fbpx

פרשת שופטים –"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ " – נאום המְשִׁילוּת והמבוגר האחראי

כך פותח משה את נאום המְשִׁילוּת בפרשתנו: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר  ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָוְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים; וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".( דברים, טז',יח'-כ')

הפנייה של משה היא קולקטיבית – לעם. אך גם אינדיבידואלית- לכל אחד ואחת.

הנה לפנינו לראשונה מוסדות המדינה המתהווה ונושאי תפקידיה – שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִיםמה מצופה מהם? –לנהוג במשילות ראויה, המושתתת על ערכי  המוסר והצדק. האם משילותם רק באזור ספציפי?- לא. נוכחותם הפעילה היא בְּכָל שְׁעָרֶיךָ וגם בכל  שְׁבָטֶיך. מהי ייחודיות השער?-הוא משמש כחיץ ומגן כנגד הבאים וכנגד היוצאים. משמש כמגן בשמירת הפרדת  הרשויות השלטוניות במשילות הקולקטיבית, אך גם במשילות האינדיבידואלית.

הבה ננסה להעמיק באפקט השער- "בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ", בכל הנוגע להפרדת הרשויות ,לאיזונים ולבלמים, בין רשויות המשילות הקולקטיבית, בנפש האומה וגם בין רשויות המשילות האינדיבידואלית, בנפש האדם.

ננסה להתבונן בסוגית המשילות הקולקטיבית והאינדיבידואלית , בעזרת המודל הסטרוקטורלי, שהוא אחד המודלים המרכזיים במודל הנפש הפרוידיאני, של זיגמונד פרויד ( 1856-1939). על פי המודל הסטרוקטורלי, הנפש מכילה בישות אחת את יצריו הראשונים ואת דחפיו הקמאיים של האדם, יחד עם הצורך להישמע לחוקי החברה ולנורמות המוסריות המקובלות – תוך בקרה, שליטה ואיזון הכוחות המנוגדים. המודל מבטא חלוקה תאורטית של מרכיבי הנפש באופן היררכי והתפתחותי, לשלוש רשויותהאיד- הוא עיקרון העונג, המאגד בתוכו את היצרים הטבעיים שלנו. האגו – הוא עיקרון המציאות . מרכז הבקרה של כוחות הנפש ועיקר מודעותו של האדם. הוא סוג של ווסת ( רגולטור) אנושי  המתווך ומאזן בין כל הלחצים בהם אנו נתונים. הסופר אגו– הוא המצפון , הערכים, המוסר ונורמות החברה בה אנו חיים. הוא עוסק בבלימת דחפים ויצרים שבתוכנו.

הנה רש"י ( 1040-1105 ) בפרשנותו, מאפיין את תשתית המשילות בנפש הקולקטיבית-האומה, המדינה, העם והחברה: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים,  תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, מִשְׁפַּט  צֶדֶק" – בְּכָל שְׁעָרֶיךָ – "בכל עיר ועיר. לִשְׁבָטֶיךָ – מוסב על תיתן לך שופטים ושוטרים, תיתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר ד' אלוהיך נותן לך. לִשְׁבָטֶיךָ – מלמד שמושיבין דיינין בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר. מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק"

"וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים  הַלְוִיִּם, וְאֶל הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.   וְעָשִׂיתָ, עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר ד'; וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂהלֹא תָסוּר, מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". (דברים יז', ט'-יא' )

ממשיך רש"י בפרשנותו בשמירת מעמדה העצמאי של הרשות השופטת– "ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו, אתה צריך לשמוע לואין לך אלא שופט שבימיך. אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וכל שכן שאמר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל".  כך גם בהמשך נאומו של משה בפרשתנו- "וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב, לִפְנֵי ד', לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם". (דברים, יט,' יז'). מדגיש רש"י – "אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם"- "יפתח בדורו כשמואל בדורו, צריך אתה לנהוג בו כבוד". במילים אחרות, משה מבהיר בנאום המשילות המדינתי הקולקטיבי , את חשיבות מנגנוני האגו והסופר אגו המשמשים כשומרי סף למניעת אנרכיה משילותית, כאומר- אין לכם ארץ אחרת. אין לכם מדינה אחרת. אין לכם מוסדות משפט אחרים. אין לכם שופטים אחרים. אין לכם משטרה אחרת. אין לכם שוטרים אחרים. אין לכם צבא אחר, לטוב ולרע, ימין ושמאל כאחד. כל בחירה אחרת, היא מתכון לכאוס, אנומליה ואנרכיה. היזהרו מהכללות ומשיפוטיות. שמרו והקפידו על הפרדת הרשויות, בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת. לתקן -כן, להרוס – לא .

שנים רבות לאחר נאום המשילות של משה, במאה הראשונה לפני הספירהאנו חווים את  סוגיית המשילות והפרדת הרשויות, כפי שהיא מוארת בספרו של אמוץ עשהאל, מצעד האיוולת היהודי (2019) וכך הוא כותב:" הכוחנות של המלך אלכסנדר ינאי נחקקה בזיכרון היהודי בזכות סיפור מפורסם  בתלמוד במסכת סנהדרין, יט', על עימות חזיתי ואישי שהתגלע בינו ( ראש הרשות המבצעת דאז), לבין נשיא הסנהדרין (בית המשפט העליון דאז), לאחר שעבדו של המלך נאשם בהריגת אדם. המשפט העברי דורש מן הבעלים, אפילו אם רק השור שלו הרג אדם  (שמות , כא', כט') וקל וחומר אם עבדו הרג אדם, להופיע פיזית בבית המשפט. לכן הוציא כעת ראש הסנהדרין, השופט העליון שמעון בן שטח, צו הבאה למלך ינאיקרב סמכויות ויוקרה, בדומה לעימות בין הנרי השמיני לוותיקן, יצא לדרכו. המלך אמנם לא התעלם לחלוטין מן הצו, אבל במקום להטריח את עצמו לבית המשפט, הסתפק בשליחת העבד הנאשם, למרות שארמון מלכי החשמונאים עמד מרחק הליכה קצר ממקום מושב הסנהדרין על הר הבית. שמעון, שאף הוא מצטייר בסיפור כאדם תקיף, שלח עוד שליחים אל המלך שהבהירו לו שעליו להופיע בבית המשפט בכבודו ובעצמו. ינאי ציית, אבל משנכנס לאולם המשפט, ולאחר שסקר את שבעים המשפטנים שהקיפו את שמעון, התעלם ממעמדו כאזרח המופיע בפני השופטים  ובמקום לעמוד על רגליו תפס כיסא והתיישב. או אז הרעים קולו של שמעון:" ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך" וליתר תוקף הוסיף ואמר:" לא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד".

הנה לפנינו שעת מבחנה של סוגיית הציות לבית המשפט. כך בנאומו של משה בפרשתנו: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה… וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ד'  אֱלֹהֶיךָ, אוֹ, אֶל הַשֹּׁפֵט, וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל.  וְכָל-הָעָם, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא יְזִידוּן, עוֹד".

אך משה מכוון בנאומו בפרשתנו, גם למשילות האינדיבידואלית – לשופט ולשוטר הפנימי שבתוכנו .

כך השל"ה הקדוש ( על שם ספרו- שני לוחות הברית – הרב ישעיהו הלוי הורוביץ 1558-1630) בפירושו לפרשתנו ולנושא דיוננו מפרש: "בכאן יש רמז מוסר להא דתנן בספר יצירה, שבעה שערים הם בנפש, שתי עיניים, שתי אזניים, והפה ושני נקבי האף…ועל אלו השערים ישים האדם לעצמו שופטים ושוטרים, כלומר, שישפוט את עצמו תמיד" ( שופטים, דרך חיים א').

כך גם הארתו של  הרמח"ל ( רבי משה חיים לוצאטו- 1707-1746 ): " ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים, שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו ויוכיחוהו באהבתם ונמצאו מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות, לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר". כלומר, על האדם לעיתים, להוסיף שוטר חיצוני לשוטר הפנימי שלו.

מנגנוני האגו והסופר אגו מציבים את השוטרים הפנימיים שבתוך כל אחד מאתנו, על מנת שנמשול בדחפינו ותאוותינו. כך מוצגת המשילות האינדיבידואלית בדברי הרלב"ג ( רבי לוי בן גרשום , 1288-1344): "טוב ארך". הנה, מי שימשול בכעסו, שיוכל "להאריך אפו", הוא יותר טוב "מגבור" המנצח זולתו במלחמה, ומי "שימשול ברצונו" ותאוותו להניעם אל אשר יחפוץ הוא יותר משובח ממי "שלכד עיר", כי איך ימשול בזולתו מי שלא יוכל למשול ברצונו?"

נאומו של משה  בפרשתנו בסוגיית המשילות, גם מניח את תשתיות היסוד, להתנהלות המנהיגות השלטונית אל מול הערך הנעלה- קדושת החיים. כך מסיימת פרשתנו – "כִּי יִמָּצֵא חָלָל …נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ… וְכֹל  זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ, אֶת יְדֵיהֶם, עַל הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ, וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה ".( דברים, כא',א'-ט').

האם ראשי אותה עיר,אשמים במה שקרה בעירם ?

גם אם נמצא שראשי ופרנסי העיר, אינם נושאים באשמה, הרי הם כן  נושאים באחריות. במילים אחרות, אפשר לומר שיתכן שהם לא אשמים במובן הפלילי ולא בטוח  שיוגש נגדם כתב אישום, אבל הם כן נושאים באחריות מוסרית ציבורית שמצופה מהם כמנהיגים, ויתכן ועליהם להתפטר מתפקידם. כיון שאירוע כה חריג התרחש במשמרת שלהם .

מאמר מרתק של ינאי ד' לוין ( מקור ראשון, ג' אלול תשע"א) המצטט מתוך מאמרה של הסופרת שולמית הראבן:" אשמה ואחריות", שופך אור על  האחריות לקדושת החיים, ומציג בהקשר לכך את מחקריו של הפסיכולוג השוויצרי הצרפתי ז'אן פיאז'ה (1896 – 1980). פיאז'ה  שעסק בפסיכולוגיה ההתפתחותית ובפסיכולוגיה  קוגניטיבית, פיתח את שיטת הניסוי בפסיכולוגיה, הנשענת על הצגת חידות לאנשים ובמיוחד לילדים וניתוח הסיבות לשגיאות בתשובותיהם.

בהקשר לסוגיית האשמה והאחריות, הציג פיאז'ה 2 סיפורים, לילדים בגילאים שונים.

הסיפור הראשון, מספר על ילד שנשאר לבדו בבית וחשק בריבה. הילד מטפס במטבח למדף הגבוה שם מונחת צנצנת הריבה  ותוך כדי כך נשמטת הצנצנת מידיו ונשברת .

הסיפור השני ,מספר על ילד שהתבקש על ידי אימו להעביר ערימה של 20 צלחות מחדר לחדר. בדרכו נתקל במכשול, הוא נפל  וכל 20 הצלחות נשברו.

פיאז'ה שאל את הילדים בגילאים השונים, מי יותר אשם ומי נושא יותר באחריות, בסיפור הראשון או בסיפור השני ? פיאז'ה מצא במחקריו בסוגיה הנדונה של אשמה ואחריותשהילדים הקטנים יותר, נטו למצוא האשם בילד שבסיפור הראשון, ואילו הילדים הגדולים יותר ,ידעו כבר להבחין בין אשמה לבין אחריות ונטו להטיל האחריות דווקא על האימא בסיפור השני ולא על הילד.

כלומר, בסולם ההתפתחות הגילאית, של המוסריות והאחריות, נראה שהמושג : " מבוגר אחראי" איננו סתם סיסמה, אלא יש לו משמעות מלמדת ומורת דרך.

הנה כי כן, נאום המשילות והמבוגר האחראי  של משה בפרשתנו, מתחבר לנבואתו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו, ושניהם  מתחברים לטלטלה  הפוקדת אותנו בימים אלו במדינתנו האחת והיחידה, שעליה חלמנו אלפיים שנה. כך זועק הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו:   "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי, קוּמִי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ד', אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ; אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, שָׁתִית מָצִית. אֵין מְנַהֵל לָהּ".  קריאת ההשכמה למבוגר האחראי, היא כדי למנוע את – "יָדֵינוּ, לֹא  שָׁפְכוּ  אֶת הַדָּם הַזֶּה".

בפרוס עלינו חודש אלול – חודש הרחמים והסליחות, חודש התשובה והפיוס שבין אדם לאלוקיו ובין אדם לחברו. הנה נשמעת קריאת התעוררות המופנית למנהיגות, שאמורה לשמש כמבוגר אחראי – מנהיגים התעוררו! רק בידיכם האחריות לשמירתה ולביצורה של-המשילות, שליבתה היא – הקפדה על הפרדת הרשויות. משה בנאומו בפרשתנו קורא למנהיגות המבוגר האחראי  פעמיים– "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף", על מנת שכל צד  על גבי הרצף בזירת ההתגוששות, לפחות יגלה אמפתיה ויכיל את הצדק של הצד היריב . מדוע? כי זאת דרישה קיומית בנאומו של משה  – "לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ".

דומה  שהנביא ישעיהו בהפטרתנו, כאילו נוכח בימינו אלו בהוויית חיינו וקורא למנהיגות, מימין ומשמאל, אנא גלו אמפתיה זה לצד זה – "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא, מְנַחֶמְכֶם" , מדוע פעמיים אָנֹכִי? כי במילה מְנַחֶמְכֶם, יש ביטוי של אמפתיה. אולי מנהיגות  כל צד תאמר – אָנֹכִי ותגלה סוג של אמפתיה ליריבתה. אבל זה יקרה כדברי הנביא ישעיהו, רק ביצירת מרחב הידברות משותף, שמנהיגות הצדדים היריבים רואה עין בעין עם כל הקושי, את האיום והסכנה המרחפים  על המפעל הציוני והבית הלאומי, כדברי הנביא – " כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ". אבל מוסיף הנביא ישעיהו, יש לעשות זאת בתהליך מושכל :"כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ, וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן".

כך נביא הנחמה   מותיר אותנו  בסיום ההפטרה , בקורטוב של אופטימיות ,אתגר  ותקווה : "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה".

שבת שלום וחודש מבורך

 

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!

דילוג לתוכן