אנו עדים בימים אלו למתח דינמי בין שני כוחות במקומותינו- הרצון וההתנהלות לחדש ולהתחדש בזירה המשפטית, בדמות הרפורמה המדוברת ( בהא' הידיעה) בעצימות גבוהה, אל מול הרצון לקיים רפורמה( ללא הא' הידיעה), בהתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה בעצימות נמוכה יותר. כך גם התרחשותם של תהליכים, בניסיון לקיים מתווה התחדשות של רפורמה בבית הנשיא ולהגיע להסכמה רחבה, אל מול הרפורמה והתנהלות שגרת המחאות ההמוניות, אליהן כבר התרגלנו זה כבר שלושה חודשים.
אנו נוטים לראות את ההתחדשות והשגרה כשתי ישויות נפרדות אחת מהשנייה – " הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ"( עמוס, ג', ג'), או שמא אפשר לראותם כשתי ישויות, שכן נועדו לחיות יחדיו בכפיפה אחת, במרחב חיים אחד בסוג של הדדיות.
האתגר הגדול שלפנינו הוא – כיצד אפשר לחולל את מתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה ?
הבה נבחן ונעמיק באתגר הגדול שלפנינו , בעקבות פרשתנו שגם מעוטרת השנה ,בלוויית חן של שבת מיוחדת-שבת הגדול שלפני חג הפסח.
פרשתנו מלמדת אותנו אודות התנהלות מצוות תרומת הדשן:״וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה, עַל הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט, אֶת בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל מָקוֹם טָהוֹר. וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה". (ויקרא, ו׳, א-ו ).
האם בנוהל שגרת העבודה המפורט בפרשתנו, בפעולה של התעסקות הכוהן בבית המקדש מידי יום, בהרמת הדשן (האפר) על גבי המזבח בבגדים יפים, ולמחרת בפעולתו להוצאת הדשן (האפר) כשהוא מחליף את בגדיו בבגדים אחרים, האם לכל הפרוט הזה – המאפיין טיפול שגרתי ואפור בפינוי אשפה, יש לו איזה מסר של משמעות ופשר ?
הרש״ר הירש ( 1808-1888) מתבונן בפעולת הכוהן ובהחלפת בגדיו בתרומת הדשן, בהתבוננות מעמיקה שיש בה מסר לחיים, וכך הוא מפרש:״ כשם שעבודה של שחר מתחילה בתרומת הדשן כרמיזה לעבודת היום הקודם…כך לעומתה, הוצאת הדשן מכוונת להורות, כי בכל יום ויום המתחדש, גם התחייבותנו מתחדשת…תהי נא מידי יום ויום חובתנו, לקיום המצוות כחדשה בעינינו וכאילו מעולם עוד לא קיימנוה בעבר, אין אנו פטורים מלחזור ולקיימה בכל יום ויום, מתוך אותה שמחה, כאילו יום ראשון לפעולה הוא לו זה״.
דומה שמצוות תרומת הדשן שבה עוסק הכוהן, ביום האחד ולמחרתו, תוך כדי שהוא לא עושה זאת באותם בגדים, באה ללמדנו כיצד ניתן להתמודד בעבודת המשכן היום יומית, עם אתגר – מתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה. עצם החלפת הבגדים בסוג עבודה של פינוי הדשן, הופך את הפעולה השגרתית- להרמת הדשן , לסוג של אירוע מיוחד, שיש בו שינוי מרגש ומתחדש במרחב חיי השגרה.
המילה שִׁגְרָה שאולה מהמילה הארמית שִׁגְרָא. בתלמוד היא מופיעה בצירוף "שיגרא דתמרי" (כתובות פ, ע"א), שפירושו הפסולת שהושלכה לאחר סחיטת התמרים (לצורך הכנת נוזל כמו סילאן או שֵׁכַר תמרים).מאד מתכתב עם הדשן שהוא סוג של פסולת.
כך הפכה המילה שִׁגְרָה למקבילה העברית למילה הלועזית רוּטִינָה. מקורה של המילה הלועזית במילה הצרפתית routine (הקיימת גם באנגלית), שנגזרה מהמילה route (דרך). התנהלות קבועה בדרך קבועה.
כיצד ניתן ליצור בשגרת חיינו האפורה, ממד של התחדשות ,שינוי, התרגשות, שמחה וברק בעיניים, גם אם אנו עוסקים, יום יום, בפעילות שגרתית, באותו עיסוק ובאופן דומה. שכן, העיסוק באותה עבודה ובאותו סדר פעולות דומים, עלולים חלילה לגרום לנו סוג של שעמום ופיהוק – "די, שוב מאותו דבר?". אנו לא פעם מכריזים: ״תחי השגרה״. אבל האתגר הניצב לפנינו, הוא כיצד להפוך את שגרת חיינו, למתחדשת ומרגשת. עלינו לעבוד על עצמנו, להתחדש כל יום מחדש, ולעשות את הדברים מידי יום, עם סוג של ברק בעיניים, גם אם העיסוק הוא מעולם תוכן דומה,more of the same. עלינו לעשותו ,לא "כמצוות אנשים מלומדה", אלא מתוך התבוננות וחיפוש יום יומי של פשר ומשמעות חדשים לשגרת חיינו. עלינו לבחון את עצמנו מחדש, מידי יום. עלינו להתבונן בשגרת חיינו ולעשות לעצמנו מעין תחכים אישי, בכל יום מחדש, תוך כדי כך שאיננו קופאים על שמרינו, כיצד להעניק לשגרת חיינו – טעם חדש. דומה לאותו תבלין חדש, שעושה את כל ההבדל, שאותו אנו מוסיפים לאותו מאכל שגרתי קבוע .
אז כיצד ניתן לחוש התחדשות ,התרגשות ומשמעות בשגרת חיינו, שנתפסת לכאורה כמשעממת ,אפורה ויבשה? כיצד נחוש את תחושת החלפת הבגדים כמו הכוהן בפינוי הדשן, גם בעיסוקים שגרתיים בחיינו, מסוג תרומת הדשן?
הרב פרופ' יונתן זקס ( 1948-2020 )במאמרו: "השראה והשקעה" לפרשת תצווה ( מעניינת הקבלת המילה תצווה למילה צו בפרשתנו) כותב :"שהאנשים המשנים את העולם, בין אם בקטנות ונסתרות אם בגדולות ונצורות, הם אלה ההופכים חוויות שיא לשגרת יום יום. אלה היודעים שהפרטים חשובים, אלה שיצרו משמעת של עבודה קשה ושל התמדה. גאונות היא אחוז אחד השראה ו 99 אחוז השקעה. האנשים המשנים את העולם, בין אם בקטנות ונסתרות ובין אם בגדולות ונצורות, הם אלה ההופכים חוויות שיא לשגרות יום יום. אלה היודעים שהפרטים חשובים, אלה שיצרו משמעת של עבודה קשה ושל התמדה".
מתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה, בכוח התמדתו, לא בבליץ , לא כאן ועכשיו, אלא בתהליך סדור ומושכל, מואר בדבריו של רבי עקיבא:" מים שחקו סלע"(אבות דרבי נתן, א', ו') ובאמרתו של צ'רצ'יל:" אין הטיפה חוצבת בכוח עוצמתה, אלא, בכוח התמדתה"
הרב יוסף דב סולבייצ'יק ( 1903 – 1993) כותב במסתו "איש ההלכה":" היהדות מבקשת להפוך אותנו לאמנים יוצרים, שיצירתם הגדולה ביותר היא חייהם, ולשם כך נדרשים הרגלים של יומיום: שחרית, מנחה וערבית, האוכל שאנו אוכלים, צורת ההתנהגות שלנו בעבודה ובבית"
כך גם מתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה בחיי עולם עבודתנו , שבו אנו נתונים לא אחת בשגרה של יום יום. אנו יכולים להיות מאושרים ושמחים בשגרת עבודתנו, אם נדע להתחדש במתן משמעות של ממש, לעשייתנו.
מתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה מציב אתגר יום יומי גם לשגרת חיי הנישואין והמשפחה, שבהעדר התחדשותה, היא עלולה לערער את תשתית הזוגיות. אתגר חיי הנישואין דורש מבני הזוג הפנמה והשקעה מתמדת יום יומית, במינון מתאים ובהסכמה .מוכר המשפט – לא העיקר לקשט בזמן אירוע החתונה, אלא לקשט החיים בכל שנות הנישואין .
כך גם מומלץ לאחוז במתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה בשימור יכולות מוחנו, סוג של פעילות כושר למוחנו ,בעשיית פעולות שגרתיות בחיינו, במינון ראוי באופן שונה. כך למשל להחליף יד ימין לשמאל וכן להפך, בהקלדה, בשטיפת כלים, בגיהוץ, בנגינה וכו'.
הכהן העוסק בעבודת השגרה של תרומת הדשן , הנושא תפילה שלא יכשל בעבודתו ,אך גם תפילה להתחדשות בשגרה, מתחבר לשירה של לאה גולדברג :"תפילה": למד את שפתותי ברכה ושיר הלל, בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום, לבל יהיה עלי יומי הרגל ".
הנה אתגר מתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה מתכתב עם התנהלות הקרבת קורבן התודה בפרשתנו: "וְזֹאת תּוֹרַת, זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר יַקְרִיב, לַד'. אִם עַל תּוֹדָה, יַקְרִיבֶנּוּ … יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל זֶבַח, תּוֹדַת שְׁלָמָיו… וּבְשַׂר, זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ, יֵאָכֵל: לֹא-יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ, עַד בֹּקֶר".( ויקרא, ז', יא'- טו').
מה מייחד את קורבן התודה בהשוואה לקורבנות האחרים?
ייחודיותו בחמישה: א. הכרת תודה וטוב על אירוע חריג שעבר ב. מביא שלום ג. הקרבתו מחייבת רצון והסכמה ד. אכילתו מחייבת בחבורה ולא ביחידות ה. אכילתו קבועה בזמן מוגדר, רק לאותו יום ולא למחרת.
המדרש מייחד את קורבן התודה בראיה עתידית ולא רק עכשווית:" כל הקורבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל" ( ויקרא רבה, ט', ב').
אך עדיין עלינו להבין מהו פשר הציווי, לקיים את ההקרבה והאכילה , באותו היום והלילה ולא להותירו למחרת, כמו בקורבנות אחרים, מדוע?
כאן נאיר את הפשר החברתי של התנהלות קורבן התודה – בסולידריות, בערבות הדדית ובאחדות, בפרשנותו של רבי יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל ( 1437-1508 ): "היה זה כדי לפרסם את הנס. וזה שהבעל מביא שלמי תודה, כשרואה ששלמין אין נאכלים אלא ליום ולילה, הוא מזמין על שלמי תודתו, את אחיו ואוהביו לאכול ולשמוח עמו. וישאלו זה את זה, על מה היה תודתו והוא יגיד להם- הניסים והנפלאות שעשה עמו ד'. וירוממהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. ואילו היו שלמי תודה נאכלים כשאר השלמים לשני ימים ולילה אחד, לא היה הבעל מזמין לשום אדם, כי לשני ימים ולילה. אבל בראותו הבשר והלחם רב בביתו ושלא ייאכל אלא ליום ולילה אחד, בהכרח יקרא רבים ממיודעיו ואחוזת מרעהו לאכול, פן יהיה ביום המחרת ללעג ולקלס לבני אדם, הרואים אותו שורף כמות גדולה מתודת שלמיו ואת אחיו ואוהביו לא קרא".
נשיא ארה"ב אברהם לינקולן, ב- 3 באוקטובר 1863, בעיצומה של מלחמת האזרחים, פרסם הודעה על הפיכת חג ההודיה לחג לאומי, בדבריו על הכרת הטוב והתודה לאל, אמר הנשיא: " הם מתת חסדו של האל הנעלה מכל עליון, אשר בחמת זעמו על חטאינו משפיע עלינו מרחמיו…אני מזמין אפוא את עמיתיי האזרחים בכל חלקי ארצות הברית….לייחד ולשמור את יום החמישי האחרון של נובמבר הקרוב, כיום של הודיה ושבח למיטיבנו, אבינו שבשמים".
קורבן התודה , מעבירנו במנהרת הזמן, 80 שנה אחורה, עת היינו עם ללא מולדת וכיהודי פליט ונודד הבורח מאימת הרעים. אנו דור השואה והתקומה , היודע – מהי תודה ומהי הַקְרָבָה, היודע גם – שאין לנו לסמוך , אלא רק על אבינו שבשמים ורק על עצמנו, מניף כל שנה ביום העצמאות את נס הקוממיות ונושא תפילה כל שבת : "אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ. הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ וּפְרֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ. חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ, וְהַנְחִילֵם אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם, וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ ".
הנה כי כן, פרשתנו מאירה את אתגר מתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה באירוע החידוש והשינוי בתרומת הדשן, בהדגשת חמישה כללי התנהלות: 1.לנהוג בזהירות ובשיקול הדעת עת אתה מתעסק עם אש – "וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה" 2. לנהוג בהקְרָבָה אל מול המזבח, הקורא להקרבה, לוויתור ולפשרה-"וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ" 3.לנהוג בפשטות , בצניעות ובמידתיות בשינוי הבגדים והחלפתם- "וּפָשַׁט ( פשטות), אֶת בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים" ( שאינם בפער גדול מהבגדים הראשונים) . 4.לנהוג בכבוד ובטוהר בהתנהלות הוצאת הדשן – "וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל מָקוֹם טָהוֹר".5. לְשַׁמֵּר על אש קטנה ובהתמדה, את מתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה ולמנוע את כיבויו, שכן, ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה ,לא תיעשה במהפכת אש, אלא באש קטנה – "אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".
מי ייתן ומתווה ההתחדשות שֶׁבַּשִּׁגְרָה, שאנו כה מצפים ממנהיגינו, יהדהד באוזניים לא ערלות ובלבבות פתוחים, בחזונו הנבואי של הנביא מלאכי בתנ"ך, שהיא ההפטרה לפרשתנו, בשבת הגדול הסמוך לחג הפסח : "זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ד', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם ".( מלאכי, ג', כב- כג).
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
