בימים אלו שבין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום הכיפורים, אנו מצווים לבקש סליחה ומחילה ולהתפייס עם אדם שבו פגענו ישירות או בעקיפין. שכן, המשנה מדגישה :" עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שיְרַצֶּה את חברו". (יומא, ח', ט') .
כך גם הרמב"ם בהלכות תשובה ,מלמד אותנו חשיבותן של – הסליחה , המחילה וההתפייסות , גם מן המתים: " החוטא לחבירו ומת חבירו קודם שיבקש מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ויאמר בפניהם, חטאתי לד' אלוהי ישראל ולפלוני זה, שכך וכך עשיתי לו" ( (הלכות תשובה, ב', ט'-י').
אך מסתבר שהעבירות שבין אדם לחברו, הינן על גבי הספקטרום– מהקל לכבד, משוגג למזיד, מעבירה עקיפה לעבירה ישירה.
האם התפייסות בכל מחיר?
לא, כך התלמוד במסכת יומא מציג לנו שיעור מאלף, אודות גבולות תהליך הסליחה , המחילה וההתפייסות לקראת יום הכיפורים.
הנה כי כן, גם ההתפייסות איננה בלתי מוגבלת. גם לה יש גבולות ואל לה להתקיים בכל תנאי ובכל מחיר.
כך מספר לנו התלמוד: " רַב הָיָה לוֹ דָּבָר עִם טַבָּח אֶחָד. לֹא בָּא לְפָנָיו. בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים. אָמַר רַב: אֵלֵךְ אֲנִי לְפַיְּסוֹ. פָּגַע בּוֹ רַב הוּנָא, אָמַר: לְהֵיכָן הוֹלֵךְ מַר? אָמַר לוֹ: לְפַיֵּס אֶת פְּלוֹנִי. אָמַר רַב הוּנָא: הָלַךְ אַבָּא לַהֲרֹג נֶפֶשׁ. הָלַךְ רַב וְעָמַד עַל הַטַּבָּח. הָיָה הַטַּבָּח יוֹשֵׁב וּמְבַקֵּעַ גֻּלְגֹּלֶת. הִגְבִּיהַּ עֵינָיו וְרָאָהוּ. אָמַר לוֹ: אַבָּא אַתָּה, לֵךְ, אֵין לִי עֵסֶק עִמְּךָ וְעַד שֶׁהוּא מְבַקֵּעַ אֶת הַגֻּלְגֹּלֶת נִשְׁמְטָה עֶצֶם וְהִכְּתָה בְּגַרְגַּרְתּוֹ וָמֵת. (בבלי, יומא, דף פז', עמ' א').
הנה סיפור תלמודי מטלטל ,אודות סכסוך שלא יוּשב בין רב לטבח אחד (כינוי לקצב או שוחט). האירוע המדובר התרחש בערב יום הכיפורים, בין רב – הוא אבא אריכא, מגדולי הדור, אמורא ראשון בבבל ומייסד ישיבת סורא, לבין "טבחא" – קצב אנונימי. רב היה איש תורה ועבודה ובעבודתו היה אנגרמוס או אגורנומוס ביוונית, הממונה על האגורה בשוק. כלומר, על תקינות המידות והמשקולות של הסוחרים, כדי למנוע עוולות ורמאויות. עבודת פיקוח זאת הביאה לא אחת את רב, לסכסוכים לא מועטים עם הסוחרים בשוק. כנראה שתפקידו של רב להבטיח את תקינות יושרת המשקלות, היא זאת שגרמה לסכסוך מצידו של הטבח כלפי רב.
כוונתו המודעת של רב הייתה, למחול על שלו וללכת לפייס את הטבח: "אלך אני לפייס אותו".
המפגש בין רב לטבח מאד טעון מצד הטבח ומעצימה את ההנגדה שבין הזמן – ערב יום הכיפורים, שאמור להיות מוקדש לטהרה ולתיקון היחסים שבין אדם לחברו, לבין עיסוקו של הטבח בשחיטת בהמות, בדם ובלכלוך, והתעלמותו מרב.
במקום לקיים דיאלוג מילולי – הנגזר מהפיוט המונומנטלי– "ונתנה תוקף", שבו נאמר – "ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע", שמטרתו ליישר את ההדורים בין רב לטבח, הרי בפועל הטבח עוסק בבשר הטבוח, דוחה את רב בצעקות ומעליבו בשנית.
מותו של הטבח הבא לו מידיו, בנוכחות רב, תואם את אזהרת מסע ההתפייסות המקדימה, של רב הונא לרב – אל תלך לפייס את הטבח בנסיבות אלו, גם אם אתה מייחל ומשתוקק לעשות זאת בכל מחיר.
כך גם הפילוסוף עמנואל לוינס ( 1906-1995 )בספרו- "תשע קריאות תלמודיות" ,המאיר סוגיות תלמודיות שונות, כמו גם הסוגיה התלמודית אודות – רב והטבח. כך הוא מלמדנו, שגם לפיוס יש גבולות.
דומה שרב היה מייחל לסיטואציה של סוג התפייסות אחר , כמו בשירו של אריק איינשטיין– התפייסות – מילים: שלומית כהן:" רוצה להתפייס עם יונתן ולא יודע איך. כותב לו מכתב, כותב את האמת את הדף מקמט. אני בחדר מתהלך. צעד גדול, צעד קטן שורק את השריקה שלי ושל יונתן. הטלפון מצלצל אני ממהר לענות אבל זה לא יונתן. מחייג שלוש ספרות ראשונות ומהסס ושוב מרים את השפופרת וחושב: איך להתפייס? אחר כך אני מחייג בלי היסוס ויונתן עונה: "חייגתי אליך הקו שלך תפוס."
אך לא כל מציאות של נתק וסכסוך בין אנשים, דומה למקרה הקיצון של רב והטבח.
עלינו לדעת שרובם של סכסוכים בין אנשים , קוראים לסליחה , מחילה ופיוס. כך במרחבי ניתוק וסכסוך בין אדם לחברו במרחבי חיינו השונים – הציבורי, הפוליטי, הקהילתי וגם המשפחתי.
עלינו רק לאזור אומץ ולעשות מעשה, בנתיב מסע הסליחה והפיוס.
אין זאת חולשה בהחלטה לדבוק , בנתיב מסע הסליחה והפיוס.
הרב פרופ' יונתן זקס ( 1948 – 2020 ) נדרש לסכסוך המשפחתי בין אחים , שיסודותיו בקנאה שהולידה שנאה ושהובילה לאלימות בתוך המשפחה ולסיפור מכירתו של יוסף האח.
כך בפירושו של הרב זקס לפרשת ויגש : "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה, אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם. … לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱ-לֹהִים (בראשית מה', ד'-ח').
" זהו הרגע המתועד הראשון בהיסטוריה שבו אדם אחד סולח לזולתו.
יוסף סלח. זה היה תקדים היסטורי. ובכל זאת, התורה רומזת שהאחים לא עמדו על מלוא משמעותן של מילותיו. הוא אומנם לא אמר את המילה המפורשת “סלחתי”. הוא אמר להם שלא יצטערו. הוא אמר: לא אתם עשיתם זאת, אלא אלוהים. הוא אמר להם שמן המעשה שלהם התגלגלה תוצאה חיובית. אך כל זאת עדיין יכול, תיאורטית, להתיישב עם תפיסתם כאשמים וכראויים להיענש. כדי להוציאנו מכלל ספק זה, מספרת התורה על מאורע נוסף, שהתרחש שנים לאחר מכן, אחרי מות יעקב. האחים רצו להיפגש עם יוסף, מחשש שעתה ינקום בהם. הם המציאו סיפור: "וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר, “אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר: ‘כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם, כִּי רָעָה גְמָלוּךָ’. וְעַתָּה, שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ”. וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו (בראשית נ', טז-יז).
זה היה שקר לָבָן, ויוסף הבין מדוע סיפרו אותו. האחים השתמשו במילה “שָׂא”, סְלַח, משום שעדיין לא היו בטוחים למה התכוון יוסף בדברי הסליחה שלו. האם יכול אדם לסלוח באמת ובתמים למי שמכר אותו לעבדות? יוסף בכה על כך שאחיו לא הבינו שהוא סלח להם מזמן. הוא לא רצה ברעתם. לא היה לו עוד כעס ולא משקעי טינה ולא תשוקת נקם. הוא כבש את רגשותיו ויצר מסגרת מארגנת חדשה לאירועי העבר.
היהדות מציעה אתיקה של אשמה – כניגוד לאתיקת הבושה שהציעו מערכות אחרות. אחד ההבדלים היסודיים בין שתי האתיקות הללו הוא שהבושה נצמדת לאדם, ואילו האשמה – לַמעשה. בתרבויות בושה, כשאדם עושה רע הוא כביכול מוכתם, מסומן, נטמא. בתרבויות אשמה, לא העושה הוא הרַע, אלא המעשה. לא החוטא, אלא החֵטא. האדם שחָטא שומר על ערכו האנושי הבסיסי (כמאמר ברכת השחר, “אלוהיי, נשמה שנתת בי טהורה היא”). המעשה הוא אשר צריך להימחק. על כן בתרבויות האשמה ישנם תהליכים של תשובה, טהרת-הלב וסליחה.
זה ההסבר להתנהגותו של יוסף במצרים, מרגע שאחיו הגיעו אליו לראשונה ועד לרגע שהוא מבשר להם על זהותו ועל סליחתו. יוסף מכניס את אחיו לתהליך כפרת עוונות הראוי לשמש מופת, ואשר הוא הראשון מסוגו המתועד בספרות העולם. הוא מלמד אותנו, והתורה מלמדת אותנו, כיצד מרוויחים סליחה ביושר.
סליחה קיימת רק בתרבות שתשובה קיימת בה. היהדות היא תרבות של תשובה-וסליחה, שמושגי היסוד שלה הם רצון ובחירה.
התשובה והסליחה אינן רק שני רעיונות מני רבים. הן שינו את המצב האנושי. התשובה כוננה לראשונה את האפשרות שהאדם לא נידון לחזור על עברו עד אין קץ. כשאני עושה תשובה, אני מראה שבכוחי להשתנות. העתיד אינו כתוב מראש. אני יכול לעשותו אחר מכפי שהסתמן. הסליחה משחררת אותנו מן העבר. הסליחה שוברת את הבלתי-הפיכוּת של מעגל התגובה והנקמה."
מסכם הרב זקס, " האנושות השתנתה ביום שיוסף סלח לאחיו. כשאנחנו סולחים, וכשאנחנו ראויים להיסלח, אנו חדלים להיות אסיריו של עבָרֵנו. חיים מוסריים הם חיים הנותנים מקום לסליחה ".
כך במבחן המראה של עצמנו, נשפיל מבטנו למציאות חיינו ומילות השיר – סליחות, של לאה גולדברג תהדהדנה באוזנינו : " בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ, וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי , וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיח דֶּבֶק וָאֹרֶן …תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה. אָז אֶגַּש לַחַלּוֹן לְבַקֵּשׁ פִּתְרוֹנִים, וְהַלַּיְלָה יִפְתַּח לִי לֹעַ, וְאֶרְאֶה, כִּי אֲנַחְנוּ נִהְיֶה אַחֲרוֹנִים, אַחֲרוֹנִים הַיּוֹדְעִים לִסְלֹחַ ".
גמר חתימה טובה וצום קל ומועיל.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
