נושא דיוננו בפרשתנו יעסוק בשאלה – מה חשוב לנו יותר בחיים- הדברים הקטנים או הדברים הגדולים ?
מדרש נפלא שופך אור לנושא דיוננו, בהקשר לפסוקים האחרונים בפרשתנו, המציבים תמרורי אזהרה למשפחות הקהתי הלויים, העוסקים יחדיו באותו מרחב עבודה במשכן: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אַל תַּכְרִיתוּ, אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי, מִתּוֹךְ, הַלְוִיִּם. וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם, וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ, בְּגִשְׁתָּם, אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: אַהֲרֹן וּבָנָיו, יָבֹאוּ, וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ, וְאֶל מַשָּׂאוֹ. וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ, וָמֵתוּ" . (במדבר ד׳, יח׳- כ׳).
המדרש מעמיק בנושא, בהביאו דעות של שני חכמים, המתארים ומנתחים את הסיטואציה המיוחדת , בעבודת שבט הקהתי במשכן: ״ אמר רבי אלעזר בן פדת בשם ר׳ יוסי בן זמרא (כהן אמורא בדור השני והשלישי של אמוראי א״י), מתוך שהייתה האש יוצאת ושפה (מוחצת) בטועני הארון, היו מתמעטין ( מרוב קדושתו של הארון היו ניזוקין). והיו כל אחד ואחד רצין ( מן הארון), זה נוטל את השולחן וזה נוטל את המנורה וזה נוטל את המזבחות ובורחים מן הארון מפני שהיה מזיקן…עשו להם תקנה, כדי שלא יהיו מניחין הארון ובורחין…איש איש על עבודתו ואל משאו, כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה וממשא למשא״
רבי שמואל בר נחמן (אף הוא אמורא שישב בלוד באותה תקופה) אומר: " חס ושלום, לא היו בני קהת מניחין את הארון ורצין לשולחן ולמנורה, אלא אף שמתמעטין, היו נותנים נפשם על הארון…ומפני שידעו שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השולחן והמנורה והמזבחות וכולם רצים לארון ליטול שכר….והיו נוהגים בקלות ראש בשאר הכלים, והייתה השכינה פוגעת בהם…,אמר אלוקים למשה, עשה להם תקנה, כדי שלא יתכלו מן העולם…אלא יסדרו אותם על עבודתם ואל משאם, שלא יריבו זה עם זה״.(מדרש רבה, ה׳, א׳).
הנה לנו תיאור עבודתם של שבט הקהתי במשכן ובכליו. לפי החכם הראשון, המשרתים בקודש מטפלים בכל כלי הקודש במשכן, מלבד הארון ואף בורחים מטיפול בו. לפי החכם השני, כולם רצים ורוצים להתעסק רק בארון וזונחים את הטיפול בכלים האחרים. שני החכמים רואים את אותה תמונה, אך כל אחד מתאר אותה באופן שונה.
הכיצד ? האם קיימת משמעות כלשהי למחלוקת בין שני החכמים?
פרופ' נחמה ליבוביץ ( 1905-1997) בפרשנותה, שופכת אור למשמעות העמוקה במהות המחלוקת בין שני החכמים: "רבי אלעזר בן פדת, רואה את הפגם ואת הסכנה שיש להילחם בה, בכך שיברחו הלוויים מן הארון, שירצו בתפקיד הקל, בתפקיד המחייב פחות, בתפקיד אשר דרישתו מן האדם קטנה, אשר קדושתו פחותה, הלוא היא הבריחה מן האחריות ומכובד האחריות. זה רץ לשולחן וזה רץ למנורה וזה למזבחות, והארון מתבזה. לפיכך יש להתקין תקנה שכל אחד מן הלויים ,יעשה את עבודתו כפי שצווה על ידי אהרון ובניו. ואולם רבי שמואל בר נחמן, רואה את הסכנה בגישה המנוגדת לחכם הראשון, ואף היא פסולה. אין הם בורחים מן הארון, חס ושלום, תפקיד קדוש ונורא זה לשאת את הארון בלבד, אינו מפחידם, להיפך, אלא בורחים הם מן התפקיד הקטן, האפור, בזים הם לקטנות. ומי יעשה את הקטנות, אם כל אחד ואחד, רק לתפקיד הרם והנישא ישא עיניו? מי יהיו נושאי כליהם של העניינים הקטנים הדורשים אף הם טיפול והתמסרות?, לפיכך ״איש איש על עבודתו ואל משאו״, כל אחד ימלא את תפקידו המיוחד, באשר אין אחר שיוכל למלאו במקומו״.
הנה לנו מציאות חיים המוכרת לנו מאד בחיי היום יום , של "אנשי הדברים הקטנים" אל מול "אנשי הדברים הגדולים".
"אנשי הדברים הגדולים", מוכרים לנו למשל, בהשתוקקות וריצה אחר התפקידים בגדול והעיסוקים היוקרתיים, כמו הארון, תוך כדי הפגנת זלזול במילוי התפקידים והעיסוקים הקטנים.
אנו עדים לכך למשל, בפוליטיקה, בריצה של מועמדים לעבר תיקים ומשרדים יוקרתיים וגדולים ואי רצון לדרוש משרדים ונושאים ,כביכול קטנים, שנותרים לצערנו בתא המטען האחורי, במרכבת הרכבת הממשלה. כל המועמדים לשרים, משתוקקים נלחמים ועושים לובינג, לקבל משרדים גדולים ויוקרתיים כמו: ביטחון, אוצר, משפטים וכו' ואילו משרד חברתי כמו לדוגמא, משרד הרווחה, איננו נחשק בלשון המעטה
מדוע? מפני שלקוחותיו אינם בעלי הון והשפעה ורבים מהם, מייצגים את קול הדממה של האנשים הקטנים הדוממים והשקופים בשולי החברה.
או למשל, הנהירה של צעירים ללמוד מקצועות יוקרתיים, של הדברים הגדולים, כביכול, כמו, משפטים, ראיית חשבון, הנדסה ,מינהל עסקים, שיש בהם יוקרה, הכנסה גבוהה וזאת בניגוד למקצועות שכביכול הם פחות יוקרתיים, של הדברים הקטנים, כביכול, כמו, הוראה, סיעוד, גריאטריה ועבודה סוציאלית.
או אותם אנשים המשתוקקים, להיות רק מנהלים ולא עובדים מן השורה. הם אינם רוצים לעסוק במשימות קטנות ואפורות, שאינן מוארות באור הזרקורים.
כך גם אנו מכירים סוג אחר של אנשים, הנמנים על "אנשי הדברים הקטנים". אנשים הנרתעים לקחת אחריות גדולה ומעורבות פעילה במשימות המצריכות הגדלת ראש חיובי. הם לא אחת, גם אותם האנשים בעלי הרטוריקה, הנושאים בפיהם את רוממות האתגרים והמשימות הגדולות, אבל בפרקטיקה , בידיהם עושים בפועל, רק את המשימות הקטנות, את המינימום הנדרש, בקיצור, מקטינים ראש.
אנו מכירים את אותם " אנשי הדברים הגדולים" היודעים לגלגל על גבם של אחרים ,משימות קטנות ואפורות, באומרם – לי זה לא מתאים, זה לא לכבודי, אני שייך רק לדברים הגדולים, הוא האחר- יותר מתאים ממני להתעסק עם הדברים והפרטים הקטנים .
עד כמה שגור הביטוי בחיינו: ״אלוקים והשטן בפרטים הקטנים״. מקורו של הביטוי הוא מהאדריכל הגרמני לודוויג מיז ואן דה רוהה, במאמר "על איפוק בעיצוב", ניו יורק הראלד טריבון, 28.6.1959. אפשר למצוא את המקור גם בדברי קספר ברליאוס, הומניסט בן המאה ה-17, שאמר "אלוקים נחבא בחתיכות הכי קטנות". מוכרת לנו הנטייה של אנשים לעסוק ולהתמקד רק בדברים הגדולים- " עזוב אותי מהפרטים הקטנים, דבר איתי רק בגדול,רק על הדברים הגדולים", משפט מוכר ושגור במקומותינו.
הזלזול בדברים הקטנים שנראים לכאורה לא חשובים, כדברי שירה של נעמי שמר:" "מפרסתו הימנית, של סוס קרבות דוהר בבוקר צח וזיווני, נפל פתאום מסמר. הכול בגלל מסמר קטן …הובס הקרב נפלה העיר, כסוס קרבות דוהר וכל השיר, וכל השיר – חדל בגלל מסמר קטן". לצערנו היינו עדים לזלזול בפרטים הקטנים, שהביא לא אחת, לגרימת נזקים ואסונות גדולים וחמורים. הירידה לפרטים הקטנים וההקפדה על ביצועם, למשל ,בתכנון ובביצוע מבצע צבאי או אזרחי, עשויים לחסוך חיי אדם. על כך נדרש יוני נתניהו ז"ל בדבריו כמפקד: "אני מאמין בירידה לפרטי פרטים. כל מי שלא יעשה זאת וינסה לחסוך מעצמו עבודה – סופו שיחטא למטרה העיקרית – הכנת היחידה למלחמה".
אל לנו לזלזל בפרטים הקטנים. אל לנו לנהוג בשטחיות ורדידות במשימות חיינו. היום קוראים לזה גם :Micro Management.
מתן תשומת לב לדברים הקטנים, מחייבת אותנו למתן יחס וכבוד ,בהענקת כבוד, חיוך ותשומת לב, לאותם אנשים קטנים, אפורים, לפעמים שקופים בשולי החברה, שואבי המים וחוטבי העצים, הקופאית במרכול, השומר והמאבטח, עובדי הכפיים, העוסקים בדברים הקטנים, שבלעדיהם תחומי שירות רבים בחיינו, לא היו מתקיימים.
מתן תשומת הלב לפרטים הקטנים, מוכרת לנו לראשונה עוד מיעקב אבינו: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית ל"ב, כ"ג-כ"ה). מפרש רש"י :"ויוותר יעקב – שכח פכים קטנים וחזר עליהם" .כן, ההתחברות לדברים הקטנים צרבו מאוחר יותר את תודעתו של יעקב.
אך המדרש הנפלא בפרשתנו מביא לנו מסר חשוב נוסף, שהוא כה רלוונטי לימינו אנו.
המדרש מלמדנו שעל מנת לקיים את אחדות הניגודים במרחב חיים משותף אחד ולמנוע מחלוקות, קנאות, שנאות וריבים, יש צורך חיוני להגדיר מראש את כללי המשחק – " אמר אלוקים למשה, עשה להם תקנה, כדי שלא יתכלו מן העולם…אלא יסדרו אותם על עבודתם ואל משאם, שלא יריבו זה עם זה״.
כך למשל, בימים אלו מתקיים בבית הנשיא בירושלים תהליך לא פשוט, בניסיון להגיע להסכמות אודות כללי המשחק , שיאפשרו קיום משותף ושפוי של אחדות הניגודים של הדברים הגדולים וגם הדברים הקטנים ,שהם סלע קיומנו.
הנה כי כן, יום ירושלים אותו אנו חוגגים היום, מאיר באורו של עולם , את כורח אחדות הניגודים במרחב חיים משותף ,של אנשי הדברים הגדולים ואנשי הדברים הקטנים כאחד, בעיר שחוברה לה יחדיו , עיר שעושה את כל ישראל חברים.
הנביא ישעיהו מתנבא על בניינה של העיר ירושלים:״ וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל-גְּבוּלֵךְ, לְאַבְנֵי-חֵפֶץ". (ישעיהו נד׳,יב׳).
המדרש דן במילה ״ כַּדְכֹד ״,בה משתמש הנביא ישעיהו, לתאר את אבני חומות העיר, ומציג מחלוקת בין המלאך גבריאל לבין המלאך מיכאל: לפי גבריאל, ירושלים תיבנה מאבן השוהם ולפי מיכאל, מאבן הישפה. בא הקב״ה ומכריע ביניהם ,״כדין וכדין״. כלומר, ירושלים נבנית גם מאבן השוהם וגם מאבן הישפה, וזאת המשמעות של המילה היחידנית והנדירה בתנ״ך-״כדכד״.
המהרש״א (רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס 1555 – 1631), בדבריו על הגמרא בבא בתרא ע״ה, בסוגיית אבני ירושלים, אומר, כי שוהם, היא אבנו של יוסף והיא מסמלת את הכוח הגשמי והחומרי בישראל ואילו הישפה ,מסמלת את הכוח הרוחני בישראל, היא אבנו של בנימין שבחלקו הוקם בית המקדש.
דומה שאבן השוהם, מייצגת את הדברים הקטנים והקיומיים, של ירושלים דמַטָּה, היא מייצגת את-"אנשי הדברים הקטנים", בפרקטיקה ובשגרה, בהקשר למילוי הצרכים הקיומיים החומריים היום יומיים. היא ייצוגו של יוסף המשביר הלאומי המנהל את מצרים בתקופת שנות הרעב .
אבן הישפה לעומתה, מייצגת את – "אנשי הדברים הגדולים" ,הנושאים את הדברים הגדולים והרוחניים, ברומו של עולם, של ירושלים דמעלה. היא ייצוגו של בנימין, במרחב הרוחני של בית המקדש. הנה באה ירושלים ,עיר שלם, שאוחדה בתשכ"ז וקוראת לשילוב וסינרגיה, של הדברים הקטנים עם הדברים הגדולים. גם וגם : " כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכב', ג').
ירושלים קוראת לשילוב ידיים, של "אנשי הדברים הגדולים" עם "אנשי הדברים הקטנים". ירושלים קוראת לחיבור אנשי השמים, העוסקים כביכול ,בנושאים הגדולים ברומו של עולם, עם אנשי הארץ, העוסקים כביכול, בנושאים הקטנים, בקרקע המציאות. ירושלים קוראת לחיבור של אנשי מַטָּה עם אנשי מעלה.
"עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם, הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם"( ישעיהו, מ',ט').
ירושלים משמיעה קולה ומביאה את בשורתה: אלו חשובים וגם אלו חשובים, גם הדברים הגדולים וגם הדברים הקטנים.
שבת שלום וחג יום ירושלים שמח
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
