כך פותחת פרשתנו : "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה"( בראשית, כח', י').
הנה המערכה הראשונה של לימוד האבנים. פרשתנו מתארת התרדמה הנופלת על יעקב, ועמו החלום הקאנוני, שבו מופיעים ייצוגים של – סולם, מלאכים ואבנים :" וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ ".( בראשית, כח', יא'-יב').
הבה נעמיק בדינמיקה ובאינטראקציה של האבנים בסיטואציה המיוחדת, הפוגשת את ראשיתו של מסע בריחתו של יעקב. רש"י מאיר את עינינו בפרשנותו :" עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. התחילו (האבנים) מריבות זו את זו. זאת אומרת עלי יניח צדיק ראשו וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת וזהו שנאמר, ויקח את האבן אשר שם מראשותיו ".
מה כל כך חשוב בתיאור האבנים בפרשתנו ? מדוע רש"י נדרש בפרשנותו, לדינמיקה של האבנים?
אבקש לטעון ,שהאבנים בפרשתנו הן ייצוגי סמלים ,כמטאפורה וסוג של האנשה (פרסוניפיקציה). לנגד עינינו מתרחש מאבק הבכורה של האבנים. כל אחת מהאבנים, מנסה לזכות בבכורה, שרק עליה יניח יעקב את ראשו. יש להניח שכל אבן תנסה בדרכים עקלקלות ובמניפולציות, להשיג את הבכורה , שכן – המטרה מקדשת את האמצעים. מסתבר, שמצב זה פוגם בשלום הבית ,באחווה וברעות של – "חבורת האבנים". כל אבן רואה את עצמה כראויה רק היא- לבכורה. אם בכל זאת, אחת מהאבנים, הייתה זוכה בבכורה ומשיגה את מבוקשה, הרי נוכל לתאר , כיצד תרגשנה האבנים האחרות שלא זכו הן בבכורה.
כך לימדנו הרצי"ה – הרב צבי יהודה הכהן קוק ( 1891-1982) בהאירו את האנשתן של אבני הכותל: "יש אבנים ויש אבנים, יש אבני דֻמָּה (השייכות למדרגת הדומם), ויש אבנים – לבבות" ('לנתיבות ישראל', מאמר "מאחר כותלנו"). הנה כי כן, מאבק הבכורה של האבנים – "עלי יניח יעקב הצדיק את ראשו", איננו מאבק של – אבנים דוממות, אלא מאבק של – אבנים, עם לבבות פועמים.
מחול הלבבות הפועם של האבנים, מתעצם נוכח קדושתו של המקום בו ומתרחש חלומו של יעקבַ:" וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה". מפרש רש"י :" הסולם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש…נמצא סולם שרגליו בבאר שבע וראשו בבית אל, מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים… שנעקר הר המוריה ובא לכאן וזו היא קפיצת הארץ, שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל וזהו ויפגע במקום… שהייתה עיר האלוקים, קראה בית אל והוא הר המוריה, שהתפלל בו אברהם והוא השדה שהתפלל בו יצחק".
כך האבנים עם לב אדם, נוכחות באבני הכותל, שריד בית מקדשנו, בשירו של יוסי גמזו ( 1938 -2020):" עמדה נערה מול הכותל, שפתיים קרבה וסנטר. אמרה לי: "תקיעות השופר חזקות הן, אבל השתיקה עוד יותר… אמרה לי- ציון הר הבית, שתקה לי- הגמול והזכות, ומה שזהר על מצחה בין ערביים היה ארגמן של מלכות. הכותל – אזוב ועצבת, הכותל – עופרת ודם. יֵשׁ אֲנָשִׁים עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן, יֵשׁ אֲבָנִים עַם לֵב אָדָם".
מחול האבנים עם לב אדם, בהר המוריה מקום מקדשנו, מציג לנו את מאבקן של שתי אבנים לזכות בבכורה – מי תהא האבן שעליה יוקם בית המקדש. כך הנביא ישעיהו מתנבא על בניינה של העיר ירושלים:״ וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח; וְכָל-גְּבוּלֵךְ, לְאַבְנֵי-חֵפֶץ". (ישעיהו נד׳,יב׳).
המדרש דן במילה ״ כַּדְכֹד ״,בה משתמש הנביא ישעיהו, לתאר את אבני חומות העיר, ומציג מחלוקת בין המלאך גבריאל לבין המלאך מיכאל: לפי גבריאל, ירושלים תיבנה מאבן השוהם ולפי מיכאל, מאבן הישפה. בא הקב״ה ומכריע ביניהם ,״כדין וכדין״. כלומר, ירושלים נבנית גם מאבן השוהם וגם מאבן הישפה, וזאת המשמעות של המילה היחידנית והנדירה בתנ״ך-״כדכד״.
המהרש״א -רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס( 1555 – 1631), בדבריו על הגמרא במסכת בבא בתרא עמ' ה', בסוגיית אבני ירושלים, אומר, כי שוהם, היא אבנו של יוסף והיא מסמלת את הכוח הגשמי והחומרי בישראל ואילו הישפה ,מסמלת את הכוח הרוחני בישראל, היא אבנו של בנימין שבחלקו הוקם בית המקדש.
דומה שאבן השוהם, מייצגת את הגשמיות– ירושלים דמַטָּה, אתערותא דלתתא. (ארמית) התעוררות מלמטה .האבן מייצגת את הפרקטיקה והשגרה, בהקשר למילוי הצרכים הקיומיים החומריים היום יומיים. היא ייצוגו של יוסף המשביר הלאומי בתקופת שנות הרעב במצרים.
אבן הישפה לעומתה, מייצגת את הרוחניות- ירושלים דמעלה, אתעררותא דלעילא( ארמית) – השפעה אלוקית, הבאה מלמעלה כלפי מטה. היא ייצוגו של בנימין, במרחב הרוחני של בית המקדש.
הנה באה ירושלים, מקום אמצע שיפועו של סולם חלום יעקב בפרשתנו, היא עיר שלם, שאוחדה בתשכ"ז וקוראת לשילוב וסינרגיה של שתי האבנים – גם וגם : " כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכב', ג').
ירושלים קוראת להפסקת מאבק הבכורה של האבנים עם לב אדם, וקוראת לשילוב ידיים, של האבנים. ירושלים קוראת לחיבור אנשי השמים, העוסקים כביכול ,בנושאים הגדולים ברומו של עולם, עם אנשי הארץ, העוסקים כביכול, בנושאים הקטנים, בקרקע המציאות. ירושלים קוראת לחיבור של אנשי מַטָּה עם אנשי מַעֲלָה : "עַל הַר גָּבֹהַ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם, הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם"( ישעיהו, מ', ט').
ירושלים משמיעה קולה ומביאה את בשורתה לאבנים עם לב אדם– אלו חשובים וגם אלו חשובים, אל תבטלו אחת את השנייה. כן, שתיכן חשובות, אך עליכן להעניק כבוד הדדי של אבן אחת לרעותה ולחבר את לבבות האבן– כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" ( משלי, כז', יט').
מחול האבנים במאבקן על הבכורה בפרשתנו, משקף את מאבק הבכורה הדרמטי לאורך כל הדורות , בין יעקב לאחיו עשו.
כך נוכח לימוד האבנים בפרשתנו במערכה השנייה, במפגש של יעקב עם הרועים: " וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ…וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן." ( בראשית, כט' ,ב'-ח' ).
התמיהה הגדולה בהתנהגות הרועים, היא בעובדה שכולם באים ביחד ללא יוצא מן הכלל, לגול את האבן מעל הבאר ולהשקות את עדריהם. מדוע כולם באים ביחד באותה נקודת זמן, לבצע פעולה כה פשוטה של הסרת האבן מעל פי הבאר ? האם הייתה מחויבת נוכחותם של כל הרועים לגול את האבן ?. רש״ר הירש (הרב שמשון בן רפאל הירש 1808-1888) בפרשנות נפלאה ,מנתח את הסיטואציה של קהילת הרועים: ״ באר של ציבור יש לכסותה דרך כלל בכיסוי קל ונוח, לנוחיות הרבים הנזקקים לה. אולם כאן לא היו הבריות נותנים אמון זה בזה ועינו של האחד צרה בשל חברו, שמא חלילה ישאב האחד יותר מן השני. משום כך היה הכיסוי כה כבד. שרק במעמד כולם ובכוחות משותפים יכלו להגיע אל מי הבאר״.
מחקרים (Norris et al., 2008, Leykin D. et al. 2013) מלמדים כי חוסן קהילתי ותרבות קהילתית מאופיינים בפרמטרים הבאים: באמון במנהיגות, ביעילות ובפעילות קולקטיבית של "כולנו רקמה אנושית אחת", בקשר, בהשתייכות ובמחויבות לקהילה, במוכנות לסייע , ביכולת של קהילה לשיתוף פעולה פנימי וחיצוני ,ביכולת לסיוע הדדי- "כולם בעד אחד ואחד בעד כולם", בקשרים ובתקשורת בין חברי הקהילה, באמון החברתי, ביחסים הטובים בין החברים. ביכולת של קהילה לגייס ולתעל משאבים, בתמיכה בצרכים ייחודיים ובאנשים הנמצאים במצב נזקקות, ברוח הקהילה – באמונה ביכולת, במשמעות ובתקווה.
קהילת הרועים בפרשתנו, הייתה נטולה- חוסן קהילתי ותרבות קהילתית.
יש להניח שאם לא היו מניחים אבן גדולה , שהסרתה תלויה בנוכחות פיזית של כל הרועים, הרי כל אחד מהרועים, היה מנסה לרמות את הרועים האחרים, בכך שהיה מצליח לדאוג רק לצאנו ולשאוב מים רק לעצמו שהיה מותיר חֶסֵר לרועים האחרים. הנה גם כאן, משחקת האבן על פי הבאר, תפקיד בעל משמעות במערכה המתרחשת במפגש יעקב עם הרועים. יעקב לומד לימוד מהרועים, שעל מנת למנוע כל מעשה רמייה ואורבות שבין רועה אחד לשני, הרי יש לייצר אבן אחת גדולה וכבדה ,שרק איחוד כוחות של הרועים ,יאפשר לגול אותה ולאפשר שאיבת מים. אך אם קהילת הרועים ,הייתה מאופיינת בערבות הדדית ולא באורבות הדדית של – אנשים עם לב של אבן, הרי לא היה צורך לייצר מנגנון של האבן הגדולה , כדי למנוע רמייה. כמו שבתחנה הראשונה, הפתרון שהאיר רש"י, בהפיכת כל האבנים , לאבן אחת גדולה , כדי למנוע תרבות של רמייה ואוֹרְבוֹּת בין האבנים, כך גם קורה, באבן הגדולה מעל פי הבאר במפגש של יעקב עם הרועים .
הנה הגענו ללימוד האבנים במערכה השלישית ,בסופה של פרשתנו: "וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי… וְעַתָּה, לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה; וְהָיָה לְעֵד, בֵּינִי וּבֵינֶךָ". כך באופן לא מפתיע, חוזרות האבנים לבמה, כאילו הן צאצאיהן של אותן האבנים במערכה הראשונה בפרשתנו. שם אבנים וגם כאן אבנים. שם מצבה וגם כאן מצבה. כך מתארת זאת פרשתנו:"וַיִּקַּח יַעֲקֹב, אָבֶן; וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ-גָל; וַיֹּאכְלוּ שָׁם, עַל-הַגָּל. וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד. וַיֹּאמֶר לָבָן, הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם… וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק ".( בראשית, לא', כו'- נד').
השבוע ציינו אירוע דרמטי – כט' בנובמבר. יום הכרזת האו"ם על הקמתה של מדינת ישראל. בהצבעה הדרמטית, הצביעו 33 מדינות בעד ו-13 מדינות נגד. כך נוכחות 13 האבנים- ללא לב, בדמותו של לבן– "וַיִּקְרָא-לוֹ( לגל האבנים) לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא". יְגַ,בגימטרייה = 13 מדינות ללא לב, שהצביעו נגד הקמת מדינת ישראל. לעומתן, 33 אבנים עם לב ,בדמותו של יעקב – "וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד". גַּלְ, בגימטרייה= 33 מדינות עם לב, שהצביעו בעד הקמת מדינת ישראל.
בימים ההם בזמן הזה.
שירה של רחל המשוררת (1890-1931) מתנגן בלימוד האבנים על שלוש מערכותיו בפרשתנו: "בְּטֶרֶם אתא הליל – בּוֹאוּ בּוֹאוּ הַכֹּל. מַאֲמָץ מְאֻחָד עַקְשָׁנִי וְעֵר, שֶׁל אָלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יְבַצֵּר לְגוֹל אֵת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר ".
אכן, – " יֵשׁ אֲנָשִׁים עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן, יֵשׁ אֲבָנִים עַם לֵב אָדָם".
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
