fbpx

פרשת ראה – "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם  בְּרָכָה, וּקְלָלָה" – מנאום משה לנבואתו של ישעיהו

נאומו של משה בפרשתנו מתכתב עם נבואתו של הנביא ישעיהו בהפטרתנו, שהינה הפטרת הנחמה השלישית ברצף -שבע שבתות הנחמה. כך משה בנאומו מאיר את מרכזיותה של ירושלים ובית מקדשה: "כִּי לֹא בָאתֶם, עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה, וְאֶל הַנַּחֲלָה, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ.    וַעֲבַרְתֶּם, אֶת הַיַּרְדֵּן, וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם; וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ד' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, שָׁמָּה תָבִיאוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לד' ".(דברים, יב', ט'-יא').

רש"י מפרש: "נַּחֲלָה- זו ירושלים… וְהָיָה הַמָּקוֹם – בנו לכם בית הבחירה בירושלים ".

הנה גם הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו, מכוון לייחודיותה של ירושלים, על מאפייני שעריה ואבניה: "עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה; הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ, אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ, בַּסַּפִּירִים. וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל-גְּבוּלֵךְ, לְאַבְנֵי-חֵפֶץ" ( ישעיהו, נד', יא').

האם תחיינה האבנים במרחב של אלימות האקדח  המאופיין-  בשסעים, בפילוגים, בסכסוכים  ובהבלטת הניגודים, שכל אבן חושבת שהאמת והצדק רק אצלה, או שתחיינה האבנים במרחב של  אבני חפץ, תלוי רצון, מלשון – חָפֵץ,  המאופיין באמפתיה הדדית ובאחדות הניגודים, בסוג של שילוב , כמו בדיאגרמת מעגלי  ון (באנגלית: Venn diagram) המבטאת קשרים בין קבוצות, המיוחס לג'ון וֵן מתמטיקאי ופילוסוף בריטי בן המאה ה-19.כלל בסיסי לשימוש בדיאגרמת וֵן הוא שחיתוך המעגלים מבוטא באמצעות השטח המשותף לשתיים או יותר מהקבוצות. כך לדוגמא, נראה מעגלים המייצגים  חתך של  שׁוֹנוֹּת שבטי ישראל ומגזריו, כשהמעגלים הללו אינם נפרדים אלו מאלו, אלא נחתכים אחד בתוך השני.

האם האבנים בנבואתו של ישעיהו בהפטרה לפרשתנו ,תייצגנה שׁוֹנוֹּת והבדלים של מעגלים שלא נפגשים, אחד עם השני או אולי הן כן  תייצגנה את  בית מדרשה של דיאגרמת מעגלי  ון, המסוגלות להשתלב אחת בשנייה – היחד בצד הייחוד ?

על מנת להעמיק בדיאלקטיקה של אבני ירושלים, נפנה למדרש הדן במילה ״ַּכדְכֹד״,בה משתמש הנביא ישעיהו, לתאר את אבני חומות העיר ירושלים, ומציג מחלוקת בין המלאך גבריאל לבין המלאך מיכאל: ״ א״ר שמואל בר נחמני, פליגי תרי מלאכי ברקיעא , גבריאל ומיכאל, חד אמר שוהם וחד אמר ישפה, אמר להו הקב״ה, להוי כדין וכדין״. לפי גבריאל, ירושלים תיבנה מאבן השוהם ולפי מיכאל, מאבן הישפה. בא הקב״ה ומכריע ביניהם ,״כדין וכדין״. כלומר, ירושלים נבנית גם מאבן השוהם וגם מאבן הישפה, וזאת המשמעות של המילה היחידנית והנדירה בתנ״ך-״כדְכֹד״.

המהרש״א (רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס-1555-1631 ) בדבריו על התלמוד במסכת בבא בתרא דף ע"ה, בסוגיית אבני ירושלים, אומר, כי שוהם, היא אבנו של יוסף והיא מסמלת את הכוח הגשמי והחומרי בישראל. מהות גשמית זאת מיוחסת ליוסף המאופיין בהיותו ״המשביר לכל העם״, זהו גם תפקידו של משיח בן יוסף, שתפקידו לדאוג לצרכים  החומריים של בניין עם ישראל.  לעומת זאת, הישפה, היא אבנו של בנימין, שבחלקו נבנה בית המקדש, המסמל את המהות הרוחנית.

  מסביר המהר"ל מפראג ( רבי יהודה ליווא בן בצלאל , 1512- 1609 ) בספרו נצח ישראל, כי גבריאל ומיכאל הדנים בסוגיית אבני ירושלים, מייצגים יסודות שונים בטבע. היסוד של גבריאל הוא יסוד האש ואילו היסוד של מיכאל הוא יסוד המים. המים מייצגים את  מידת החסד ואילו האש מייצגת את  מידת הדין. הנה כי כן, מתרחשת לנגד עינינו אחדות הניגודים של יסוד האש ושל יסוד המים

חיזוק לכך מובא  בפירושו של המלבי"ם על הפסוק בתהילים קכב', ג' : " כעיר שחוברה לה יחדיו". עיר המחברת את הקצוות, המאחדת ומקרבת את הרחוקים: " ירושלים היא העיר שחוברה לה יחדיו ויתחברו האיברים הפרטיים להיות גוף שלם, יחול בו רוח החיים ונפש המשכלת ונפש האלוקית". נמצא ונלמד שירושלים שהיא בנין קוממיות, של קומת המעלה וגם של קומת המטה, עיר שלם – של קומת הדין והצדק של מעלה  וגם של קומת החסד של מטה.

הבה נבחן חיבור נוסף בנאומו של משה בפרשתנו עם נבואתו של ישעיהו בהפטרה .נאומו של משה בפרשתנו פותח בפסוק:" רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה", המכוון אותנו למשמעות העמוקה של פעולת העיניים והראיה. לא רק במובנה האובייקטיבי הפיזי הביולוגי, אלא בעיקר, במובנה הסובייקטיבי הפסיכולוגי והחברתי.

משה ממשיך בנאומו  בפרשתנו אודות  המאכלות המותרים והאסורים. וכאן מזדקר לנגד עינינו העוף  האסור לאכילההנקרא –  רָאָה/דַּיָּה:" וְזֶה, אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם וְהָרָאָה, וְאֶת הָאַיָּה, וְהַדַּיָּה, לְמִינָהּ "

 התלמוד , מאפיין את עוף הראה"למה נקרא שמה רָאָה? מפני שרואה למרחוק, עומדת בבבל ורואה נבלות בארץ ישראל" (מסכת חולין דף סג' עמ' ב'). מדובר על עוף שרואה בעיניים מבבל,  רק נבלות בארץ ישראל. העוף הזה חי לו בבבל וממקום מושבו שם, הוא מתצפת בעיניו לעבר ארץ ישראל, ומה הוא רואה ? רק את השלילה. הוא רואה רק  רע ושחור. לכן הוא טמא ואסור לאכילה.

עוף זה  מאופין בתסמונת ראיה צרת עין, בדרך הסתכלותו וראייתו השלילית את הדברים. הוא רואה ומתמקד רק בחולשות ובאיומים, איננו רואה כלל חוזקות והזדמנויות. דרך ראיה והסתכלות זו של עוף הָרָאָה, מאפיינת את אותם האנשים שרואים נייר לבן, אבל מתמקדים דווקא בנקודה השחורה הקטנה בנייר הלבן. הם רואים רק שחור ומתעלמים מהלבן שהוא רוב רובו של שטח הנייר הלבן. הם אינם מסוגלים לראות את התמונה הגדולה. לעומתם, ישנם  אנשים אחרים שיתמקדו דווקא בחוזקות ובהזדמנויות. הם  אלו שרואים את הלבן שבנייר ולא מעניקים תשומת לב יתירה לנקודה השחורה, הם מסוגלים לראות התמונה הגדולה.  זאת ההבחנה בין אנשים פסימיים לבין אנשים אופטימיים, בין אנשים שרואים תמיד שחור ושלילי, לבין אנשים שרואים לבן וחיובי. האנשים הפסימיים רואים רק שחורות וממלאים את סביבתם באנרגיות שליליות. הם רואים רק את חצי הכוס הריקה, יודעים רק למתוח ביקורת ורואים בעיניהם רק את הר הקללה ובוחרים בו, הם נעדרי תקווה ואמונה ורואים רק חידלון ייאוש וחוסר הסיכוי. אנשים כאלה תמיד ירימו ידיים ויגיבו ברפיסות לכל רעיון חדש –  זה לא טוב, לא ילך, אין לרעיון או ליוזמה כל סיכוי, חבל לבזבז זמן.

לעומתם, האנשים האופטימיים החיוביים, ממלאים את סביבתם באנרגיות חיוביות, שרואים את חצי הכוס המלאה. הם רואים בעיניהם את הר הברכה ובוחרים בו, הם אוחזים בתקווה ובסיכוי.

האם לא מוכרות לנו בחיי היום יום, דוגמאות רבות, ששני אנשים רואים את אותה תמונת מציאות, אבל כל אחד מהם לוקח את נקודת מבטו , פרשנותו ומסקנותיו, לכיוון שונה, כמרחק מזרח למערב.

             העיניים והראיה שלנו משפיעים על נקודת הראות שלנו לעבר אנשים ודברים הקורים בחיינו. זאת אותה תסמונת הראיה הבינרית השטחית. אני מאד "מקנא" ( במרכאות כפולות) באותם האנשים שתמונת החיים שלהם מאד ברורה ונחרצת בעיניהם. הם אנשים שחושבים שהצדק והאמת רק איתם. הם רואים רק שחור או לבן, אין אצלם משהו באמצע. הם לא רואים את הצבע האפור. הם אינם רוצים או מעוניינים להתמודד עם מציאות חיים מורכבת ומסובכת, שלא הכול בה- שחור או לבן. שלא הכול בה הוא משחק סכום אפס. בדרך כלל אנשים דווקנים אלו לא מוכנים לוותר או להתפשר על האמת שלהם הם ממוקדים ומקובעים בIdea Fix-  שלהם ואינם נותנים לעובדות ולמציאות המשתנה, לבלבל אותם ולהטות אותם מקיבעונם ומעמדתם הנחרצת. עד כמה אנו נוטים לסווג ולשייך אנשים על פי ראייתנו את העטיפה החיצונית שלהם– על פי צבע העור, הלבוש, סוג הכיפה, מקום מגורים וכו'. איננו מוכנים לראות ולהתבונן לעומק הפנימיות. דרך ראיה כזאת גורמת לצערנו לשסעים, פילוגים, סכסוכים, איבה ושנאה. הראיה השטחית והרגעית של העטיפה החיצונית, מובילה למקומות לא טובים ולטעויות חמורות ומסוכנות.

הנה – "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם:  בְּרָכָה, וּקְלָלָה", בנאומו של משה בפרשתנו, מתחבר  להפטרה לנבואת ישעיהו:" הן (הִנֵּה) אָנֹכִי, בָּרָאתִי חָרָשׁ נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ; וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּלכָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי " (ישעיהו, נד'). הקב"ה ברא את האדם, אבל לא את הכלי שהאדם יוצר ועושה בו שימוש, לטוב או לרע, כך גם השימוש בלשון. הבחירה החופשית נתונה רק בידי האדם. הראיה וההסתכלות של האדם על החיים והמשמעות שהוא מעניק להם, עשויה להיות מתועלת לאפיקים חיוביים , אך גם עלולה להיות מתועלת לכיוון שלילי ומסוכן.  הקב"ה ברא לנו זוג עיניים ונתן לנו את היכולת הפיזית והביולוגית של הראיה. אבל הפסיכולוגיה של הראיה ותיעולה, מסורה אך ורק לאדם. האם תהיה זאת ראיה של  פסיכולוגיה חיובית, או שמא ראיה של  פסיכולוגיה שלילית?.

הנה כי כן, הנביא ישעיהו מלמדנו את חשיבות השימוש בלשון: "וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי". שיטת ה- נל"פNLP  ( Neuro linguistic  Programming ) פותחה בארצות הברית בשנות ה-70 של המאה ה-20 על ידי ריצ'רד בנדלר וג'ון גרינדר, מטרתה להביא לשינוי ושיפור התקשורת הבין-אישית והתוך-אישית בין בני האדם. טכניקות לעיבוד ושינוי רגשות שלילים, מהעבר מההווה ורגשות עם אוריינטציה לעתיד. השיטה מתמקדת בתקשורת המילולית אך גם בתקשורת הלא מילולית.

וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי" –האחריות מוטלת עלינו לדעת לשלוט על לשוננו – לברכה או לקללה.  הקב"ה ברא את האדם והותיר לו  את הבחירה החופשית ,איך וכיצד לתעל את יכולותיו וכישרונותיו- לתיקון עולם או לקלקולולבניית עולם או להריסתו ולחורבנו. גם כאן יודעת  ההיסטוריה ללמדנו, כיצד מילים מסוגלות להבריא ,לבנות ולתקן וכיצד מילים עלולות להביא הרס חורבן וכליה. הלשון המדברת רעות נמשלת ליריית חיצים: " חץ שחוט לשונם…וידרכו את לשונם קשתם שקר" ( ירמיהו, ט', ב', ז'). הנה גם במדרש: " נמשל הלשון לחץ ולמה? שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חברו, הוא מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיק, אבל החץ ,כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירה, אינו יכול להחזיר" ( מדרש שוחר טוב קב' ). עד כמה אנו נכשלים בחיי היומיום בחיפזון ובאצבע קלה על המקלדת, המשחררת מילים שאין להחזירן. מילים שמפרות שלום בית, מילים משסעות, מְפַלְּגוֹת וקורעות, חברה עם ומדינה. מוכרות לנו דוגמאות של שימוש במילים לא נכונות, לא ראויות ולא מתאימות ,כתגובה לסיטואציות במשפחה, בין חברים, בין שכנים ובקהילה. הטיפול המונע למנוע משברים , מסורה לבחירתנו ונתונה בידנו, בשימוש הנכון במילים הנכונות הרגישות והמתאימות.

השבת אנו מברכים את ראש חודש אלול. החודש שבו נברא האדם. הקב"ה ברא את העולם ואת האדם. האדם נברא בחיסרון. תפקידו של האדם לעסוק בתיקונו של עולם. הכול תלוי באדם, איך יראה את העולם וגם איך ייראה העולם. בפרקי אבות נאמר: "אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה".

עַיִן טוֹבָה תביא לאחדות הניגודים, כמו גם לשילוב המעגלים השונים , על פי ון, זה בתוך זה. עַיִן טוֹבָה תכוון  לנתיב של הידברות ופיוס. עַיִן טוֹבָה תדיר עצמה משיפוטיות והכללות ותמיד תראה את התמונה הגדולה ולא רק את הנקודה השחורה. עַיִן טוֹבָה תפתח את הלב ותהא לווית חן, לאמפתיה לכאבו של היריב. 

הנה הקריאה המונומנטלית בנאומו של משה בפרשתנו: ״ רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם  בְּרָכָה ", המתחברת לנבואתו של ישעיהו בהפטרה: "וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ", אותו  חיבור  נפלא בפתחו של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, חודש התשובה והפיוס שבין אדם לאלוקיו ובין אדם לחברו – אני לדודי ודודי לי , אני לאחי ואחי לי, אני לרעי ורעי לי.

שבת שלום וחודש אלול מבורך

 

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!

דילוג לתוכן