משה בנאומו בפרשתנו, מתמקד בחשיבות מרקם היחסים בין אַחִים וַאֲחָיוֹת ומציין 15 פעם, את השם– אָחִיךָ . נאומו של משה בפרשתנו הוא נאום – האַחִים וַהאֲחָיוֹת :
"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ…. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ: לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָקֵם תָּקִים, עִמּוֹ…כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה…לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא…לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ, נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל… וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ … כִּי יִמָּצֵא אִישׁ, גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִתְעַמֶּר בּוֹ, וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ…לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ, אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ ".(דברים, כב', א' – כד', טו').
אחיך– הוא לא רק האח הביולוגי האישי, אלא גם האח האוניברסלי.
אחיך – הוא לא רק האח שאותו אתה אוהב , אלא גם האח, שהיחסים ביניכם התקלקלו.
המחויבות לאחיך האוניברסלי על גבי הספקטרום, גם אם הוא שונאך, בנאומו של משה בפרשתנו, מתכתבת עם דילמת האח האוניברסלי, במקום אחר בתורתנו הקדושה :" כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ".(שמות, כג', ה').
הגמרא מציגה לנו בהקשר לכך, דילמה שאליה נקלע האדם: " אוהב לפרוק ושונא לטעון".
אדם עומד מול שני חמורים, הראשון, של אוהבו במצב שזקוק לפריקה. השני, של שונאו במצב שזקוק להקימו. הרי ידוע שעדיפות ראשונה ,היא קודם לסייע בפריקת החמור. אבל כאן העדיפות ניתנה דווקא לחמור של השונא, ומחייבת אותנו לסייע לו.
מדוע? עונה הגמרא: " כדי לכוף את יצרו". (מסכת בבא מציעא לב' עמ' ב').
הכלל, כדברי הרמב"ם, הוא לעשות למען אדם במצוקה את מה שהיינו עושים למען עצמנו לו נקלענו למצבו. "כל שאילו הייתה שלו, היה טוען ופורק – הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חברו".
אבל, ממשיך הרמב"ם, טוב אף יותר לזנוח שיקולים של כבוד, לנהוג מידת חסידות ולעשות- "לפנים משורת הדין: אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חברו רובצת תחת משא של תבן או קנים וכיוצא בהן, פורק וטוען עימו"( הלכות רוצח ושמירת הנפש יג', סעיף ד').
האח האוניברסלי, הוא מה שהסוציולוגים בני זמננו מכנים –"הון חברתי": הון שאינו כסף וזהב, כי אם משאבים של אמון בתוך חברה. בעל הון חברתי הוא זה היודע כי הוא מוקף באנשים שאכפת להם ממנו: שישיבו לו אבדות, שיזעיקו עזרה אם הם מזהים פריצה לביתו או למכוניתו, שישימו עין על ילדיו ויזהירו במקרה סכנה, ושיתרמו, באופן כללי, לשכנות הטובה – שהיא ממרכיביה העיקריים של חברה טובה.
הנה לנו הארה אל מרחב האח האוניברסלי, בדברי האדמו"ר הזקן של חב"ד בעל התניא: "ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בד' אחד" (תניא בפרק לב').
יהודית כץ בספרה -" חושבים טוב" בהוצאת כתר ( 2020) : מספרת אודות מחקר אורך.
במשך 75 שנים עקבו חוקרים שונים מאוניברסיטת הרווארד, אחרי 724 גברים. מצד אחד, סטודנטים שהיו בשנת הלימודים השנייה בהרווארד, ומנגד – קבוצת נערים מהשכונות הכי עניות בבוסטון. החל משנת 1938, כל שנה, ליוו אותם החוקרים באדיקות עם בדיקות רפואיות, סקירות מוחיות, שיחות עומק, צפייה בהתנהגות, שאלונים, ובקיצור – "האח הגדול רואה הכול". עם השנים, כשהתבגרו, נעשו הגברים עורכי דין, עובדי מפעל, רופאים, אלכוהוליסטים, בעלי משפחות, בודדים, מפורסמים, סכיזופרנים, מאושרים ומדוכאים. לבסוף הם גם הפכו לזקנים. חלקם מאושרים וחלקם ממורמרים. ומה למדו החוקרים מתוך ים המידע שאספו? מה הבדיל בין המאושרים שהיו מסופקים מחייהם לבין המרירים והאומללים? לא עבודה, לא כסף, לא כולסטרול "טוב" ולא כולסטרול "רע". אלא רק מערכת יחסים. מערכות יחסים טובות, שומרות עלינו מאושרים ובריאים יותר .אלו שהיו הכי מרוצים ממערכות היחסים שלהם בגיל 50 היו גם הכי בריאים ומאושרים בגיל 80.
אין ספק שמערכת יחסים טובה וראויה בין אַחִים וַאֲחָיוֹת, תורמת לבריאותו הנפשית והתפקודית של ההון החברתי, שייצוגו – באח האוניברסלי.
עדות לכך ביצירה המוזיקלית הנפלאה – שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת :"שבעים שנה בּמְּכוֹנִית אני נוסע וּמַבִּיט עַל מָה הָיָה וּמָה נִהְיָה ואיך נפשי עוד הוֹמִיָּה. אבי חלם והתפלל לחיות בארץ ישראל היום ילדי אותי שואל מה הסיפור של ישראל…מבראשית הכול תפור טלאים, טלאים של הסיפור כמו שתי מילים- להתחבר בְּחוּט זהב של משורר .אני מכאן, אני שייך וְכָל חבר שלי כמו אח את הפועמת בִּלְבָבִי אני מזרח-מערבי. כאן זה בית כאן זה לב ואותך אני לא עוזב, אבותינו- שורשים וַאֲנַחְנוּ הפרחים, המנגינות שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת ". (מילים: דורון מדלי, לחן: עידן רייכל ).
אך נאומו של משה בפרשתנו מאיר אלומת אור, גם לאח הביולוגי האישי שלנו.
משה פונה בנאומו לדור ב' – דור הכניסה לארץ. משה, יודע גם יודע, מה גרמו סכסוכים בין אחים, למשפחתם ובהמשך בין עמים, שנבטו מזרעי פורענות וסכסוכים בין אחים. משה יודע אודות סכסוכים בתוך המשפחה, כמו- בין קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו.
קרוב לעשר שנים שמשתי כמנכ"ל המרכז הישראלי לאפוטרופסות. עסקנו באלפי אנשים ומשפחות שהענקנו להם שירות אפוטרופסות. במהלך השנים ראיתי וראיתי מקרים רבים וכל פעם נדהמתי מחדש מסיפורי משפחות, שהמציאות הפתולוגית הייתה יותר מכל דמיון. אחת התופעות היותר עוצמתית נכחה במערכות יחסים בין אֲחָאִים ( שם כללי לאחים ולאחיות- siblings באנגלית), בקרב משפחות, שכלפי חוץ היו נראות נורמטיביות, אבל בתוכן שרר הריקבון. הן היו ספוגות ברעל של סכסוכים, שנאות, איבה וקנאות. קראתי לתופעה הזאת – מלחמת א' בא' – מלחמת אח באחיו, אחות באחותה, אח באחותו, אחות באחיה. סכסוכים אלו מקורם היה בדרך כלל ,במאבקים על משאבים –בעיקר, כסף ורכוש. במצבים אלו שהיוו איום וסיכון כלפי אבא או אימא מבוגרים, מינו אפוטרופוס חיצוני, על מנת להרחיקם ממוקד של סכנה ובעיקר על מנת, לשמור ולהגן עליהם.
מדוע בחר משה בנאומו בפרשתנו להציג את החמור – "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם, הָקֵם תָּקִים, עִמּוֹ." ?
חמור = חומרנות.
דומה שמשה מכוון לסכסוכים ושנאות בין אחים, שמקורם בתאוות החומרנות , שמייצג החמור. משה מכוון בנאומו גם לסכסוכי אחים, שמקורם , בקנאה, בתחושה של מקופחות והעדפה של הורים, אח אחד על פני אח אחר. או אותן שנאות בין אחים שמקורן בתחושה של – "אני הכבשה השחורה בבית", או התחושה של – "לחיות בצילן של אח או אחות". אלו הם תהליכים שלא תמיד הם גלויים. הם סוג של קנאה ואיבה כבושה בין אחים, א-סימפטומטיים , שבהמשך מייצרת סימפטומים ניכרים וגלויים, שצוברים עצימות לאורך שנים ומתגלגלים פעמים לנתיב המאקרו – לסכסוך בין עמים.
כך משה קורא בנאומו בפרשתנו: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא". משה היה בקיא היטב, ביסודות הסכסוך והשנאה בין האחים- יעקב ועשו. מדוע אדום הוא אחיך? כדי להראות שגם עם אח שונא, יש תקווה לשלום.
בנוסף, למנגנון הטיפולי בעקירת שנאה בין אחים או בצמצומה, בשליטה על היצר הטבעי והדרך לכוף את יצרנו, מציג לנו משה בנאומו בפרשתנו , מנגנון נוסף לצמצום השנאה בין אחים ועקירתה. משה מכוון למנגנון הזיכרון :" הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע-הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד, וְלַעֲשׂוֹת: כְּכֹל אֲשֶׁר-יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ד' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם… וְזָכַרְתָּ, כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-הַדָּבָר, הַזֶּה. (דברים, כד', ח'-ט', כב').
נאום האַחִים וַהאֲחָיוֹת בפרשתנו, מציף במוחו של משה זיכרון לא נעים , אודות לשון הרע שדיברו אחיו – מרים ואהרון , בגנות גיסתם- ציפורה אשתו של משה, שהביא על מרים את הצרעת, שמקורה בהוצאת שם רע: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" ( במדבר, יב', א'). אנו מכירים היטב את הארס וההרס שבלשון הרע.
משה בנאומו ,מכוון גם לזיכרון המר של העבדות שבה כל עבד רק מחובר לעצמו ולא לזולתו. מציאות פתולוגית, שיש בה חוסר זהות ,אחריות ומחויבות המאפיינים מרקם משפחתי וחברתי. אך זהות בן החורין של דור ב' אליו פונה משה בנאומו, היא האנטי תיזה לזהות העבד בארץ מצרים. הזהות החדשה לקראת הכניסה לארץ, מחייבת שמירת אחריות וערבות הדדית בין אחים לאחיות. זה התבלין הייחודי שכל ישראל ערבים זה בזה –" אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק". (ישעיהו, מא',ו').
משה מכוון לצעדים לא פשוטים של פיוס בין אחים השונאים זה את זה, בהנמכת להבות האיבה והשנאה. זה לא פשוט, אבל תתחיל בצעד הראשון, בחמור שונאך- "עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ". לא פשוט, אבל אפשרי.
כך משה בפרשתנו קורא בנאומו: "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא". משה היה בקיא ביסודות הסכסוך והשנאה בין האחים הביולוגיים – יעקב ועשו.
מדוע אדום הוא אחיך? כדי להראות שגם עם אח שונא, יש תקווה לשלום.
השיר המפורסם של להקת הרוק ההוליס (באנגלית: The Hollies) מהעיר מנצ'סטר שפעלה בתחילת שנות ה-60, קורא לאחריות ולמחויבות האַחָאִית: "והעומס לא מכביד אותי בכלל, הוא לא כבד, הוא אחי הוא אחי" He Ain't Heavy He's My Brother"".
האם אַחִים וַאֲחָיוֹת אינם יכולים להיפגש ולדון בעומקן של סוגיות סדר היום הציבורי?
האם אַחִים וַאֲחָיוֹת אולי ייווכחו לדעת, שלאחר קיום דיאלוג תרבותי של הקשבה של איש לרעהו, יתברר שלמעשה הבדלי התוכן אינם כה גדולים, כפי שהם מצטיירים בתודעה התקשורתית והפוליטית?
כך שר נעים זמירות ישראל -"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים, שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד"(תהילים ,קלג',א').
תורתנו הקדושה מזהירה משנאה ואלימות שמתחילה בלב ועוברת לאלימות מילולית ולבסוף גולשת לאלימות פיזית. מכאן הדרך חס וחלילה, עלולה להפגישנו במלחמת אזרחים, ולצערנו, הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי רווי בהם.
חומת מגן של אחים ואחיות, מחברת בין נאומו של משה בפרשתנו לנאומו של מנחם בגין באלטלנה: "לא תהא מלחמת אחים, אל תרימו יד על אח, גם היום לא. אסור שיהודי יילחם ביהודי, ואסור כי נשק עברי יפעל נגד לוחמים עברים…תחי המולדת העברית, יחיו גיבורי ישראל, חיילי ישראל, לעדי עד …. לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער".
משה בנאומו בפרשתנו מציב לנו קריאה חדה וברורה- 15 פעם – "אחי זה הכי ".
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
