פרשתנו ניצבת בשבת ראש חודש אייר, על גבי גשר התשועה והגאולה, מחג הפסח ליום השואה והגבורה והמשכו ליום הזיכרון והמעבר ליום העצמאות. אלו הם – עשרת ימי תשועה וגאולה , במעבר משואה לתקומה.
פרשתנו עוסקת בתופעת הצרעת ומשמעויותיה החברתיות. מקורה של הצרעת באדם המצורע שהופך להיות טמא, בהוצאת שם רע על רעהו. הבה נבחן את זיקתה של תופעת הצרעת לשני אירועים מכוננים , שיחולו בחודש אייר – יום העצמאות ויום ירושלים. שני אירועים שמביאים עמם בשורה של תשועה וגאולה, של מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו.
האם גם אדם מצורע, יכול להביא את בשורת התשועה והגאולה ?
האם יתכן לומר שאדם מצורע שנתפס כאדם חריג, טמא, מנודה ולא ראוי, יש בכוחו להביא בשורה של תשועה וגאולה, שיש בה עוצמה של תקווה ?
בפרשתנו, אנו נוכחים בתהליך הטהרה של נגע הצרעת ושל המצורע, בהקרבת קורבנות, שיש בו מסר של הקרבה וקירבה של הכוהן אל המצורע וגם של המצורע אל עמו ותורתו : " זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ, וְהוּבָא, אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת, מִן הַצָּרוּעַ… וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר, אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם: לִפְנֵי ד', פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד…וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן, וְטָהֵר. וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת… וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה… וְחִטֵּא אֶת-הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר… וְכִפֶּר עַל-הַבַּיִת, וְטָהֵר. " ( ויקרא, יד', א'- נו' ).
הנה רש"י מדייק לנו את ממד הבשורה: " וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת " – בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן ".
יש במילה נֶגַע, גם משמעות של – עֹנֶג, באותן אותיות, אבל בסדר שונה. יש במילה מַשְׁבֵּר גם משמעות של – מְבַשֵּׂר, באותן אותיות, גם בסדר שונה. בשפה הסינית, המילה מַשְׁבֵּר נכתבת כצרוף של שתי מילים: סכנה + הזדמנות.
הוא אותו רעיון של שֶׁבֶר – לשבור שבר אוכל, בתוך המילה מַשְׁבֵּר. זאת אותה משמעות מיוחדת גם של אירוע הלידה, כשהיולדת יושבת על המשבר, שהוא אותו קו תפר שבין הריון ללידה.
כיצד המצורע הופך להיות מבשר של בשורה מסוג של תשועה וגאולה ,תיקון, תקווה ובניה?
ההפטרה של פרשתנו, מאירה לנו את בשורת התשועה והגאולה של המצורע , באירוע הדרמטי המתרחש בתקופתו של הנביא אלישע. העיר שומרון בירת מלכי ישראל, במצב מלחמה נגד ארם. העיר נתונה במצור כבד וברעב מכפיר. הכול נראה רע, ייאוש משתרר ואובדת כל תקווה. בתוך הייאוש והחשיכה הגדולה, מבצבצת לה קרן אור של תקווה. הנביא אלישע מבטיח כי בתוך יום אחד תוצף שומרון באוכל. הנביא סתם ולא פירש.
במציאות קשה זאת, יושבים בשער העיר שומרון ארבעה מצורעים, שכן מצורעים הם אנשים מודרים מהמחנה ומהעיר. גם הם רעבים. במצב של ייאוש, הם מחליטים להסגיר עצמם לאויב למחנה ארם. הם מגיעים למחנה ולהפתעתם, המחנה מלא אוכל, אך ריק מאדם. המצורעים משביעים את רעבונם: "וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד-קְצֵה הַמַּחֲנֶה, וַיָּבֹאוּ אֶל-אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ". אך ברגע זה הם נזכרים באחיהם, אנשי השומרון הנצורים והנתונים ברעב וייאוש. הם אותם תושבי העיר שומרון שהדירו אותם מעירם ומקהילתם. המצורעים מחליטים לא לנקום באחיהם שגרשו אותם מחוץ למחנה. הם מחליטים לעשות מעשה ולשמש אנשי בשורה למען אחיהם תושבי העיר שומרון:"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ לֹא-כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים, הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-בְּשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד-אוֹר הַבֹּקֶר, וּמְצָאָנוּ עָווֹן; וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה, וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ, וַיָּבֹאוּ, וַיִּקְרְאוּ אֶל-שֹׁעֵר הָעִיר, וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר " (מלכים ב', ז').
ארבעה המצורעים הם אנשי בשורת התשועה והגאולה לתושבי השומרון הנתונים ברעב ועל סף החידלון.
המצורעים אינם דואגים לעצמם, בבחינת את נפשי הצלתי. הם אף לא עושים חשבון עם אחיהם שגרשו אותם מחוץ לעיר. הם אינם נוקמים בהם. המצורעים אינם מתמהמהים. הם מבינים שנועד להם תפקיד היסטורי משמעותי בעת היא, של מבשרי התשועה ,הגאולה, התקווה והתקומה לעם ישראל הנתון במצור בשומרון.
המצורעים הופכים להיות שליחי הנביא אלישע איש האלוקים. הם אלו שאותם בחר הנביא אלישע להיות שליחי האלוקים, לבשר לאחיהם על התשועה והגאולה ולחולל מציאות מעשית חדשה. הם , כיפתח בדורו וכשמואל בדורו. המצורעים הופכים להיות מבשרי הגאולה למעבר הדרמטי משואה וחדלון לתקומה ובניה.
הציונות אף היא תשועה וגאולה.
אנו עדים במאות ה 19 וה20 , למנעד סקטורילי על גבי הספקטרום, של מבשרי הציונות והגאולה , – הרצל, וולפסון, מקס נורדאו, משה הס, פינסקר, הרב קוק, הרב מוהליבר, הרב קלישר , הרב אלקלעי ,הרב ריינס ואחרים.
מבשרי גאולת הציונות , נתפשו לא אחת בעיני אחיהם היהודים, כמצורעים וטמאים. הם אף זכו להתנגדות עזה, לדה לגיטימציה, להחרמה והדרה, על ידי ציבורים בעם ישראל בגולה, ערב השואה.
הרב יואל בן נון בספרו " נס קיבוץ גלויות" ( 2011), מספר על עוצמת ההתנגדות "למצורעים" מבשרי הציונות : " גם במונקאטש ( קודמתה של סאטמר ) היה, ושם אמרו : "כתוב בתורה בפרשת ציצית: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם…", "אחרי לבבכם"- זה הרצל ( הרץ –באידיש = לב ), "ואחרי עיניכם" – זה הרב קוק ( קוק – באידיש = ראיה) ".
במקום אחר בספרו, מספר הרב יואל בן נון : " סיפור נוסף יש לי ממורי ורבי ( הרב צבי יהודה הכהן קוק ). הוא הציב על השידה בחדרו, את תמונתו של בנימין זאב הרצל, בין תמונותיהם של גדולי הרבנים, מהגר"א ועד אביו הראי"ה קוק… כשהרהבתי עוז ושאלתי אותו, מה עושה תמונתו של הרצל בין תמונת הרבנים ?, חייך, האריך בהסבריו ,ולבסוף ענה : " אולי זה לא מוצא חן בעיני מישהו, אבל אותו שלח ד', להתחיל להוציא אותנו מהגלות" .
גם המשוררת רחל (1890-1931 ), שידעה תנ"ך, נדרשת אף היא בשירתה, לסוגי המצורעים מבשרי הציונות והגאולה , וקושרת זאת להפטרה של פרשתנו , וכך היא כותבת : "בשכבר הימים האויב הנורא את שומרון הביא במצור. ארבעה מצורעים לה בישרו בשורה. לה בישרו בשורת הדרור. כשומרון במצור – כל הארץ כולה ,וכבד הרעב מנשוא. אך אני לא אובה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא. הטהור יבשר וגאל הטהור, ואם ידו לא תמצא לגאול, אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור, אור ליום בשורה הגדול ". הנה נרקמת לה לכאורה קואליציה , בין חסידי מונקאטש, לבין רחל המשוררת החילונית. אך אין כמובן לחשוד בציוניותה ואהבת ארץ ישראל של רחל. שירה של המשוררת רחל נותח על ידי חוקרי שירה וספרות, באופן רב אנפין ומגוון- מדוע רחל כתבה את מה שכתבה ומה הייתה המשמעות של השיר מבחינתה?
ד"ר אורי מילשטיין ההיסטוריון הצבאי ובנה של אחייניתה של רחל המשוררת טוען, ששירה זה של רחל אודות ארבעת המצורעים, הוא שיר תיגר שנכתב בעקבות המשא ומתן בימים ההם, בין תנועת העבודה לבין התנועה הרוויזיוניסטית, שהייתה שנואת נפשה של רחל ושבעיניה הם נתפסו כמצורעים והם לא היו ראויים בעיניה להביא הגאולה והתקומה של מדינת ישראל.
דומה שהתשתית הקלוקלת החברתית של הוצאת שם רע המביאה לצרעת, באה לידי ביטוי אצל יחידים וגם תנועות ,כדוגמת חסידי מונקאטש ואף רחל, בשלילתם בהוצאת שם רע לכל מי שנראה בעיניהם כמבשר בשורה, שאיננו מבית גידולם.
פרשתנו והפטרתה בחודש אייר – חודש גאולת התקומה של עם ישראל בארצו ובמדינתו, בסמיכות ליום העצמאות, מציבות לנו מראה, על בשורת הגאולה והציונות, שמבשריה הם "רחמנא ליצלן" ,אנשים הנתפסים "כמצורעים" בעיני אחרים. שכן, אנו נוטים לא אחת, לראות ולתפוס רק את חיצוניותו של המצורע, אנו רואים רק את הנגע החיצוני בעור בלבד, אבל ממעטים או נמנעים ,לנסות לראות ולהתבונן בפנימיות של האדם הנתפס כמצורע. אולי דווקא הפנימיות של האדם המצורע, היא מרחב נקי טהור ואמיתי, שיש בו כנראה את האנרגיה הראויה, להביא את הבשורה האמיתית, לחולל את השינויים ההיסטוריים, ככלי לשליחותו של הקב"ה, לשנות את פני ההיסטוריה. אנו נוטים לא אחת בחיי היום יום ,להיות שיפוטיים ומכלילים ולתייג אנשים רק על פי המעטפת החיצונית ושיוכם החברתי הדתי והפוליטי. אנו נוטים להכניס אנשים לתוך מגירות של זהויות שטחיות שיפוטיות וטוטליות, באופן בינרי, כמו למשל, דתי ולא דתי או ימני או שמאלני. כאילו אין משהו באמצע. איננו מנסים פעמים לחדור ללב האדם ולנפשו, מעבר לקליפה והניראות החיצוניים. לא פעם קורה לנו שדווקא אותו אדם שלא האמנו בו ולא נתנו לו כל סיכוי , דווקא הוא זה המחולל והמשפיע .
בגשר התשועה והגאולה, משואה לתקומה, אנו מצפים לגאולה השלמה ולביאת המשיח. כך גם רבי יהושע בן לוי, כפי שמסופר במסכת סנהדרין, דף צח' ע"א, נדרש לאתר את מבשר הגאולה בדמותו של המשיח, על ידי כך שכרך את גורלו בחולי צרעת. הוא מוצא את המשיח יושב בפתח העיר רומי, שוכן בקרב חולי צרעת. אם המשיח יאותר בקרב המצורעים, אז מדוע מבשרי הציונות התקומה והגאולה, אינם יכולים לבוא אף הם מקרב "המצורעים"? גם הגאולה יכולה לנבוע ממקומות ומאנשים בלתי צפויים ובלתי הגיוניים, שנתפסים כנגועים בצרעת, אבל בפנימיותם הם מלאי טוהר.
ספר ויקרא העוסק בעבודת הקורבנות , מחייבנו להעמיק בפשר ההקרבה והקורבנות הרבים שתבעה מעמנו גאולתנו, תקומתנו וקוממיותנו, על מנת להגיע יותר ויותר לקירבה למימוש חזון העצמות היבשות של גאולתנו, תקווה בת שנות אלפיים, של נפש יהודי הומיה, להיות עם חופשי בארצנו – ארץ ציון וירושלים.
בימים אלו אנו עדים לחברה סוערת ,מקוטבת ומשוסעת על שבטיה השונים ,מימין ומשמאל, שגם בקרבה פושה נגע הצרעת:" וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם". חברה שלא מתביישת לתייג בנגע הצרעת את שבטיה השונים. חברה שנגועה בנגע השיפוטיות וההכללות– אתם…הם…כולכם. חברה שנגועה בנגע המצורע- מוציא שם רע, שבט בשבט אחר. חברה שמאיימת על ערך הערבות ההדדית – "כל ישראל עֲרֵבִים זה לזה".
אך בכל החשכה שלפתע השתררה עלינו, מבצבצת לה קרן אור של תקווה, ממשכן הנשיא , שעיני כולם נשואות אליו ומייחלות לבשורת התשועה והגאולה בעת הזאת, לבשורת האחדות והערבות ההדדית, לבשורת קדושת טוהר יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה ולבשורת רוממותו של יום העצמאות.
הנה מאמרו של הרצי"ה ( הרב צבי יהודה קוק, 1891-1982) – "את אחי אנכי מבקש", שכה נדרש בימים אלו:" את אחי ואת אחיותי, בכל חלקי עמנו, שבכל המפלגות ושבכל הארגונים – את כולם אני מבקש ומפיל תחנונים לפניהם, חוסו נא על נפשותיכם ועל נפש עמנו כולו. אל נא יתעלם מאיתנו אף לשעה חומר האחריות, לעומת גודל החורבן וגודל הבנין של פרק זמן נורא ונשגב זה ואל נגיע לידי חילול השם חלילה. אל נא יחליט כל אחד מאיתנו, כל מפלגה וארגון וחלק, אשר כולם הלוא את טובת עמנו ותקומת ארצנו דורשים, כי רק איתו כל האמת וכל הצדק, אל יחפוץ ואל ידמה, במצבנו האיום הזה, להטיל את דעתו בכפיית ידיים על חברו…אל נא נעביר את החופש הציבורי שלנו בדעות ובמחשבות, בשאיפות ובתוכניות, בכוח הידיים והשרשת השנאה והבוז שבלב…ונמצא את הדרך הנכונה והמתאימה לסידור היחסים שבינינו ולתיכון מגמותינו המעשיות- "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבם…תרבה האפשרות של ההבנה ההדדית ושיתוף השפה אשר בינינו, יגדל שלום בונינו, תגדל הצלחת בניננו ותפארת שמנו" (המקור: עיתון הצפה ושאר עיתוני הארץ, מר חשוון התש"ח, נדפס שוב בספר- לנתיבות ישראל של הרצי"ה).
האדם המצורע אכן יכול להביא את בשורת התשועה והגאולה. אך עלינו לפתוח לו את הדלת, כפי שהטיבה נעמי שמר ( 1930- 2004 ) לבטא זאת בשירה- "לו יהי" :" אם המבשר עומד בדלת, תן מילה בפיו, כל שנבקש לו יהי".
שבת שלום חודש מבורך חג עצמאות שמח תחי מדינת ישראל
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלב"ב
