ניסוי מעניין ובעל מסר ומשמעות לחיים , ערך מרצה זקן בבית ספר למינהל בארה"ב, שהוזמן לשאת הרצאה בנושא: "תכנון זמן נכון ויעיל", בפני קבוצה של מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב. "אנו עומדים לערוך ניסוי", אמר המרצה. הוא הוציא מיכל זכוכית גדול מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו, והניחו לפניו. לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, שאל המרצה: "האם המיכל מלא?" כולם השיבו: "אכן". המתין מספר שניות ושאל : "האומנם?" שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ. בזהירות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות, עד שירדו לתחתית המיכל ומילאו אותו. שוב נשא המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: "האם המיכל מלא? "אחד ממאזיניו השיב: "נראה שלא ". "נכון!" השיב המרצה הזקן. חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא חול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות לבין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם המיכל מלא? "הפעם, ללא היסוס, השיבו התלמידים המחוננים במקהלה: "לא!" , "נכון!" השיב להם המרצה הזקן, וכפי שציפו תלמידיו, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המיכל עד לשפתו. שוב נשא המרצה הזקן את מבטו אל הקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה? "השיב אחד הנועזים שבין מאזיניו: "אנו למדים שככל שנהיה יותר משימתיים, שנראה לנו שיומננו גדוש ומלא התחייבויות, הרי שאם נתאמץ באמת, תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות, מהר ככל שניתן". "לא", השיב המרצה הזקן. "האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אל תמהרו ותחפזו במשימותיכם. העניקו חשיבות גם לזמן התהליך בחיים. פעלו ביחד ובערבות הדדית. הקשיבו אחד לשני. החליטו ביחד מהם סדרי העדיפויות בחיים. אם לא מכניסים למיכל קודם את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך". דממה עמוקה השתררה באולם. כל אחד מן הנוכחים ניסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה. הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם?- עתידכם, איכות חייכם ומשמעותם. מלאו את מיכל הזמן של עתיד חייכם והדורות הבאים– לא בחיפזון כמי שאצה לכם הדרך. עשו זאת, במחשבה, בתבונה, ובאורך רוח. התהליך והאיך, לא פחות חשובים מהמה ומהמשימה הסופית".
הנה כי כן, פרשתנו מציבה לנגד עינינו , את המשמעות העמוקה , של האחריות על מיכל הזמן בחיים, בתהליך השינוי מעבדות לחירות, מגלות מצרים , לגאולת הגוף והנפש, בנתיב המסע לארץ ישראל.
פרשתנו מציגה לנו פרקטיקה ומורה דרך על פני אבני דרך, בנתיב הזמן התהליכי.
מושג הזמן התהליכי ומשמעויותיו, מוצג בפרשתנו, בדמותה של המצווה הראשונה שנמסרה לעם ישראל המתהווה – מצוות קידוש החודש, בה נצטוו בתהליך יציאתם ממצרים בתהליך השינוי – מעבדות לחירות : " וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" ( שמות, יב', ב').
מדוע נבחרה דווקא מצוות קידוש החודש, כמצווה ראשונה ?
מצוות קידוש החודש , היא המצווה הראשונה המתאימה ביותר , שאיתה מתחילים את תהליך השינוי מעבדות לחירות, מגלות לגאולה. הקב"ה העניק לעם ישראל במצוות החודש, במעבר מעבדות לחירות, את האחריות על הזמן .כפי שמלמדנו המדרש: " אמר ר' יהושע בן לוי, משל למלך שהיה לו אורלוגין והיה מביט בו ויודע איזו שעה ביום. כיון שעמד בנו על פרקו, מסר לו אורלוגין שלו. כך אמר הקב"ה, עד עכשיו חשבונן של חודשים ושל שנים היו בידי. מכאן ואילך הרי הן מסורין בידכם, שנאמר: "החודש הזה לכם". (ילקוט שמעוני, פרשת בא, רמז' , קצ'). הקב"ה לפי המדרש הזה ,מסר את היקר לו ביותר, את כלי אומנותו, לעם ישראל. את היכולת לשלוט על הזמן ולא שהזמן ישלוט בהם.
הד לזמן התהליך נמצא אצל הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצווייג ( 1886 – 1929) בספרו "כוכב הגאולה": "ישראל הוא עם הנצח, חיי עולם נטע בתוכנו, אין לזמן שליטה על ישראל, היוצר לו קטגוריה של זמן משלו. בשלשלת הדורות מתגשמת נצחיותו".
רק זמן היציאה מהגלות בנסיבות של עבדות ושעבוד, היא זמן משימתי ,כאן ועכשיו, מהירות ומיידיות:" וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַד' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה…וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ, טֶרֶם יֶחְמָץ…כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם ( שמות, יב', כט'-מב').
אבל זמן הגאולה הוא זמן תהליכי, כמסופר בתלמוד: "רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בבקעת ארבל וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא , כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". (ירושלמי, ברכות, דף ד' עמ' ב') .
כך מצוות קידוש החודש בפרשתנו נוכחת, על רקע מכות מצרים בפרשתנו – הארבה– "וְכִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ" (שמות, י', ה') , החושך ומכת הבכורות: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַד' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות, יב',כט') . מכות אלו מאופיינות בזמן , שמתאר סוג של דיאלקטיקה בין חושך לבין אור. המרחב שבין האור לבין החושך הוא הקו המפריד בין זמן מרחב החושך שבו שרויים המצרים ומנהיגם פרעה, לבין זמן מרחב האור, שבו שרויים בני ישראל ומנהיגם משה.
קו מפריד זה הוא מהותי לדיוננו על מושג הזמן, שמפריד בין הזמן היהודי התהליכי ,לבין הזמן האזרחי המשימתי של אומות העולם. כך מאיר לנו זאת פרופ' שלום רוזנברג, בספרו – "בעקבות הזמן היהודי – הפילוסופיה של לוח השנה": "יש משהו מיוחד ב"ארגון" הזמן היהודי. היום האזרחי מתחיל בחצות הלילה. רוב בני האדם ישנים אז, וכשהם מתעוררים למחרת מצויים הם כבר בזמן שונה, כיולדת אשר ילדה את תינוקה בהרדמה כללית. לעומת זאת היום היהודי, השבת למשל, מתחיל עם שקיעת החמה , תוך שאנו מודעים לשעון המתקתק המחליף את הזמנים, ואנו שותפים למתח המלווה את ההכנות לשבת. תוך כדי כך אנו זוכים לראות את יום השבת בהיוולדו, או אולי ליתר דיוק את הכלה האהובה, הנסיכה המתקרבת אלינו: "לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה. פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה".
פרשתנו מציגה לנו את מצוות קורבן הפסח, התלויה אף היא בזמן : בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה: וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת …ְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת: וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות, יב',ג'-ד'). ההנחיה האלוקית היא ברורה – את קיום מצוות קורבן הפסח, יש לעשות בחבורה, בין שכנים וחברים ואין לקיימה באופן מפוצל ואינדוידואלי. רק– "כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל" (שמות, יב', ג'). זמן תהליך העיסוק בקורבן הפסח בפרשתנו , מתכתב עם מאפיין נוסף של זמן התהליך- זמן הספק והביקורת , הדורש מעמנו מידה מסוימת של ביקורת עצמית וצניעות. כך קיומה של המצווה בפרשתנו בזמן בין הערביים:" בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה…וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם" (שמות, יב', ד').
מהו זמן בֵּין הָעַרְבָּיִם?
הוא זמן בין השמשות, של ספק יום וספק לילה. זה אותו זמן גאולה שאנו שרים בליל הסדר : "קרב יום קרב יום, אשר הוא לא יום ולא לילה". זאת לא בושה או חולשה להטיל ספק או ביקורת. אל תהא כה בטוח בעצמך ונחרץ ללא סיג בדעותיך. לא נורא גם להטיל ספק מידי פעם וגם לשמוע דעות נוספות, גם אם הן שונות מדעותיך.
זהו זמן הספק כפי שמשתקף באבן דרך אחרת של זמן התהליך בפרשתנו.
"וְהָיָה כִּי-יְבִאֲךָ ד', אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ, וְלַאֲבֹתֶיךָ; וּנְתָנָהּ, לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל-פֶּטֶר-רֶחֶם, לַד'… וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ; וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ, תִּפְדֶּה". מהו פטר? אונקלוס מתרגם- פתח. הבכור פותח את הרחם . הרי כל יצירת חיים חדשה בדמותו של תינוק נולד, היא תוצר של זמן תהליך של תשעה ירחי לידה. כך למדנו שהמשיח המבשר את גאולתנו יגיע רכוב על חמור.
כך הכרנו חמור אחר מסוג נקבה- אתונו של בלעם, שממנה למדנו רבות, אודות זמן התהליך והספק, במרחב הפיזי שבו מתרחש המפגש של האתון עם מלאך אלוקים, שאותו היא רואה ואילו אדונה הנביא בלעם אינו רואה אותו : "וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ד', עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול" (במדבר, כב', כו'-לד').
אתונו של בלעם שנפלה בחלקה זכות גדולה שנבראה בין השמשות בערב שבת, מלמדת אותנו שיעור מאלף, על משמעותה של הדרך( תרתי משמע) שאין לנטות בה לקיצוניות – ימינה או שמאלה.
אולי כך נבין הדברים ביתר שאת , בעקבות דברי חז"ל במסכת אבות, פרק ה' משנה ח', שפי האתון של בלעם הוא אחד מעשרה הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות: " עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן – פי הארץ, פי הבאר, פי האתון…".
זה אותו זמן התהליך והספק, שיש בו קורטוב של צניעות, כאנטי תיזה לזמן הנחרצות, שיש בו לא מעט יוהרה, שאודותיו שמעה הסופרת אמונה אלון, מסופרת אחרת- מירה מגן:" הוא הזמן שבו ברא הקב"ה את הספק. את החריץ, שבין נחרצות לנחרצות, את האפשרות לא להיות תמיד כל כך נחרץ ובטוח בכל עניין, לא תמיד לדעת כל דבר בוודאות, אלא להיפתח לכל האפשרויות ולראות את האמת…לאור דמדומי בין השמשות מקבלת בריאת פי האתון, דווקא בשעת הספק הזאת, משמעות חדשה…בזכות פי האתון , לומד בלעם שלא הכול ברור ונחרץ, ובעיקר שלא הכול תלוי בו. ובלומדו להטיל ספק במציאות הארצית".
הנה כי כן, זמן תהליך השינוי מעבדות לחירות ומגלות לגאולה, מוטמע במצוות קורבן הפסח. פרשתנו מתארת בפרטי פרטים לאורך פסוקים רבים, את הפרקטיקה בזמן התהליך, בקיום מצוות קורבן הפסח:" וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח … בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא-תוֹצִיא מִן-הַבַּיִת מִן-הַבָּשָׂר חוּצָה; וְעֶצֶם, לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" (שמות, יב',מג'-מו'). בעל ספר החינוך, פרשן שחי בסוף המאה ה-13, מסביר את טעם המצווה: ״דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו וליבו וכל מחשבותיו ,תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק, אם טוב ואם רע…כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״. גם הרמב״ם בשמיני משמונה פרקיו מסביר:״ וראוי לו שירגיל עצמו במעשים הטובים עד שיגיעו לו המעלות ויתרחק מן המעשים הרעים, עד שיסורו ממנו הפחיתויות״.
הדרך הנכונה להפוך עבד לבן חורין, להוציאו מהתנהגות של אדם תלותי, לאדם עצמאי אחראי על חייו, היא בדרך של – זמן תהליכי. מצוות קורבן הפסח גם מחייבת באופן התנהלותה, לפעול במסגרת –כולללם, המשפחה , הקהילה והחברה.
הנה מציבה פרשתנו אבן דרך נוספת , בזמן התהליכי: "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, וְעָשָׂה פֶסַח לד'… תּוֹרָה אַחַת, יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר, הַגָּר בְּתוֹכְכֶם"( שמות, יב', מח'- מט').כך התוודענו בתלמוד, לזמן התהליך מבית מדרשו של הלל:" מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך – לא תעביד (מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך); זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא – זיל גמור (והשאר פירוש הוא, לך ולמד)". ( מסכת שבת לא' עמ' א'). הנה כי כן, הלל מבין שכל שינוי דרמטי בחיים, כמו גיור, דורש זמן תהליכי ולא זמן בינרי – הכול או לא כלום. גם כאן – "תּוֹרָה אַחַת, יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר, הַגָּר בְּתוֹכְכֶם".
הזמן התהליכי בכל תהליך שינוי , המשתקף בפרשתנו, מהדהד באוזנינו במילות שירה של נעמי שמר: "אתה רואה דקלים? – דקלים איני רואה! – אתה רואה גמלים? – גמלים איני רואה! – אולי לפני עיני לרגע צל עבר – איני רואה דבר, איני רואה דבר! סימן שעוד לא הגענו והאופק עוד רחוק וליבך עודו פתוח אל ארבעת הרוחות וצריך להמשיך ללכת וצריך להמשיך לצעוד והדרך עוד מושכת ארוכה ".
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
