משה ניצב בפרשתנו בשלהי מנהיגותו ונערך להעברת המנהיגות ליורשו יהושע:"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל ד' לֵאמֹר. יִפְקֹד ד', אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ, עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ד', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה. וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ, עָלָיו…וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ… וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד', בְּיַד מֹשֶׁה ". (במדבר, כז', טו'- כג' ).
בדרך כלל הדיאלוג בין משה לקב"ה,מתחיל בתבנית:" וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר" .בפרשתנו, משה הוא זה שפונה אל ד' לאמור:" וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל ד' לֵאמֹר. זאת עדות מיוחדת לכך, שיש כאן אכן סיטואציה מיוחדת ודרמטית בעולמו של משה שיש לה משמעות יתירה לעולמם של בני ישראל.
מהו הפרופיל של המנהיג היורש שאליו מייחל ומצפה משה ושאותו הוא מציג לקב"ה?
רש"י נדרש למשמעות של – " אֱלֹהֵי הָרוּחֹת ":"אמר לפניו, ריבונו של עולם, גלוי לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינם דומים זה לזה. מנה עליהם מנהיג, שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו " .
מיהו המנהיג היורש שאת הפרופיל שלו משרטט משה ?
משה איננו מבקש לאתר מנהיג מוחצן , שכוחו בעטיפה החיצונית שלו, המעוררת כביכול רושם חיצוני, אבל מתחת למעטפת נוכח מנהיג שטחי ,רדוד, מזויף ולא אמיתי. משה מבקש מהקב"ה שהמנהיג שיחליפו, יהיה בעל מידות, אישיות ויכולת של מסוגלות, להכיל את כווולם ,על השונוּת וההבדלים שבהם, מחד גיסא, אך גם בעל יכולת מעשית לדעת כיצד מחברים את השונות של צאן מרעיתו, לאחדות ולא לאחידות, מאידך גיסא.
תכונה זאת של מנהיגות המסוגלת לחבר ולאחד ולא להפריד ולשסע , מתחברת לברכה המיוחדת של – אחדות ולא אחידות, שנקראת:" ברוך חכם הרזים " .
מה מאפיין את אותו – "חכם הרזים" ?
במדרש תנחומא לפרשתנו, נאמר:"ילמדנו רבינו, הרואה בני אדם משונין כיצד מברך? … אומר ברוך חכם הרזים. כשם שאין פרצופיהם שווין זה לזה, כך אין דעתם שווין זה לזה. אלא כל אחד ואחד, יש לו דעת בפני עצמו ".
הראי"ה קוק ( 1865-1935) ב"עולת ראיה", מעמיק בברכת " חכם הרזים": " כל שיסתכל יותר האדם בתוכן הנפשות הפרטיות של בני האדם , יותר ישתומם על ההבדל הגדול שיש בין תכונה לתכונה, בין מצד החינוך והלימוד שהיכה שורש בלב כל אחד באורח פרטי ומשונה משל זולתו, בין מצד התכונה הטבעית הקבועה בטבע היצירה, הפועלת גם כן על המראה החיצוני של הגוף….ומכל מקום, דווקא על ידי השינויים, הם מתאחדים כולם למטרה אחת, לבניין העולם בתעודתו הראויה לו…מתקשרים ומתייחסים כל אלה ההפכים זה לזה , עד שעל פי צירוף כל הדעות והפרצופים השונים, יצא בנין הרמוני מתאים מאד ".
הציפייה היא, למנהיגות של "גם וגם", שהמוטו שלה הוא – "אחדות איננה אחידות" ,שהאתגר המנהיגותי הגדול הוא – אחדות הניגודים לרקמה אנושית אחת- "היחד בצד הייחוד" . מנהיגות היודעת לחבר את הפרט אל הכלל, מחד גיסא, אך גם מנהיגות פלורליסטית, היודעת לכבד ולהכיל ציבור, שמאופיין בריבוד של תרבויות, דעות, גישות והשקפות עולם, מאידך גיסא.
הראי"ה קוק , מדגיש את ההרמוניה שבין הפרט לבין הכלל : "ואילו הייתה ידיעה לבני אדם בדבר השיווי הפנימי שלהם, לא היה כל אחד מושך כל כך לחוגו בקנאה יתירה, והייתה הפרטיות מתבטלת…ולפעמים הוא רואה רצונותיו של חברו, כאילו הם מיותרים בעולם, ואילו הייתה דעתו קרובה כל כך לציוריו של חברו, כמו שהוא קרוב לשל עצמו, הייתה מתחלשת התייחדותו לעצמו, והיה חיסרון בהשלמת פרטו, עד שמזה הייתה תוצאה לחיסרון השלמה אל הכלל כולו " .
הראי"ה קוק ב"עין איה" בפירושו לאגדות התלמוד במסכת ברכות, מדגיש את תכונת הסבלנות בהקשר לברכת הרזים:" שראוי לאדם להרגיל עצמו בסבלנות לעניין תכונות ודעות הפכיות מתכונותיו ודעותיו הוא".
הקריאה לאתגר האחדות מופנית – לראש מדינה, לראש קהילה, לראש ארגון ולראש משפחה.
הנה המבחן הבראשיתי של ראש המשפחה – אברהם אבינו, במבחן המשפחה האברהמית, המפוצלת באופן פיזי, רעיוני ורוחני.
מבחן מנהיגות המשפחה מבית מדרשו של אברהם ,דורש אחריות, מחויבות, סולידריות וערבות הדדית, למשפחה הפלורליסטית והייצוגים השונים שבה: ״וַֽיְהִי־רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה־אַבְרָ֔ם וּבֵ֖ין רֹעֵ֣י מִקְנֵה־ל֑וֹט … וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל־לוֹט, אַל־נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ, וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ; כִּי־אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ ״ ( בראשית, יג', ט' ).
אברהם ולוט נפרדים גאוגרפית ולמרות הפערים הגדולים ביניהם, באורח החיים, בהשקפת העולם ובאידאולוגיה. בשעת מבחן כשאחיו ולוט בן אחיו של אברהם נתונים בצרה ובמצוקה, אברהם נחלץ להצילם מידי המלכים, תוך סיכון גופו – ״ וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב ״.
תפיסתו של אברהם את ערך המשפחה- האחריות, הסולידריות והערבות ההדדית, לא יודעת גבולות ופשרות. למרות הפיצול והמרחק הגאוגרפי והאידאולוגי במשפחה, אברהם איננו עושה חשבונות, איננו עוסק בתיוג בני המשפחה השונים ממנו ובהדרתם, אברהם איננו שיפוטי או מכליל ובשעת מבחן הוא מסכן את נפשו ונחלץ לעזרתם. כך למדנו שיעור מנהיגות אודות האחריות לאחדות הניגודים במשפחה הבראשיתית מבית מדרשו של אברהם.
הנה לנו מתווה של פרקטיקה, למנהיגות המקדשת אחדות ולא אחידות, בפרשנותו של הרמב"ם 1138-1204: "מכיוון שטבע האדם מצריך שבפרטיו יהיה שוני כזה ולטבעו הכרחיים החיים בחברה, לא ייתכן שתתקבץ חברה זאת אלא באמצעות מנהיג …עד שהשוני הטבעי יוסתר על ידי ריבוי התיאום…ואז החברה תהיה מסודרת"( מורה נבוכים, ב', מ').
הרב פרופ' יונתן זקס( 1948- 2020 ) במאמרו על מנהיגות לפרשתנו מציג זאת בדבריו החדים: "מנהיגים אמיתיים אינם שואפים לכפות אחידות. הם מכבדים את הרבגוניות…משה מתווה לנו דרך התנהגות- כבדו את כולם בשווה. הקדישו תשומת לב מיוחדת לקבוצות שזרע פורענות של מרד טמון בהן. תנו לכולם להרגיש שמעריכים אותם. העניקו לכל אחד רגע במרכז הבמה, היו מופת אישי של ענווה. הבהירו לכול שמנהיגות היא בעיניכם שירות, לא מעמד. מצאו לאנשים בעלי נהיות לב מיוחדות דרכים לבטא אותן. הבטיחו שלכל אחד תינתן הזדמנות לתרום את תרומתו הייחודית…כולנו נבראנו בצלם אלוקים וכדמותו…בסדר החברתי המבוסס על כבוד שווה לכל אדם ועל האמונה שכך רואה את הדברים אלוקים, מנהיג אינו עומד מעל לעם. סמלה הגדול של ישראל המקראית, המנורה, הוא בעצם היפוך הפירמידה שהיא סמל התרבות המצרית. בסיסה של המנורה צר והיא מסתעפת ומתרחבת כלפי מעלה…מנהיגות כזו נקראת מנהיגות משרתת".
הנה פרשתנו חושפת לנגד עינינו, גם את סיפורה של אות אחת, שהינה משובשת ומופיעה כמקוטעת והיא האות – ו' המופיעה בפרשתנו במילה – שָלוֹם . זאת הפעם היחידה והנדירה בכל חמשת חומשי התורה, שהשיבוש באות , הוא בכוונת מכוון ואיננו פוסל את ספר התורה וגם לא את הקריאה.
לאירוע החריג הזה שנוכח בפרשתנו, יש שֵׁם – ו' קטיעא ( קטועה). אם נתבונן במילה – שָלוֹם, בקלף התורה וגם בדפי הדפוס של החומש, ניווכח שאכן האות- ו', היא מקוטעת.
כלומר, היא קטועה ונחתכת לשניים, כאשר יש חלל ריק מפריד בין שני חלקי האות- ו'.
"וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם" (במדבר, כה', י'-טו').
תבוא האות ו' הקטועה ותלמדנו, שגם מה שנראה לנו בחיסרון וכביכול ללא יכולת ותפקוד, דווקא הוא- השלם שיביא את השלום. כך האות קוראת לנו- בבקשה , אל תזלזלו או תתעלמו ממני, שבמבט ראשון אינני נראית שלמה ויפה. אך אל תסתכלו בקנקן שבי, אלא במה שבתוכי.
תבוא זאת הקטנה– האות ו', ותלמדנו כוחה והשפעתה של אות מקוטעת ומשובשת, שחסרונה הוא חוזקתה ועוצמתה להביא את השלום בתוכנו.
תבוא זאת האות המנהיגה – ו' הקטועה ותישא דברה- אמנם אני קטועה ולא אחידה , אבל יש בי כן אחדות ,במחויבות שלי לממש את תפקידי כאות ו' החיבור, לחבר אלי גם את אחי ואחיותיי, יתר האותיות שהן שונות ממני, לכדי אחדות והרמוניה של שלום שיש בו סולידריות וערבות הדדית.
גם במדינתנו שעליה חלמנו 2000 שנה , התפיסה הבן גוריונית, של כור היתוך, תרבות אחת , מדורת שבט אחת גדולה ואחידה, עוברת אף היא שינויים , לעבר מדורות שבטים קטנים .ראו ערך נאום השבטים של הנשיא ריבלין. האתגר המנהיגותי הוא, כיצד לדעת להכיל ולתכלל את השונות ,לכבדה ולתת לה לגיטימציה, אך גם לחבר אותה לכדי שלמות והרמוניה – אחדות ולא אחידות.
בימים אלו של ימי בין המצרים , שקהילת הזיכרון של עם ישראל , מתאבלת על חורבנם של שני בתי המקדש ושתי הגלויות, בגלל שנאת חינם ומשבר מנהיגות, נודעת חשיבות עליונה , למנהיגות שלא רק רואה לעיניים, אלא גם רואה ללבב . בימים אלו דומה אפוא שברכת – " חכם הרזים", היא עוד יותר רלוונטית ובעלת משמעות ומציבה אתגר למנהיגים.
הנצי"ב מוואלוז'ין (נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816-1893 ) בהקדמתו לספר בראשית כותב: "שהיו בני בית שני צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, על כן מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' , שהוא צדוקי או אפיקורס, ובאו ע"י זה לידי שפיכות דמים בדרך ההפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין שד' ישר ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות , אע"ג שהוא לשם שמים, שהיה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ".
הנה כי כן, מצופה ממנהיגינו לנהוג ביושרה, בעוז ובענווה, ברגישות יתירה במעשיהם, אך לא פחות מכך גם בדיבורם ,אל מול מציאות מורכבת של ריבוד דעות וגם של השקפות. כי מהם מצופה לנהוג כמנהיגות משרתת שאמורה להכיל בקונטיינר המנהיגותי שבתוכה, גם את אלו השונים והחריגים בעיניהם.
אל לנו לנהוג בהכללות, בשיפוטיות, בהחרמות ובהדרה, של אלו השונים מאיתנו בדעותיהם ובהשקפת עולמם ולהרחיקם מחוץ למחנה. מצופה ממנהיגינו לדבוק בדרכם של אברהם אבינו ,משה רבנו ,הרמב"ם והראי"ה קוק – " כִּי־אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ ".
משה מאפיין את המנהיג, כרועה צאן בשדה: " וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ד', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".
דגם המנהיגות שאליה מייחל משה – שאחדות איננה בהכרח אחידות, מתנגנת לה בהרמוניה בשירו של רבי נחמן מברסלב (1772-1810) ובלחנה של נעמי שמר( 1930-2004 ) על ניגון הרועה, המשקף לנו את ההרמוניה בשירת העשבים, באחדותם ולא באחידותם:"דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו. דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה".
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
