פרשתנו ממשיכה בנאומו המתמשך של משה לאורך ספר דברים. נאומו הפעם עוסק בהצגת מודל החַבְרוּתָא.
לימוד בחַבְרוּתָא הוא שיטת לימוד הנפוצה בעולם הישיבות שבה זוג לומדים קורא יחד את הטקסט ודן בו. שיטת לימוד זו מקובלת בלימוד תורה, ובמיוחד בלימוד תלמוד. כמו כן, חַבְרוּתָא היא כינויו של כל אחד מזוג הלומדים; בן הזוג האחד הוא חברותא של בן זוגו. הלימוד בחברותא מתבסס על אינטראקציות רצופות בין שני הלומדים, ובכך ייחודה לעומת לימוד עצמי או לימוד פרונטאלי בכתה. לדעתם של מצדדי השיטה, יש בה כדי להעצים את הלימוד, ולהגיע למה שמכונה בז'רגון הישיבתי "עמל תורה" כלומר מאמץ אינטלקטואלי בלימוד. הם גם סבורים שיש לה ערך לימודי וקוגניטיבי מאחר שיש משא ומתן בין שני לומדים. מושג ה"חברותא" הפך לאחד מההיבטים המרכזיים באתוס הישיבתי, מקור השם -המילה חברותא מגיעה מן הארמית ופירושה "חברות". חז"ל דיברו בשבח לימוד החַבְרוּתָא: ”מה ברזל זה, אחד מחדד את חברו – אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה… למה נמשלו דברי תורה כאש, לומר לך: מה אש אינו דולק יחיד – אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי " ( מסכת תענית, ז' עמ' א')… ”אין סכין מתחדדת אלא בירכה של חברתה, כך אין תלמיד חכם משתבח אלא בחברו” (ילקוט שמעוני, פרשת ויצא, רמז', קיט').( המקור : ויקיפדיה).
משה בפרשתנו נואם את נאום החַבְרוּתָא , הנשען על היסודות הבאים : הקשבה , העלאת שאלות וקושיות, קיום דיון -דיאלוג ושיח, וחידוד המחלוקת .
הנה יסוד- השמיעה וההקשבה, בנאום החַבְרוּתָא, המוצג בפרשתנו :" וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם, לַד' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל ד' אֱלֹהֶיךָ; וְעָשִׂיתָ אֶת-מִצְוֺתָו וְאֶת-חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם." (דברים, כז', ח'-י')
משה מציב התנאי לאפקטיביות של – שמיעה והקשבה ,שהן הכרחיות לקיומו של מפגש החַבְרוּתָא, כך מלמדנו התלמוד: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל – הַס ואחר כך כַּתֵּת, כמו שאמר רבא- לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה"( מסכת ברכות דף סג', עמ' ב'). כך למדנו בפרקי אבות : "שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה; וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה; וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא." (מסכת אבות פרק א' משנה יז') הרמב"ם ( 1138-1204 )מפרש המשנה שמדובר בהימנעות מדיבורים שהם בעניינים מזיקים ולא מועילים. גם אברבנאל ( 1437-1508 )מפרש את המשנה שהיא מדברת על לימוד תורה. אברבנאל מתכוון לאותו מפגש של לימוד תורה, שבו התלמיד רוצה להוכיח לרבו כמה הוא יודע ולא מקשיב בקשב עד סוף הלימוד של רבו. לכן כוונתו, למילה גּוּף– שהוא התלמיד. ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. הס ושתוק, עד שתבין.
עד כמה מוכרת לנו במקומותינו ,הסיטואציה של העדר שמיעה והקשבה של המתדיינים איש עם רעהו. כך למשל, בדיון שבראשיתו אמור מאן דהו, להציג מצגת או משנה סדורה של תוכן הדיון ומטרתו, וכבר לאחר מספר דקות, פורצים למגרש מרחב הדיון, בשאלות לא תמיד ענייניות, זה במקרה הטוב , ובהשתלטות גסה ובוטה המבטלת ומתריסה כנגד המציג המדבר, זה במקרה הרע. אנו קוראים לכך, העדר תרבות שיחה, או דיון, שמקורם באי הצמדות לכלל הבסיסי של הקשבה אמפתית שמציגה פרשתנו : "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל". בבקשה, הס, שתוק, כבוש את יצריך, התאזר בסבלנות והרגל עצמך גם להכיל דעה ששונה מדעתך ותן כבוד לרעך המציג את דעתו או את עמדתו ורק אחר כך תוכל לכתת ולהביע דעתך החולקת והמנוגדת.
קארל רוג'רס ( 1902-1987 ) היה פסיכולוג אמריקאי, מאבות הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, ואבי שיטת הטיפול הממוקד בלקוח (Client-Centered Therapy). רוג'רס הגדיר מהי "הקשבה אמפתית" : "ההימצאות בחברתו של אדם אחר באופן אמפתי… משמעה לחיות לשעה קלה בתוך חייו, לנוע בהם בעדינות, מבלי להיות שיפוטי. להיות עם אדם אחר (באמפתיה) משמעו, שלעת עתה אתה מניח בצד את כל השקפותיך וערכיך, על מנת להיכנס לעולמו ללא דעה קדומה. זוהי חוויה מורכבת, מאתגרת, חזקה, ועם זאת מעודנת ועדינה".
"הקשבה אמפתית" מתחברת לדמותו האצילה של הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין( 1885-1969). כך מספרים שבכל פעם שר' אריה לוין, היה מסיים את אחד מביקוריו אצל האסירים בכלא או בבית החולים –היו כולם בהתרוממות רוח. פעם אחת, אחד מהעובדים ניגש אליו ואמר: "רבי אריה, אני חייב לשאול אותך, איך זה שכולם בהתרוממות הרוח כזאת אחרי שאתה מבקר אותם? מה אתה אומר להם?" ענה לו רבי אריה: "אני לא אומר להם. אני משתדל רק להקשיב."
ד"ר עודד בן מנחם מהמכון הישראלי למנהיגות בית ספרית, "אבני ראשה" , מציג מהי "הקשבה אמפתית":"הקשבה היא אחד ההיבטים של תקשורת בין-אישית( מק'קיי, דיוויס ופאנינג 1998 ) ההקשבה היא תהליך קוגניטיבי ורגשי, הכולל חיפוש משמעות והבנה; תהליך של תשומת לב ומודעות. הקשבה משמעה בראש וראשונה נוכחות: נוכחות עם האחר, נוכחות בכאן ועכשיו של המפגש. אפשר לשבת מול אדם ולא להיות נוכחים באופן מוחלט – להיות רחוקים, מוטרדים על ידי מחשבות חיצוניות, ממוקדים בסדר היום שלנו. הקשבה, לעומת זאת, תובעת מאתנו להשקיט את הרעש שבתודעתנו; היא מערבת גם את האוזן החיצונית וגם את "האוזן הפנימית" – את הלב".
השורש -שמ"ע מופיע בחומש דברים לאורך נאומו של משה -92 פעם.
הנה יסוד השמיעה וההקשבה בפרשתנו, המופנה לכוהן ומצופה ממנו , במקרא ביכורים, במפגש שבין האדם נציג החברה האזרחית מביא הביכורים ובין הכהן נציג הרשויות השלטוניות : "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה … וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא…וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לד' אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא, מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי, מִזְבַּח ד' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ד' אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק, אֶל-ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע ד' אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ד', מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר- נָתַתָּה לִּי, ד'; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֶיךָ." (דברים, כו', א'-י').
כאן מתקיים סוג של – חַבְרוּתָא , בין הכוהן לישראלי – מביא הביכורים. הציפייה מהכוהן , היא לדעת לשמוע ולהקשיב ולהכיל בסבלנות , ובתשומת לב מלאה את נאומו המייגע, של הישראלי, בווידויו במקרא הביכורים.
כך ממשיכה פרשתנו לתאר את המשך דברי הישראלי במעמד מקרא הביכורים : "וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ד' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל-מִצְוָתְךָ, אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: לֹא-עָבַרְתִּי מִמִּצְוֺתֶיךָ, וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא-אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא-בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא-נָתַתִּי מִמֶּנּוּ, לְמֵת; שָׁמַעְתִּי, בְּקוֹל אֱלֹהָי עָשִׂיתִי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי." (דברים,כו',יג'-יד'). כאן כבר ר' יצחק עראמה ( 1420-1494 , בעל "עקידת יצחק" , שער תשעים ושמונה) מאיר לנו את סיטואציית מפגש מקרא הביכורים שדורש הקשבה מלאה של הכוהן מהתחלת הןןידוי ועד לסופו : "וכול זה מה שיבאר יפה בנוסח הווידוי מתחילה ועד סוף".
יסוד ההקשבה בנאום החַבְרוּתָא של משה בפרשתנו, מציג סוג של – חַבְרוּתָא , בין עם ישראל לקב"ה, הנוכח גם במרחב הברכות והקללות בסיומה של פרשתנו: " וְהָיָה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ד' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֺתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–וּנְתָנְךָ ד' אֱלֹהֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ. וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ: כִּי תִשְׁמַע, בְּקוֹל ד' אֱלֹהֶיךָ...כִּי–תִשְׁמַע אֶל-מִצְוֺת ד' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת" (דברים, כח', א'-ב',יג' ). אך אם לא יתקיימו התנאים למפגש, שיש בו שמיעה והקשבה, ההשלכות מכך, לא יאירו פנים לעם ישראל : "וְהָיָה, אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ד' אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת- כָּל- מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגוּךָ ."( דברים, כח', טו' ) .
מה תהיינה התוצאות להעדר השמיעה וההקשבה ?: "יַכְּכָה ד', בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן; וּבְתִמְהוֹן, לֵבָב ".(דברים, כח',כח'). כאן מציג לנו רש"י את האנטי תיזה של הקשבה אמפתית , בדמותו של לב שאינו שומע , שהוא מצב של אוטם הלב מבחינה חברתית שמעידה על אוטם הקשבה אמפתית, של העדר- לב שומע. כך מפרש רש"י: " וּבְתִמְהוֹן, לֵבָב – אוטם הלב ".
אטימות הלב , היא אם כל חטאת לקעקע קיומו של שיח הדורש הקשבה אמפתית. רק לב שומע, הוא המאפשר קיומה של הקשבה אמפתית .
משה בנאום החַבְרוּתָא בפרשתנו קורא לנו, להטמיע ולהפנים את תרבות השמיעה וההקשבה ,המכוונת לכולם ובכל מרחבי השיג והשיח המתקיימים.
היסוד הנוסף במודל החַבְרוּתָא , בנאומו של משה הוא– העלאת הקושיות והמחלוקת, המשתקף בפרשתנו במילה – הַסְכֵּת : "הַסְכֵּת וּשְׁמַע, יִשְׂרָאֵל – הַס ואחר כך – כַּתֵּת, כמו שאמר רבא- לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה"( מסכת ברכות דף סג', עמ' ב'). דהיינו, לאחר שהתקיימה הקשבה בחברותא- הַס, איש לרעהו, רק אז נפתח מרחב העלאת הקושיות והדיון – כַּתֵּת.
פרופ אלי הולצר מהמחלקה למחשבת ישראל ובית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן מציג בהסכת (פודקאסט) של – בר דעת, את ייחודיותו של מודל החַבְרוּתָא– סוד החוכמה היהודית , ומספר שבדרום קוריאה כבר שני עשורים, יש ענין רב במודל החַבְרוּתָא היהודי. הקוריאנים אומרים, שהם 80 מיליון ורק זכו פעם אחת בפרס הנובל, בהשוואה ל – 15 מיליון יהודים בישראל ובעולם, שהצמיחו כרבע מזוכי פרס הנובל.
כך מספר התלמוד במסכת בבא מציעא דף פד' עמ' א' ,אודות זוג החַבְרוּתָא -רבי יוחנן וריש לקיש , אמוראים במחצית השנייה במאה השנייה שחיו בטבריה. שלאחר פטירתו של ריש לקיש, העמידו חַבְרוּתָא לרבי יוחנן , את ר' אלעזר בן פדת . כל מה שהיה ר’ יוחנן אומר, אמר לו ר’ אלעזר בן פדת- יש ברייתא שמסייעת לדבריך. אמר לו ר’ יוחנן: אתה לא כמו החברותא הקודמת שלי- ריש לקיש. כשהייתי אומר דבר, היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות ואני מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, ואתה – ר’ אלעזר בן פדת-אומר לי: יש ברייתא שמסייעת לך, וכי איני יודע שיפה אמרתי.
הסופר יהודה אטלס מציב לכולנו תמונת מראה: "כְּשֶׁאֲנִי מְסַפֵּר לְךָ מַשֶּׁהוּ, וְאַתָּה כָּל הַזְּמַן רַק – "יֹפִי, יֹפִי" מֵשִׁיב, אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה בִּכְלָל לֹא מַקְשִׁיב." ("והילד הזה הוא אני", הוצאת כתר, 1977).
רבי יוחנן בדבריו, מאיר את העוגן השני במודל החַבְרוּתָא – העלאת הקושיות ,חידוד המחלוקת וקיום הדיאלוג והמחלוקת.
דומה שמודל החַבְרוּתָא בנאומו של משה בפרשתנו, מתכתב גם עם חודש אלול שבו אנו מצויים, בראשי תיבותיו, לא רק בממד הלימוד והדיון, אלא גם בממד ההדדיות שבין האדם למקום – הקב"ה : "אני לדודי ודודי לי (שיר השירים, ו', ג'), וגם בממד ההדדיות שבין אדם לחברו : "אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים ( אסתר, ט', כב').
שבת שלום ומבורך
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
