בימים עכשוויים מטלטלים וסוערים שאנו חווים כיום, הקריאה יוצאת לבניית גשר השלום הפנימי בינינו, על פני תהום נפערת, זהו צו השעה. זירת ההתגוששות- מי הצודק ואצל מי רק האמת ואין בִּלְּתָה, היא איום אסטרטגי ממשי. שכן, אם לא נהיה תלויים זה בזה, אנו עלולים להיות תלויים זה על יד זה.
בימים גורליים אלו אנו נתבעים לבכורתו של גשר השלום הפנימי ולהקמתו, מבית מדרשם של הלל ואהרון הכהן, על גבי הרצף שבין ט' באב לטו' באב.
עלינו לפסוע בנתיב גשר השלום בדרכו של אהרון הכהן – "הִלֵּל אוֹמֵר: הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן: אוֹהֵב שָׁלוֹם, וְרוֹדֵף שָׁלוֹם". אכן הלל היה מנהיג תורני ורוחני שידע להתאים עצמו למציאות המשתנה ולהפעיל חידוש, גמישות, פשרה ושיקול דעת. הלל דבק בשלום והבין שהאמת לא אחת מפולגת ומשוסעת, כשכל אחד טוען בדווקנות לאמת שלו שאין בִּלְּתָה. התלמוד מספר, שבמשך שלוש שנים הייתה מחלוקת בין בית הלל לבין בית שמאי, וכל אחד מהצדדים טען שההלכה צריכה להיקבע רק על פיו. עד שיצאה בת קול ואמרה: "אֵלּוּ וְאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים". הנה בנין גשר השלום הגובר על בנין גשר האמת.
במשנה נאמר: " אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים".
מדוע טו' באב הוא יום של שמחה?
בעקבות ההכרעה האמיצה והמאוחרת של המנהיגות התורנית, להתיר איסור נישואין שהיה קיים עד אז, שמנע מבנות שבט מנשה בעקבות אירוע בנות צלופחד ושל בני שבט בנימין בעקבות האירוע הטראומטי של פילגש בגבעה להינשא עם שבטים אחרים. הנה מנהיגות הבונה גשר של שלום בחברה מפוצלת ושסועה שאותה היא מאחדת. האתגר הגדול הוא לקבל החלטות בתחומי חיינו השונים, לא במציאות שהכול ברור וצבעיה הם של שחור או לבן. האתגר הגדול הוא דווקא לקבל הכרעות, במציאות האפורה המורכבת והמסובכת שיש בה דילמות לא פשוטות וממד של ניהול סיכונים. זאת הציפיה ממנהיגים שיהיו רגישים ומחוברים לרחשי עמם ולא ינהגו בנוקשות דווקנית- "ייקוב הדין את ההר".
בנאומו של משה בתנ"ך בספר שמות, אודות אירוע עשרת הדיברות נאמר:" וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת". עם ישראל רואה היום את קולות הקקופוניה הצורמים מכל הצדדים, אבל זאת לדעת, אויבנו מסביב, גם הם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. בספרו מלחמת היהודים מספר לנו יוסף בן מתתיהו, מפקד בחזית הגליל בתחילת המרד, על המצור שהטיל צבא רומי על ירושלים בתקופת המרד הגדול ועל היהודים בירושלים הנצורה וכך הוא כותב: "כל המפקדים הרומאים שראו בריב שבין שורות אויביהם (היהודים) מתנה מן השמים, היו כולם משתוקקים לעלות על העיר (ירושלים), המריצו באספסינוס שעל פיו יישק כל דבר, לנצל שעת כושר זו. אספסינוס השיב להם שהם טועים טעות גדולה: "היהודים מסכנים את מפרקתם במלחמת אזרחים וריב… לפיכך, אם עיניהם נשואות לביטחון, יש להניח לנפשם את היהודים הללו המשמידים זה את זה".
העיסוק הבינארי הנמשך במי צודק ומי לא, ואצל מי האמת, רק יעמיק התהום וההתדרדרות. שכן, אין לנו ארץ אחרת. עלינו להיות עם בוחן מציאות ולהתאימו למרחב חיים שפוי ככל שניתן, של אחדות הניגודים, של היחד בצד הייחוד. לכן, נדרשת מכולם לתת יד לבניין גשר של שלום בינינו ,שתובע מכולנו קירבה איש לרעהו והקרבת קורבן, למרחב הידברות והגעה להסכמה מסוימת, תוך הפעלת פשרות נדרשות מכולם.
בניית בנין גשר השלום בינינו , על גבי הרצף מט' באב לטו' באב, קוראת למנהיגות, לנהוג בעת הזאת כמבוגר אחראי של כולם, מסוגו של דוד המלך- עדינו העצני, נעים זמירות ישראל בתנ"ך בספר תהילים: "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ… ד' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ד' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
