פרשתנו מציגה לנו שני טיפוסי בורות בנתיב מסעו של יוסף מארץ ישראל למצרים.
הבורות ממלאים תפקיד משמעותי, בעיצוב זהותו היהודית של יוסף , בהתמודדותו עם אתגרים וניסיונות שיעמדו בדרכו .
כך פרשתנו מתארת את הבור הראשון – בור הקִנְאָה ומבחן המשמעות והזהות היהודית הניצב בפני יוסף:"ויִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵיק, אֵין בּוֹ מָיִם".(בראשית, לז', כד').
אחיו של יוסף היו אחוזים בקִנְאָה שגרמה לשנאתם את אחיהם הקטן. תכניתם הייתה להרגו בהשלכתו לבור ולבסוף הם מתפשרים במכירתו לישמעאלים שמכרוהו למדיינים. הם עושים הכול למחוק את יוסף מתודעתם ומחייהם.
אם הבור ריק, מדוע תורתנו החוסכת במילים, מוסיפה גם:" אֵין בּוֹ מָיִם"?
בור הקִנְאָה והחשכה, שאֵין בּוֹ מָיִם, מאופיין בפרשנותו של רש"י: "ממשמע שנאמר והבור ריק, איני יודע שאין בו מים. מה תלמוד לומר אין בו מים. מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו ".
בּוֹר הקִנְאָה הוא ריק ממים ובכך הוא לכאורה, נטול כל משמעות וייעוד. במקום מִלֵּאוּת של מים, יש בו נחשים ועקרבים, המסמלים את חשכת הגלות שיש בה שעבוד גופני, רוחני ונפשי כמו בגלות מצרים הצפויה.
הגלות נעדרת משמעות ומִלֵּאוּת ,בהיותה ריקה ללא מים. במצב זה, יוסף מקבל סיוע ניסי אלוקי שהופך את הנחשים והעקרבים לפסיביים שאינם מזיקים לו. אך מאידך, דווקא העובדה של גלות שהיא ריקה ממשמעות וייעוד של מים, היא גם מקור של כוח שיש בו חוסן אמוני ונפשי , לא לאבד את זהותך גם בגלות בור החשכה ולהיות שותף פעיל בתהליך של גאולה גם בתוך גלות, בהיותך מאמין ומצפה לישועה, אך גם פועל באופן פרואקטיבי לקרב את גאולת הגוף והנפש.
יוסף במפגשו עם בּוֹר הקִנְאָה, מתחיל את מסע ההכנה של משפחת יעקב לגלות מצרים, שתוביל מאוחר יותר לתקופת הגאולה והיציאה של עם ישראל ממצרים.
יש להיערך לתהליך ארוך, שהאתגר בסופו היא עיגון הזהות היהודית והישראלית– לא רק לצאת בני ישראל ממצרים, אלא, להוציא את מצרים מתוכם.
בּוֹר הקִנְאָה מעצב את אישיותו של יוסף ואת דרכו. יוסף נבנה דווקא מהריק ומֵהאַיִן שבבור. בבור נולדה השליחות שהפכה לימים, ליוסף המשביר במצרים, שמלמדנו שאם הזהות היהודית והישראלית מבית אבא יעקב, יצוקים בך, הרי אפשר גם למלא בור חיים ריק, בְּמִלֵּאוּת של תוכן ומשמעות.
בְּבּוֹר הקִנְאָה מתקיים מאבק בין שתי ישויות חיים. האחת שלילית, המיוצגת על ידי נחשים ועקרבים והשנייה חיובית, המיוצגת על ידי מים.
הנחש מסמל את הרוע המפתה והמדרדר לחטא ועונשו ואילו המים מסמלים את המשמעות והזהות היהודית.
כך גם לימדה אותנו המשוררת נעמי שמר בשירה האלמותי- ירושלים של זהב :" איכה יבשו בורות המים, כיכר השוק ריקה ואין עולה להר הבית בעיר העתיקה".
נעמי שמר מציבה לנו בשירה ,אתגר שיש בו משמעות לייעודנו כעם ישראל בבריתנו הנצחית, שאמורה להעניק משמעות רוחנית ויהודית לבורות המים הריקים ולכיכר השוק הריקה בירושלים.
הנה כי כן, בְּבּוֹר הקִנְאָה שאליו מושלך יוסף, מתקיים שילוב של גלות וגם של גאולה, שילוב של חושך , וגם של אור. יוסף הנתון בחשכת הגלות במעמקי הבור, מתחבר לתפילה: "שִׁיר, המַּעֲלוֹת: אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי, מֵעִם ד' ….ד', יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע: יִשְׁמֹר, אֶת נַפְשֶׁךָ. ד', יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה, וְעַד עוֹלָם.(תהילים, קכא').
בּוֹר הקִנְאָה מעצב את אישיותו וזהותו היהודית של יוסף , בהמשך דרכו. יוסף נבנה דווקא מהריק ומֵהאַיִן שבבור. כך נראה בגלגולו בנתיב גלותו במצרים, כיצד הוא לוקח את גורלו בידו ,להתחבר לסוג של משמעות ויעוד, בצד האמונה והציפייה להתערבות ניסית אלוקית בנתיב שליחותו.
בבור הקִנְאָה, נולדה השליחות שהביאה את יוסף לרום מעמדו– ליוסף המשביר ומנהל את תקופת החירום במצרים, שמלמדנו כיצד יש למלא בור חיים ריק, בתוכן ובמשמעות.
כך בהמשך פרשתנו , יוסף חווה מפגש עם הבור השני בנתיב גלותו במצרים – בור הפיתוי : "וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ, אֶל יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵ֓ן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ, נָתַן בְּיָדִי… וַיְהִי, כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם; וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ. וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם בַּבָּיִת. וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. וַיְהִי, כִּרְאוֹתָהּ, כִּי עָזַב בִּגְדוֹ, בְּיָדָהּ; וַיָּנָס, הַחוּצָה " ( בראשית, לט', ו'-יג').
יוסף בבית פוטיפר, מושלך לבור הפיתוי ,המציב לו אתגר של התמודדות עם ניסיון שיש בו מאפיינים של הבור הראשון- בּוֹר הקִנְאָה . גם בבור הפיתוי, חווה יוסף מאבק עוצמתי בין החושך לאור, בין גלות לגאולה, בין הנחש הקדמוני ( כמו בבור הראשון- שיש בו נחשים ועקרבים) המפתה את חוה בגן העדן, לבין המים של תורת החיים, המוסר והאתיקה, הזהות היהודית ,מבית מדרשו של בית אבא יעקב.
וַיְמָאֵ֓ן – היא מילת המפתח המדריכה בפרשתנו, בסיטואציה המורכבת של יוסף , במפגש עם אשת פוטיפר. כידוע טעמי המקרא מעניקים טעם מיוחד לטקסט המקראי. כך מעל המילה -וַיְמָאֵ֓ן , מופיע הטעם- שלשלת, כתו נגינה, שבעל הקורא מסלסל את אותה המילה ,בקרשנדו מתמשך ועולה בקצב שלוש. אנו חשים בעוצמה המיוחדת של הדיסוננס הקוגנטיבי המאפיין את הניסיון בבור הפיתוי שבו נתון יוסף. האם ייפול במלכודת הפיתוי וייענה לאשת פוטיפר, או יסרב לה? יוסף כלוא בתוך בור הפיתוי ,שבו הוא מנהל את מלחמתו הפנימית.
יוסף מפגין בבור הפיתוי, מהי זהות יהודית שיש בה חוסן אמוני ועוצמה נפשית, לא ליפול ולמעוד בפיתוי של אשת פוטיפר. הוא גם מקבל סיוע חיצוני מאביו יעקב. כך מפרש רש"י: "שנראית לו דמות דיוקנו של אביו".
בסיטואציית הפיתוי, מתחולל מאבק פרודיאני אצל יוסף, בין האיד -היצר והתאווה, לבין האגו – הפרגמטיות והכדאיות שיסייעו ליוסף להסתדר במצרים ולבין הסופר אגו -המצפון והמוסר, של הזהות היהודית, בדמות דיוקנו של אביו יעקב. יוסף מלמדנו פרק בשליטה עצמית בפיתויי החיים, המנסים להסיט אותנו לשוליים.
בבחינת : "מעשה אבות סימן לבנים".
דומה שהמושג : Fall in Love מקבל משמעות נפשית, פסיכולוגית ואתית בסיטואציה של יוסף עם אשת פוטיפר. מהי משמעות המושג- ליפול באהבה שאנו מכירים אותו כהתאהבות ?
יש כאן מסר חשוב שאותו שמעתי מחבר נפשי, שהשבוע מלאה שנה לפטירתו, תלמיד חכם ופסיכולוג פרופ' זאב וונדרר ז"ל, שמדגיש את חשיבות השליטה העצמית ,הצבת הגדר והגבולות שעל האדם להציב לעצמו בתהליך ההתאהבות, כשהוא ניצב סמוך מאד לבור או תהום ועלול חלילה למעוד, להתדרדר וליפול לעומקו של בור או לתהום. " איזהו הגיבור השולט על יצרו". מוצב כאן תמרור :" הזהר, לא למעוד בשפת הבור וליפול לתוכו".
סיפורן של בארות הקנאה והפיתוי בפרשתנו, מחבר אותנו לחג החנוכה שבתוכו מתחולל מאבק קיומי- גופני ורוחני, בין כוחות האור לבין כוחות החושך. מאבק שבין זהויות – יהודית ישראלית לעומת מצרית, חשמונאית לעומת התייוונות.
יוסף וממשיכי דרכו – החשמונאים, מלמדנו שבקונפליקט הזהויות, הרי את החשכה שמשתררת, יש לגרש – לא במקלות , אלא באור. באמונה ובציפייה לישועה אלוקית, אך גם לאחריות אישית ולפעולות פרואקטיביות.
כך שמעון החשמונאי בדבריו התקיפים לאתנוביוס עוזרו של אנטיוכוס בשנת 142 לפני הספירה, מדגים לנו – זהות יהודית וישראלית, מה היא: "לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו. חזרנו אל נחלת אבותינו, אשר גורשנו ממנה בלא משפט בידי אויבנו. ועתה, כאשר עזר לנו אלוהינו, שבנו אל נחלת אבותינו" ( ספר המקבים).
עלינו לגרש את החושך מקרבנו, כבשירה של שרה לוי תנאי : "בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ. בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ. כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן, וְכֻלָּנוּ – אוֹר אֵיתָן. סוּרָה חֹשֶךְ, הָלְאָה שְׁחוֹר, סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר".
כך חשיבותה של הזהות היהודית מתכתבת גם עם דברי הנביא זכריה בהפטרה שאותה נקרא בשבת חנוכה:" זֶ֚ה דְּבַר־ ד' אֶל זְרֻבָּבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֤א בְחַ֨יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר ד' צְבָאֽוֹת".
גם המלך זרובבל העוסק במשילות ובהנהגת העם, מבין, שמקור החוסן הגשמי והקיומי, מעוגן בחוסן הרוחני , בתודעה ובזהות היהודית.
הנה כי כן, דוד בן גוריון ראש ממשלת ישראל כותב במכתבו אל שר החינוך והתרבות מיום 7.5.1955: "הנני מעיר תשומת לבך לסעיף 43 בקווי היסוד. במידה שאני מכיר את הנוער (והמדובר על הנוער הטוב!)- הוא לקוי מאוד מאוד בתודעה יהודית, בהכרת מורשתנו ההיסטורית ובזיקה מוסרית ליהדות העולמית, ויש לדאוג לתוכנית לימודים שתתקן ליקוי זה מבלי לפגוע בענפי לימוד חיוניים אחרים".
הזהות היהודית נובעת מהחיבור לתנ"ך ולארון הספרים היהודי והטמעתו בקרב הנוער.
העמקת הזהות היהודית תבצר את דמותה המוסרית , הערכית והמשילותית של מדינתנו האהובה, לאורן של נרות החנוכה, שיאירו את אורנו לגויים, אך גם את אורנו לעצמנו.
שבת שלום וחג חנוכה שמח
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
