חוק מֵרְפִי גורס, כי בכל מצב נתון, אם יש סיכוי לכך שאירועים יתרחשו שלא כשורה, הם אכן יתרחשו שלא כשורה. הוא מנוסח לרוב כ-"כל דבר שיכול להשתבש, אכן ישתבש" (Anything that can go wrong, will go wrong). החוק נקרא על שם אדוארד א' מֵרְפִי ג'וניור, מהנדס פיתוח אשר עבד זמן קצר בניסויי מגררות טילים בחיל האוויר של ארצות הברית ב-1949. (ויקיפדיה)
ההתמודדות למניעת התרחשותו של חוק מרפי במציאות של אי ודאות, היא הערכות מוקדמת וניהול סיכונים, ככל שניתן מראש.
עולם ניהול הסיכונים מאופיין בניסיון להבין חוסר ודאות, לנתח אותו ולנסות לשלוט בו. ניתן לומר שכמעט בכל היבט בחיינו קיים ממד של חוסר ודאות ולכן יש למקד את ניהול הסיכונים ביעדים מוגדרים. לתוך ניתוח הסיכונים נכנסים היבטים הסתברותיים כמו גם היבטים פסיכולוגיים רבים של נפש האדם ושל יכולותיו האנליטיות.
ההתמודדות המושכלת בניהול סיכונים ומניעת שיבוש עתידי, במציאות של אי ודאות , במעגלי חיינו השונים- האישי, המשפחתי, הקהילתי והמדינתי, דורשת נוכחותו של מנהיג מבוגר אחראי, הרואה נכוחה את הנולד.
כך בשנת 1953 נטל ראש הממשלה דוד בן גוריון חופשה של 7 שבועות , כדי לנתח לעומק את מצבה של ישראל. התוצאה הייתה, בדמות מסמך מכונן שכתב ושעומד בסטנדרטים המודרניים ביותר של תכנית לניהול סיכונים. בן גוריון מצביע בו לא רק על האיומים שניצבים בפני ישראל , אלא גם על ההזדמנויות שעשויות לנטרל את האיומים האלה. בסקירת הביטחון של בן גוריון ניתן לראות מסמך יסוד לניהול הסיכונים הניצבים בפני ישראל וההערכות הנכונה.(מערכות, גיליון 452 טבת תשע"ד דצמבר 2013- ניהול סיכונים Management Plan RMP Risk לפי גישת בן גוריון).
דומה שיעקב אבינו, הוא המנהיג הראשון בהיסטוריה , שמוביל תהליך מסודר ומפורט של תכנית ניהול סיכונים, שבאה לידי ביטוי בשלושה מעגלים, המשתקפים בפרשתנו.
שלושה מעגלי ניהול הסיכונים הם:1. האישי. 2. המשפחתי .3. המדיני הגאופוליטי.
המעגל האישי
יעקב בפרשת ויצא אותה קראנו בשבת שעברה, מנהל סיכונים במישור האישי. כאן יעקב לבדו הוא יודע להגדיר באופן ברור את האיומים וההזדמנויות. יעקב מתחבר כמו בסולם מסלאו, לצרכים הקיומיים שלו- מזון, ביגוד וביטחון אישי:" וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל בֵּית אָבִי; וְהָיָה ד' לִי, לֵאלֹהִים" ( בראשית, כח', כ'-כא').
יעקב בפרשתנו נוקט במשפט המכונן והאישי המופיע – בפרשה השמינית ובפסוק השמיני בספר בראשית:" קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים, וּמִכָּל-הָאֱמֶת, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, אֶת-עַבְדֶּךָ: כִּי בְמַקְלִי, עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת" ( בראשית, לב', י'). אנו מכירים את הפרשנויות השונות המציגות את צניעותו של יעקב- "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים", משפט המופיע – בפרשה השמינית ובפסוק השמיני בספר בראשית – שמינית של שמינית גאווה.
אני מבקש להציג קריאה נוספת לפסוק זה, בהקשר לנושא דיוננו.
יעקב נתון בעולם של אי ודאות אישי, הוא חרד ליישומו של חוק מֵרְפִי, שמשהו עלול להשתבש בנתיב בריחתו מעשו. פנייתו לקב"ה ,היא לסייע לו רק בצרכים הקיומיים הבסיסיים .
יעקב המנהל סיכונים, מקבל החלטה אישית- כרגע זה לא הזמן לעשות חסדים למען אחרים. עליי עכשיו בעת הזאת, להקטין ( מלשון- קָטֹנְתִּי) זמנית, את פעילות החסד שלי ולטפל בניהול הסיכונים שלי ולפרוש זמני מטיפולי באחרים. הנה כי כן במעגל האישי של יעקב בפרשתנו -"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ " (בראשית, לב', כה'), גוזר יעקב על עצמו- עלי לטפל בי ולהסיר האיומים על קיומי. אך גם למנוע ככל שניתן –מלחמת אחים– וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת ? , בסימן שאלה. כפי שנראה זאת במעגל המשפחתי.
המעגל המשפחתי
עתה עננת השיבוש של חוק מֵרְפִי מרחפת באוויר במלוא עצימותה בפרשתנו: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד עָתָּה.וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה; וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ" ( בראשית, לב', ד'- ו').
הנה לנו בפרשתנו אירוע, לקראת קיומו של מפגש פסגה בין שני מנהיגים באותה עת, שהם גם אחים, שאף אחד לא יודע מה תהיינה תוצאות המפגש. האם לפיוס או למאבק? האם לשלום או למלחמה? מילות המפתח הן : ״ לַאדֹנִי" "עַבְדְּךָ".
יעקב כמבוגר אחראי, ייעשה הכול למנוע – מלחמת אחים – "וְעַתָּה הָיִיתִי, לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת". יעקב נערך לשלושה תרחישים בסדר הבא: דורון, תפילה ומלחמה. המדיניות של יעקב היא לפיוס ולשלום עם אחיו עשו. רש"י ( 1040 -1105 ) מפרש : " התקין עצמו לשלושה דברים,- לדורון, לתפילה ולמלחמה. לדורון– ותעבור המנחה על פניו. לתפילה-אלוקי אבי אברהם. למלחמה– והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בראשית, לב', ח' ).
אך גם יעקב המבוגר האחראי, חושש שמשהו עלול להשתבש, הוא איננו יודע האם המפגש יתקיים באווירה של מלחמה או באווירה של שלום ?. יעקב כמבוגר אחראי למשפחתו הענפה וגם כמבוגר אחראי, לייעודו לחזור לארץ ישראל ולקומם את הישוב היהודי המחודש בארצו, מכין עצמו לתרחישים השונים ומנהל ניהול סיכונים קלאסי.
יעקב מדגים לנו פרקטיקה של ניהול סיכונים, ביחס למשפחתו ורכושו, אותו צבר בעשר אצבעות, בתקופת שהותו בבית לבן :"וירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ; וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. וַיֹּאמֶר, אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר, לִפְלֵיטָה" ( בראשית, לב, ח- ט). כלומר, במרחב הפנימי , אנהג בטקטיקה של הגנה מונעת בתוך המשפחה הקטנה שלי – לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת – נשותיי ,ילדיי והצאן- באופן זמני נוכח הסיכון לפגיעה בגוף וברכוש.
אבל במרחב החיצוני של המשפחה המורחבת- אל מול אחי עשו ומחנהו, אעשה הכול למנוע מלחמת אחים שמאופיינת – בשְׁנֵי מַחֲנוֹת. כך נוהג יעקב : "וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ, מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו. וַיִּתֵּן, בְּיַד עֲבָדָיו, עֵדֶר עֵדֶר, לְבַדּוֹ; וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו, עִבְרוּ לְפָנַי, וְרֶוַח תָּשִׂימוּ, בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר" (בראשית, לב', יד').
ניהול הסיכונים של יעקב ביחס למשפחתו האינטימית, מקבל ביטוי של תיעדוף נוכח הסיכון המוחשי:"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא, וְעִמּוֹ, אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ; וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים, עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל, וְעַל, שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן, רִאשֹׁנָה; וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים" ( בראשית, לג', א'-ב') .
יעקב מבין שהתנהלותו כמבוגר אחראי במתאר הסיכון שבו הוא נתון, איננו רק להווה, אלא לא פחות מכך- לעתיד. על כתפי המנהיג המבוגר והאחראי ,רובצת אחריות גם לעתיד הדורות הבאים.
המעגל המדיני הגאופוליטיַ
המעבר מהמעגל המשפחתי למעגל זה, מתרחש בפרשתנו במאבקו של יעקב במלאך :"ויֹּאמֶר אֵלָיו, מַה שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם יִשְׂרָאֵל" (בראשית, לב', כח' – כט'). יִשְׂרָאֵל כמבוגר אחראי, לייעודו לחזור לארץ ישראל ולקומם את הישוב היהודי המחודש בארצו, מכין עצמו לתרחישים השונים ומנהל ניהול סיכונים קלאסי במעגל רחב יותר. כאן מדיום המפגש, איננו רק בין אחים ביולוגיים, אלא בין עמים – ישראל ואדום, ירושלים ורומי.
כך למשל, מתאר המדרש את מערכת היחסים המיוחדת של רבי יהודה הנשיא עם הקיסר הרומאי אנטונינוס – צאצא של אדום שמקורו בעשו:״רבי יהודה הנשיא אמר למזכירו רב אפס: כתוב איגרת ממני למרן מלכא אנטונינוס. קם וכתב: מן יהודא נשיאה למרן מלכא אנטונינוס. לקח רבנו (רבי יהודה הנשיא) האיגרת וקרעה. אמר לו: כתוב: מן עבדך יהודה למרן מלכא אנטונינוס. אמר לו מזכירו רב אפס: מפני מה אתה מבזה על כבודך? אמר לו: וכי טוב אני מזקני יעקב, לא כך אמר יעקב: כה אמר עבדך?״ (מדרש בראשית רבה).
שיעור אודות האסטרטגיה והטקטיקה בדיפלומטיה של יעקב עם עשו אויבו, במישור המדיני הגיאופוליטי ולא במישור האישי או המשפחתי, נלמד במדרש לקח טוב : " אמר ר' יונתן: כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם, יניח פרשה זו לפניו וילמד הימנה טכסיסי פיוסים וריצויים". גם הפרשן ר' עובדיה ספורנו ( המאה ה-16 ) הנמנה על קבוצת פרשנים זאת, מעניק רוח גבית לדרך פעולתו של יעקב במישור המדיני הגיאופוליטי:״ הן לוא עשו כן בריוני בית שני, לא היה נחרב בית מקדשנו, כמו שהעיד ר' יוחנן בן זכאי, באומרו: בריונים דבן לא שבקינן ( בריונים שבנו, לא נתנוני לצאת מן העיר ולבוא לפני אספסינוס)״.
המפגש התקיים והסתיים בטוב, באווירה של התפייסות ושלום : "וְהוּא, עָבַר לִפְנֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו. וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ".( לג', ד'). בעל "העמק דבר", הנצי"ב מוולוז'ין מראשוני חובבי ציון במאה ה-19 מפרש : "ויבכו- שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעורר עליו לשעה זו אהבה לעשו. וכן לדורות, בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם. אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו…וכמו שרבי היה אוהב אמיתי לאנטונינוס וכן הרבה".
יתכן שבזכות מערכת היחסים של רבי יהודה הנשיא עם השלטון הרומאי, ומערכת היחסים האישית והכימיה עם הקיסר אנטונינוס ,הוא זכה לאוטונומיה מלאה ופריחה כלכלית בציפורי, שסייעה לו להקים ולהשלים את המפעל המונומנטלי של ששה סדרי המשנה וחתימתה בשנת 200 לספירה. "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות". יתכן שרבי יהודה הנשיא היה צריך מרחב חיים של – "תותחים לא רועמים" ורווחה כלכלית, על מנת לאפשר למוזות ולכוחות היצירה התרבותיים לרעום ,ליצור ולסיים את מפעל ש"ס המשנה.
יעקב כבר לא מתמקד רק במעגל המשפחתי האינטימי, אלא אחריותו כמנהיג אחראי היא לא פחות, גם לעתיד – למעגל הרחב המדיני הגיאופוליטי . קו פרשת המים מבחינתו, התרחש במאבקו עם המלאך:" לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם יִשְׂרָאֵל". שינוי השם לישראל -מטילה על יעקב, אחריות רחבה וגדולה יותר, למנוע חלילה שיבוש וסיכון ישיבתנו בארץ המובטחת, עליו לנהוג כישראל – המבוגר והאחראי לכולם ולא רק למשפחתו האישית ולמחנה הקטן שלו. אכן יעקב אבינו- ישראל בשמו החדש, מנחיל לנו מורשה, שבניהול סיכונים כמבוגר אחראי, ניתן למנוע את התרחשותו של חוק מֵרְפִי והוא לא בהכרח גזרת גורל.
ישראל אבינו מלמדנו, שכל דבר שיכול להשתבש, לא בהכרח שאכן הוא ישתבש.
"מעשה אבות סימן לבנים"
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
