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן – הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה "( במדבר, לב', ו'-לג').

משה יוצא חוצץ כנגד כל ניסיון לקעקע את חובת  גיוסם של כולם לצבא העם. חוק השתמטות במהדורת שנים וחצי השבטים – לא יקרה. ואכן, זה לא קרה.

נאומו של משה המנהיג לאורך ספר דברים איננו מנכיח את בית המקדש. הנאום מכוון להעניק עדיפות תחילה, לבניין זהותו המוסרית  והערכית של עם ישראל ולבצר את חוסנו האמוני, הנפשי החברתי והלאומי, ביציקת תשתית איתנה, בברית המחברת את העם – לאלוקיו, לתורתו, לעמו ,למולדתו ולארצו. הנה משה מדגיש זאת בנאומו בפרשותינו המחוברות במצוות הקהל: "וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר:  מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ד' אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם"( דברים, לא', י'-יג').

זאת גם הייתה הכרעה מנהיגותית בתקופה מאוחרת יותר במאה החמישית לפני הספירה, של מנהיגי שיבת ציון, עזרא ונחמיה– קודם יש לעסוק בבניין העם ורק אחר כך בבניית בית המקדש.

בהנהגת עזרא ונחמיה, נעשה תיקון גדול לקלקול שעשה המלך ירבעם. שניסה לקעקע את יסוד הזמן והמקום של חג הסוכות:"וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה…בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"  (מלכים א', יב', לב'- לג') . בפעולה זו, העתיק ירבעם את 'החג' – חג הסוכות – לחודש אחר, לחודש השמיני. מטרת פעולה זו  הייתה ברורה: ליצור חייץ בין ישראל ליהודה, לפלג ולשסע את העם לקעקע את מרכזיותו של בית המקדש בירושלים שבו חגגו את הסוכות. עזרא ונחמיה מחזירים את חג הסוכות לירושלים:"וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֘ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם וּבְחַצְר֖וֹת בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים וּבִרְחוֹב֙ שַׁ֣עַר הַמַּ֔יִם וּבִרְח֖וֹב שַׁ֥עַר אֶפְרָֽיִם . וַיַּֽעֲשׂ֣וּ כָֽל הַ֠קָּהָל הַשָּׁבִ֨ים מִן הַשְּׁבִ֥י  סֻכּוֹת֘ וַיֵּשְׁב֣וּ בַסֻּכּוֹת֒ כִּ֣י לֹֽא עָשׂ֡וּ מִימֵי֩ יֵשׁ֨וּעַ בִּן נ֥וּן כֵּן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַה֑וּא" ( נחמיה, ח', טז' – יז').

הנה כי כן, עזרא ונחמיה קובעים סדר עדיפות, שקודם כל, יש לחזק את הזהות היהודית , המוסרית והחברתית של העם, לפני שבונים את בית המקדש. הם מבינים שביצירת חוויה רגשית, של אופן חגיגת חג הסוכות ברחובה של העיר ירושלים, כל זה יביא לאחדות, לערבות הדדית ולחיבור העם, לשייכות, ולמשמעות ויעצב את זהותם היהודית המתחדשת בארץ ישראל.

הנה כי כן, לאחר סדרת נאומיו של משה לאורך ספר דברים, אודות האירועים הטראומטיים המכוננים והמעצבים את זהותו האמונית והלאומית של עם ישראל, ולאחר סדרת נאומיו אודות המצוות שבין אדם לאלוקיו ובין אדם לחברו, הגיעה העת המתאימה, בישורת האחרונה לקראת הכניסה לארץ ישראל והעברת המנהיגות ממשה ליהושע, להתמקד בפרשותינו המחוברות – ניצבים וילך, בנאום המשמעות, השייכות והחיבור לאדמת ארץ ישראל .

כך מציב לנו תמרור אזהרה  פרופ' שלום רוזנברג( 1935- 2023 ) במאמרו, אודות אלו שמנתקים יהדות מטריטוריה, שהובטחה לנו בברית בין הבתרים:" אחר חורבן הבית היו פריצי הדור מתגאים ואמרו, מה הפסדנו בזה שנחרב הבית, הרי יש בינינו תלמידי חכמים וזקנים…כוונתי לאותם הוגים ואינטלקטואלים, שמציגים את היהדות כרוחנית בלבד, ומנסים לשכנע אותנו שאין אנו זקוקים לטריטוריה, לאותם דברים שהעמים והדתות הפרימיטיביים טועים בהם. אלו הם עניינים לגויים. זה לחלוטין לא מוזר שגם כאן הקצוות מתאחדים. בקצה אחד מופיעים דברים אלה בעולם האולטרה חרדי, כשהיהדות מצטמצמת בד' אמות של בית המדרש. אבל גם בקצה השני,  שומעים אנו את הטענה שהאנושיות מתבטאת לא בגווילים הנשרפים, אלא באותיות , שהן האדמה והלאומיות האמיתיות שלנו. גם אצלם הניכור הופך להיות אידיאל, והספר לטריטוריה האמיתית של העם היהודיציונות פירושה, חיבור הספר אל האדמה, ציונות פירושה, חזרה לחיים הגשמיים, של שמים ,אך גם של פיסת אדמה".(פרופ' שלום רוזנברג , משל הקת והגרזן, מקור ראשון, ערש'ק "אמור", טז' אייר תשע'ג,26.4.13   ).

 

שירו של המשורר שאול טשרניחובסקי( 1875-1943) שאותו כתב ב1938 בעקבות מאורעות דמים באותה עת, כשמיטב בנינו הקריבו עצמם על מזבח הארץ, מתכתב עם נאום  המשמעות והשייכות לאדמה ולארץ של משה. אפשר גם להציג קריאה נוספת  של השיר, שרלוונטית לימינו אנו , בפנייתה של אדמת ארץ ישראל למנהיגינו– אנא אל תבוזו אחד כלפי השני, אל תשחקו לידי אויבנו שמביטים בנו במאבק הפנימי המתחולל בינינו, ועלולים חלילה לנצל זאת כנגדנו. זועקת אדמת ארץ ישראל למנהיגינו , המשתקפת בנאומו של משה בפרשתנו- בידיכם למנוע בזבוז חיי אדם.

 

 

נאום המשמעות והשייכות לארץ ישראל של משה בפרשותינו המחוברות, מהדהד באוזנינו  בנבואתו של הנביא ישעיהו, בהפטרת הנחמה השביעית והאחרונה, לפרשתנו: "כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ, וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ … לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד-יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר".

שבת שלום ומבורכת , שנה טובה כתיבה וחתימה טובה

 

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!

דילוג לתוכן