אנו מלווים בשלושה החודשים האחרונים, את פרשות ספר בראשית, הקרוי – ספר הישר.
כך אנו חווים מידי שבת, את סיפורי ואירועי משפחות האבות והאימהות, כפי שהם מוצגים לפנינו – ביושרה ובשקיפות מלאים, על מעלותיהם ועל חסרונותיהם.
הנה הגענו היום בפרשתנו, לאקורד הסיום של ספר בראשית-ספר הישר, בו מתואר, כיצד נפרד יעקב אבינו מבניו וממשפחתו , במסכת של ברכות ותובנות לעתיד, לכל אחד מבניו ונכדיו.
וכאן באפילוג של פרשתנו החותם את מסע בראשית, אנו נוכחים לכאורה, בסוג של אנטי קליימקס ( Anticlimax ), למותג של ספר הישר. אנו תמהים, כיצד פרשתנו מאפשרת לנו, לנהוג באי אמירת האמת, ואף מתירה לנו לשנות את האמת בנסיבות חיים מיוחדות.
שהרי כולנו חונכנו על ידי הורינו ומורינו, לומר רק את האמת. אנו יודעים לשנן: " מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" ( שמות, כ"ג, ז').
כך חושפת לנו פרשתנו , את נוכחותה של אי אמירת האמת, המתכתבת עם הגדרות אחרות- דיסאינפורמציה, הטעיה, ואמירת שקר לבן.
כיצד קורה בפרשתנו ,שלאחר שיוסף כבר התוודע לאחיו, כבר התקיימו הפיוס והסליחה, כבר שוררת אחווה משפחתית, כבר משפחת יעקב מתאחדת לה במקום מגורים משותף בארץ גושן. המשפחה כבר זוכה ביחס אוהד ותומך של פרעה המלך, שבע שנות הרעב כבר לקראת סיומן,
והנה בפרשתנו כמו ביצירה מוזיקלית ,מתרחש הקרשנדו – יעקב אבינו מלכד את בניו ונכדיו סביב מיטתו ומעניק לכל אחד מהם את ברכתו הייחודית, באווירה פסטורלית של הרמוניה, יעקב עוצם עיניו ומת, בניו נושאים את ארונו לקבורה במערת המכפלה בארץ ישראל, הנה הם חוזרים בחזרה למצרים ואז נבקעים לכאורה סדקים בחומת האחדות ההרמוניה והיושרה של ספר הישר, וכך בדיוק מתארת זאת פרשתנו:" וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, כִּי מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ, אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו" ( בראשית, נ', טז'-יז').
הרי ברור לכולנו מעיון בטקסט תוכן הפסוקים הללו, שהאחים מספרים ליוסף, סיפור לא אמיתי שנגוע בשקר ובכזב. שהרי אם הייתה כוונה כזאת, הרי יכול היה יעקב לגלות זאת באוזני בנו יוסף, טרם מותו. לא כתוב בשום מקום שיעקב צווה צוואה כזו.
אם כן, אז מדוע האחים נוקטים בסוג זה של דיסאינפורמציה ושקר לבן?
דומה שהם מפחדים, שמא יאונה להם רע, עכשיו שאביהם לא בחיים. הם מפחדים שיוסף אחיהם יבוא איתם חשבון וינצל את רום מעמדו וסמכויותיו השלטוניות וינקום בהם על טראומת השלכתו לבור ומכירתו .
נבוא ונאמר, שעניין לנו בפרשתנו בסיטואציה של דילמת האחים– ערך אמירת האמת, אל מול ערך ההגנה והביטחון על שלומם, מנקודת ראייתם וניהול הסיכונים שהם עושים.
אם כן, מה יכריע? אמת או שקר? ישר או עקום ?
האחים נסמכים בהכרעתם , עת הם עושים שימוש, בכלי של דיסאינפורמציה ובשקר הלבן, על דברי חז"ל :" מותר לשנות מפני השלום" ( יבמות, סה', עמ', ב')
אבל שוב אנו חוזרים לשאלתנו שבה פתחנו, כיצד אי אמירת האמת המתוארת בפרשתנו, מתיישבת עם המותג של ספר בראשית- ספר הישר, אותו אנו מסיימים היום בפרשתנו, בדמות היושר והיושרה, שאנו מבינים את הישר – כאמירת האמת ללא פשרות.
השאלה עוד יותר מועצמת, לאור פרשנותו של בעל -"העמק דבר", הנצי"ב ( ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816-1893) : בהקדמתו לספר בראשית וכך הוא כותב " הספר הנקרא "ספר בראשית" נקרא בפי הנביאים "ספר הישר", זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו "ישרים". דשבח "ישר הוא" נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. שד' ישר ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר. על כן, מפני שנאת חנם שבליבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ד' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית".
על מנת לענות על השאלה, מוטלת עלינו הדרישה, להעמיק בדברי הנצי"ב, בהקשר למושג– הישר. האם זאת הקריאה היחידה המקובלת, או שמא , או אולי קיימת קריאה נוספת, במושג – הישר.
על מנת לנסות לענות על שאלתנו ,אבקש להציג קריאה נוספת לדברי הנצי"ב, בעניין – הישר. הבה נטען שההנהגה ערב חורבן הבית, הייתה מנותקת, ולא התיישרה (מלשון ישר) עם המציאות המורכבת והמסובכת, שחייבה סוג של הכרעות לא פשוטות.
עלינו להבין ביתר עמקות, את דברי הנצי"ב ,בקונטקסט של -ימי החידלון, לקראת חורבן בית מקדשנו והגליית היהודים לגולה.
כך למדנו אודות הסיפור המונומנטלי של סיפור החורבן , באירוע של "קמצא ובר קמצא", המייצג במלוא כיעורו את שנאת החינם שאפיינה את הממסד השלטוני והחברה האזרחית של עם ישראל, ברגע הכי מביש וטרגי, שהגביר "המנהיג" עורך הסעודה, ומבייש לעיני כל, את בר קמצא שהיה שונאו שהגיע בטעות לסעודה במקום קמצא שהיה אוהבו. כאשר עולה הדילמה האם להיענות לקיסר להקריב הקורבן שהטילו בו מום, עומד לו מנהיג תורני רוחני, בשם זכריה בן אבקילס ואומר: " יִקּוֹב הַדִּין אֶת הָהָר ", לא נעשה ולא נאפשר, לא נפעיל שיקול דעת אחראי בסיטואציה מורכבת אל מול איומי הקיסר הרומאי, אולי נקבל הוראת שעה חריגה, אך לא. מדוע ?- " מה יאמרו ? ומה יגידו? ", מדוע? מפני החשש מיצירת תקדים מסוכן ,כיצד תשפוט אותנו בעתיד, ההיסטוריה ההלכתית והתורנית. זה מה שהיה חשוב למנהיגות , באותה סעודה, אף אחד ממנהיגי הישוב היהודי בירושלים באותם הימים, לא קם ומחה כנגד העלבון שנגרם לבר קמצא וכנגד דעתו של זכריה בן אבקילס. הם היו שפוטים של בעלי ההון והטייקונים באותם ימי ערב חורבן ירושלים.
זכריה בן אבקילס מייצג ממסד של מנהיגות תורנית ורוחנית ,שסובלת מבדידות שמאופיינת בניתוק מהמציאות המורכבת ומהאחריות המוטלת עליה. על כך כבר למדנו:" דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה…שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין " (מסכת בבא מציעא ל' עמ' ב'). המנהיגות הרוחנית בעת ההיא, סבלה מבדידות מזהרת, בהיותה מנותקת ממציאות זועקת, להכרעה מנהיגותית, שלא יודעת להישיר מבטה אל המציאות ולצרכיה האמיתיים. הם אולי היו צדיקים ,אך לא ישרים, במובן של – להישיר( מלשון ישר) מבט, למציאות ולצרכיה המשתנים. הם היו הנהגה מנותקת ומבודדת בבדידותה.
כך למשל, במציאות חיינו הדינמית, נדרשנו לאי אמירת האמת על ידי צה"ל ובצדק, בסיפור המנהרות של החיזבללה, שאיפשר את מבצע – מגן צפוני, כדברי החכם באדם :"ובתחבולות תעשה לך מלחמה" (משלי, כד', ו').
כך גם במלחמת העולם השנייה נעשה שימוש בהטעיית האויב , תוך שימוש בדיסאינפורמציה ובשקר לבן. באפריל 1944 נאספו על חופיה הדרום-מערביים של אנגליה כוחות צבא אדירים, שמטרתם הייתה לנחות על חופי אירופה ולהקים ראש גשר, שממנו יוכלו להילחם בנאצים על אדמת היבשת. המבצע, קיבל את שם הצופן "אוברלורד" וכלל גם תוכנית הטעיה, שתכליתה הייתה לשכנע את כוחות גרמניה, כי הפלישה תיערך בקָלֶה, שבצפון מערב צרפת, ושתהיה גם פלישה לנורבגיה – בעוד שהתוכנית האמיתית הייתה לנחות בנורמנדי, שבה הייתה החומה האטלנטית שהקימו הגרמנים מעובה קצת פחות. הפלישה הגדולה לא הייתה צולחת אילולא ההטעיה המושלמת שהביאה את הגרמנים לבטוח במידע שבידם אודות מיקום התקיפה.
יעל מהודר בספרה "המועמד הנבחר"( 2017 )משרטטת מאפיינים של הטעיות בדמוי שקרים לבנים : ”חוקרים שהתמקדו בסביבות משרדיות, מצאו שעובדים משקרים 28 פעמים בחודש בממוצע דרך המייל והמדיה החברתית ("שלחת לי מייל? מוזר. לא קיבלתי"), ו-17 פעמים בחודש בתקשורת ישירה. ומאחר שהתקשורת המקוונת הופכת שמישה יותר מכול, נראה כי קל יותר לשקר מאי-פעם".
אנו עדים להנכחת ההטעיות והשקר הלבן במקומות נוספים בספר בראשית :
כך במניעת הפרת שלום בית בבית אברהם ושרה: " ותִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן ", אך מיד בפסוק שלאחריו אומר ד' לאברהם: " לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי". מפרש רש"י: "ואני זקנתי – שינה הכתוב מפני השלום, שהרי היא אמרה ואדוני זקן".(בראשית, יח', יג')
כך גם בני יעקב מספרים לאביהם על פגישתם עם יוסף (שאותו לא הכירו) במצרים: " וְהָבִיאוּ אֶת-אֲחִיכֶם הַקָּטֹן, אֵלַי, וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם, כִּי כֵנִים אַתֶּם; אֶת-אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם, וְאֶת-הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ ". על המילים- " וְאֶת-הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ ", שאותן לא אמר יוסף, מפרש הרמב"ן ( רבי משה בן נחמן 1194-1270 ): "שינו לו בדבר מפני השלום, כדי שישמע אליהם לשלח אתם בנימין, כי ברצונם מיד היו חוזרים לולי שאמר לא ילך בני עמכם".( בראשית, מ"ב, ל"ד).
כך גם באירוע של יצחק ורבקה בגרר : " וַיֵּשֶׁב יִצְחָק בִּגְרָר. וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם לְאִשְׁתּוֹ וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִוא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי פֶּן-יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל-רִבְקָה כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִוא…וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא וְאֵיךְ אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק כִּי אָמַרְתִּי פֶּן-אָמוּת עָלֶיהָ. " (בראשית, כו', ו'- יב').
אנו גם נוכחים באי אמירת האמת ושימוש בדיסאינפורמציה ושקר לבן באירוע המלכתו של דוד המלך: וַיֹּאמֶר ד' אֶל שְׁמוּאֵל, עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל, וַאֲנִי מְאַסְתִּיו, מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל; מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן, וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל-יִשַׁי בֵּית-הַלַּחְמִי- כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי, מֶלֶךְ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ, וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי; וַיֹּאמֶר ד': עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ, וְאָמַרְתָּ, לִזְבֹּחַ לַיהוָה בָּאתִי" ( שמואל א',טז',א'-ב'). ראוי להידרש לפרשנותה של נחמה ליבוביץ (1905-1997) לאירוע זה: " לפי דבריו אלה רואים אנחנו, שבאמת היה בפי ד' שינוי, ואילו שינוי זה בא ללמדנו, שאין האמת תמיד, בכל מקום ובכל זמן, ערך עליון, אלא שיש והאמת נדחית מפני ערכים הקודמים לה במעלה, יש שזהו השלום, ויש שהוא כדעת בעל חובות הלבבות-החיים".
על פי ההלכה יש היתר לומר שקר לבן שמטרתו השכנת שלום בין אדם לחברו או שלום בית בין איש לאשתו. הרב אליעזר מלמד התייחס לנושא זה בספרו "פניני הלכה", "לכתחילה, עדיף כמובן שלא להשתמש בהיתר לשקר, ולכן אם למשל, בא אדם ושאל את חברו, האם פלוני דיבר עלי דברים רעים, עדיף להטות את השיחה לכיוונים אחרים. אבל אם הוא מתעקש, ודורש לדעת האם דברו עליו דברים רעים, מותר לומר שקר גמור מפני השלום ".
צא ולמד, ישר- איננו בהכרח קו ישר ליניארי, אלא בנסיבות חיים מורכבות, קיים גם סוג של – ישר עקום. כפי שלימדנו רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק ( 1787-1859):" אין שלם מלב שבור, אין זעקה גדולה מהדממה, אין ישר מסולם עקום"
חזק חזק ונתחזק
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
