האדם כמו העץ, יונק את תשתית דמותו המוסרית והערכית משורשיו. אנו יום יום עומדים בניסיון, לביצור ערכי השוויון והצדק בפני החוק והמשפט, כפי שהתנ"ך מלמדנו בספר שמות באירוע משבר המים המרים, במסע בני ישראל במדבר: " וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ד' וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ". כך גם הכרנו את הסיפור התלמודי אודות אותו אדם עייף, יגע, רעב וצמא שהלך במדבר , בברכתו את האילן : "אִילָן אִילָן בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ ? אִם אוֹמַר לְךָ שֶׁיְהוּ פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין ,הֲרֵי פֵּירוֹתֶיךָ מְתוּקִין .שֶׁיְהֵא צִלְּךָ נָאֶה ,הֲרֵי צִלְּךָ נָאֶה ,שֶׁתְהֵא אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶיךָ ,הֲרֵי אַמַּת הַמַּיִם עוֹבֶרֶת תַּחְתֶיךָ .אֶלָא יְהִי רָצוֹן שֶׁכָּל נְטִיעוֹת שֶׁנוֹטְעִין מִמְךָ יִהְיוּ כְּמוֹתְךָ."
אנו בני בשר, שואפים להידמות לדמויות מופת והנהגה, שמהוות עבורנו השראה, כאותן נטיעות ביחס לאילן, ברום גובהו בדמותו האצילית ,הראוי לגובהו, במידותיו וערכיו, המשמש דוגמא ומופת לנטיעותיו. הוא אותו האילן, היודע להכיל את כולם ללא הבדל, למרות השונות ביניהם ולהעניק תשומת לב שווה לכל אחת ואחד, שכן כולם שווים, בפני עליונותו של עץ החוק והמשפט.
הנה כי כן, ערכי האדם – עץ השדה, מודגשים בחזונו של הרצל באלטנוילנד: "כל מה שנטעתם…יהיה חסר ערך ויקמול, אם חופש המחשבה והביטוי, הנדיבות ואהבת הבריות, לא יפרחו אצלכם".
עד כמה אנו מתענגים בניחוח שירת העשבים של רבי נחמן מברסלב: " וְכִי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם…וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָּל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב יֵש לוֹ שִׁירה שֶׁאוֹמֵר, שֶׁזֶה בְּחִינַת פֶּרֶק שִׁירָה, וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה".
שירת העשבים מקדשת אף היא, את ערכי האחדות והערבות ההדדית של העשבים, בפני ההרמוניה של המשפט המוזיקלי, המדגישה את היחד בצד הייחוד ותובעת מכל עשב להקשיב בסבלנות ובכבוד לעשב האחר.
הנה יורדת לה השבת בקדושתה ובטוהרה כל שבוע- בשירו מלא הוד והדר של יהושע רבינוב מקיבוץ גבת, המשרה בעולמנו, אוירה של רוגע, רגישות, המונעת כל קנאה. לכולם יש מקום. כל אחד מפרגן לשני:" יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר, וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ…נָשְׁקָה הַשַּׁבָּת לְרֹאשׁוֹ שֶׁל הַבְּרוֹשׁ, לָאֵזוֹב שֶׁבַּסֶּלַע נָשָׁקָה. וַיְּהִי הַדַּרְדַּר לְשַׁרְבִיט שֶׁל מַלְכוּת עַל רָמוֹת דְּמָמָה מְרוֹנֶנֶת"
כולם שווים בפני קדושתה ,טוהרה ותמימותה של השבת– הברוש הגבוה, כמו הדרדר והאזוב שבסלע.
שירת העצים בטו' בשבט כמוה כשירת דואט של האדם והעץ ,שיש בה ביטוי מרגש לשירו של נתן זך :"כי האדם עץ השדה. כמו האדם גם העץ צומח. כמו העץ האדם נגדע…אהבתי וגם שנאתי, טעמתי מזה ומזה, קברו אותי בחלקה של עפר ומר לי, מר לי בפה כמו עץ השדה. כמו העץ הוא צמא למים, כמו האדם הוא נשאר צמא ואני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה כמו עץ השדה …. ומר לי, מר לי בפה כמו עץ השדה". שירו של נתן זך, מתכתב עם התנ"ך, באירוע המים המרים של מסע בני ישראל במדבר : " וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה…וַיּוֹרֵהוּ ד' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם , שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ ". הנה ביכולתו של העץ וגם האדם, להפוך מציאות מרה למתוקה, להפוך הלימון ללימונדה, להפוך הקושי להזדמנות, להפוך הייאוש לתקווה. מדוע? "כי האדם הוא עץ השדה".
כך על כולנו בארצנו הקדושה, לשלב ידיים, בערבות הדדית של אמונה , תקווה ואורך רוח, בסבלנות וסובלנות, ולדעת שהדרך הארוכה היא הדרך הקצרה, כמו בשירה של נעמי שמר: "אתה רואה אדם בצל התאנה? – איני רואה אדם בצל התאנה! – אולי בצל הגפן שם מנוחתו? – איני רואה דבר, איני רואה אותו – אתה רואה עצי זיתים ושדה חיטה ואיך שביניהם פורחת השיטה? – אולי אני בגלל השמש מסנוור – איני רואה דבר, איני רואה דבר . סימן שעוד לא הגענו וצריך להמשיך ללכת וצריך להמשיך לצעוד והדרך עוד מושכת ארוכה" .
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
המאמר פורסם גם באתר מעריב
