נאומו של משה בפרשתנו, מאיר את אפקט תחושת הנטישה שבו היה שרוי עם ישראל באירוע חטא עגל הזהב, שקדם לאירוע שבירת הלוחות .
כך מציג זאת משה בנאומו בפרשתנו : "וַיִּתֵּן ד' אֵלַי, אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים, בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים; וַעֲלֵיהֶם…וָאֵפֶן, וָאֵרֵד מִן הָהָר, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ; וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית, עַל שְׁתֵּי יָדָי. וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַד' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה: סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֶתְכֶם. וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם" (דברים, ט', י'- יז').
הנה כי כן, הכול התחיל במעשה חטא העגל . כתוצאה מתחושת חרדת הנטישה של עם ישראל:" וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ …וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.( שמות, לב', ד').
הבה נעמיק בנאומו של משה העוסק בחרדת הנטישה ומשמעויותיה, בשתי קריאות בנאום– החברתית והתיאולוגית.
הקריאה החברתית
באירוע חטא העגל התרחש משבר חברתי ונפשי, המאופיין בחששות, בתחושת חרדת נטישה של האבא משה, בתגובת דחק – פוסט טראומטית . דומה שהפרקטיקה הפתולוגית שבה מצא העם כביכול , פתרון למצבו המיוחד, הייתה בהתחברות למשהו מוחשי מלאכותי, שיקהה את תחושת חרדת הנטישה וההתרחקות מעוגן האב והמנהיג .
איך עושים זאת? ביצירת דמות של עגל הזהב. סוג של משהו כביכול מוחשי, שאפשר להתחבר אליו. עגל הזהב ,הפך למותג של חברה החשה תחושה של חרדת נטישה .
כך נמצא סעד לתמיכה בחרדת הנטישה של עם ישראל במעשה העגל בדברי החבר- ר' יהודה הלוי( 1075-1141 ) בספר הכוזרי, מאמר, א', צז' : "אמר החבר-האומות בזמן ההוא היו עובדים צורות וגם הפילוסופים המביאים מופת על הייחוד ועל האלוהות, לא היו עומדים מבלי צורה שמכוונים אליה ואומרים להמונם, כי הצורה הזאת ידבק בה ענין אלוה….ונשארו העם מצפים לרדת משה, והם לא שינו תאורם ועדיים ובגדיהם…ממתינים למשה, ובושש מהם ארבעים יום והוא לא לקח צידה ולא נפרד מהם אלא על מנת שישוב ליומו, אז גברה המחשבה הרעה על קצת ההמון והתחילו העם להיחלק מחלקות ומרבים העצות והמחשבות, עד שנצטרכו מהם אנשים לבקש נעבד מורגש, יכוונו נגדו כשאר האומות, מבלי שיכחשו באלוהות מוציאם ממצרים…..וחטאתם היתה בציור אשר נאסר עליהם ושייחסו ענין אלוהי על מה שעשו בידם ורצונם מבלי מצות האלוהים".
כיצד מטפלים באלו החשים תחושה של חרדת נטישה ?
הטיפול יתמקד בהתחדשות פנימית רוחנית ונפשית של עם ישראל, בכך שליבו ורוחו יתחדשו, שיעניקו לאלו שנתפסים על ידי הנטושים כנוטשים, ממד חדש של רגישות הלב לאחריות החברתית, ולאלו הנטושים החשים תחושה של חרדת נטישה תוענק רוח חדשה של תחושת ביטחון של שייכות ומשמעות , כנגד תסמונת חרדת הנטישה והבדידות הנפשית, כפי שהיטיב לבטא זאת הנביא יחזקאל בנבואתו : "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם; וַהֲסִרֹתִי אֶת-לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם, לֵב בָּשָׂר. וְאֶת-רוּחִי, אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם"( יחזקאל, לו',כו'-כז').
כך גם נוכחנו לדעת, שהטיפול בתחושת החרדה, משתקף במעשה הקמת המשכן שהביא להתעוררות והתחדשות אנרגטית נפשית ואמונית של עם ישראל, שהיה שרוי בסוג של שינה וייאוש, כתוצאה מחרדת הנטישה של אבא משה, בעלייתו להר לתקופה לא קצרה של 40 יום.
כך מאיר זאת המדרש : "ויקחו לי תרומה- הוא דכתיב ( שיר השירים ה', ב') : "אני ישנה ולבי ער" אמרה כנסת ישראל: אני ישנתי לי מן הקץ, אלא הקב"ה ער… אני ישנתי ממעשה העגל ולבי ער- הקב"ה מרתיק עלי ( לשון הכאה ודפיקה),הוי: ויקחו לי תרומה".
פרופ' נחמה ליבוביץ( 1905-1997 ) מעמיקה בדברי המדרש:" מהי כוונת השינה והלב הער?- כנסת ישראל בבושתה מחטא העגל, בהרגישה התרחקות ממקור חייה-מהקב"ה-בגלל חטא העגל, קרובה לייאוש וזו היא השינה- הפסקת החיים והעירנות. אך הקב"ה, שהוא לבו של ישראל, דופק וקורא ונותן עצה, כיצד להתקרב שוב והוא כמבקש לדור שוב בקרב ישראל….שמצוות עשיית המשכן סימן הוא לכך, שנתקבלו שוב אחרי שנדחו, של קירבה אחרי הריחוק"(שמות רבה לג', ג').
דומה שנאומו של משה בפרשתנו, בהקשר לאירוע שבירת הלוחות , מתכתב עם אפקט חרדת הנטישה של עם ישראל, והקשרו לימינו, לתופעת הדמנציה והאלצהיימר או להגדרות מקצועיות אחרות- תשישות נפשית או ירידה קוגניטיבית. הנתונים מצביעים על כך, שבקרב גילאי 65 ומעלה ,נוכחת הדמנציה בשיעור של 17% ואילו בקרב גילאי ה85 ומעלה, היא נוכחת בשיעור של בין 40% ל50% . כך גם בקרב אנשים צעירים גילאי 50-60 עם דמנציה ואלצהיימר, המהווים כ4% מקרב כלל האנשים עם דמנציה.
משה בנאומו בפרשתנו מלמדנו ,ששבירת הלוחות, אין משמעותה- שכחת הלוחות הראשונים השבורים ,התעלמות מהם או ויתור עליהם. השילוב בין שני הלוחות- השבורים והשלמים במרחב אחד, מעניק מקום ויחס של כבוד והדר, למנוע תחושה של חרדת נטישה ובדידות בקרב הלוחות השבורים. המסר של משה בנאומו החברתי לדור ב' לקראת הכניסה לארץ ולא פחות מכך כמורשת לדורות הבאים, הוא ברור וחד- לא ניתן לפגוע בנכסי הרוח שכינס אדם לעצמו בחייו. כל הקניין הרוחני intellectual property) או בקיצור בראשי תיבות: IP) שאותו אגר וכינס במהלך חייו, הם קנינו שלו בלבד, גם אם הוא נתפס כלוחות שבורים.
במסכת ברכות ח' עמ' א', נאמר שרבי יהושע בן לוי מצווה את בניו : ״היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון״ .אכן אנו עדים בחיי היום יום לתופעת הדמנציה והשכחה, ללוחות שבורים של אותם האנשים השרויים, בחרדת נטישה ובדידות הזועקים מדם ליבם כלפי שמים, אך גם כלפי דרך ארץ, עליה אנו דורכים: "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי)" תהילים, נא', יג' ). כך גם בהפטרה לפרשתנו: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי ד'; וַאדֹנָי, שְׁכֵחָנִי".( ישעיהו, מט', יד').
המהר״ל מפראג( רבי יהודה ליווא בן בצלאל 1520-1609) חודר באופן מדהים לתופעת הדמנציה והאלצהיימר: ״המדרגה שקנה האדם על ידי התורה, אין לומר שבטלה…כאשר שכח תלמודו. כי לא נחשב שהתורה מסתלקת מן האדם…כי זה עניין האדם בעל גוף, אשר מצד גוף שלו, אי אפשר שתהיה התורה עמו כל שעה…וכן אף שנסתלקה ממנו התורה לאנסו בשביל הגוף המקבל, אין נחשב שהתורה מסתלקת ממנו״ (נתיבות עולם, נתיב התורה, יב׳). דומה שהמהר"ל מכוון בפירושו לכך, שתכניו של הזיכרון קיימים ושלמים בהוויתו הפנימית של האדם הסובל מדמנציה ואלצהיימר, אך בפועל, המנגנון המוחי שלנו, ״לשלוף״ נתונים נפגם ואיננו פועל. דומה שזאת המשמעות האמיתית :"לוחות שבורים מונחים בארון, בצד לוחות שלמים" .
משה בנאומו בפרשתנו פונה בקריאה לכולנו, אל לכם לזרוק את הלוחות השבורים , להתעלם מהם , לוותר עליהם ולראותם כשקופים ופחותי ערך. עלינו להעניק גם להם ,קדושה כבוד והדר, בהענקת תחושת ערך, משמעות ושייכות , כאנטיתזה לתחושה של חרדת נטישה ובדידות נפשית ורגשית. עלינו להתייחס לאנשים יקרים אלו כלוחות שלמים, ולהתחבר לאמרתו של הרבי מקוצק ( מנחם מנדל מורגנשטרן 1787-1859 ):" אין יותר שלם מלב שבור". נאומו של משה בפרשתנו קורא לנו, במסע הערבות ההדדית של חיינו, לשאת את ארון הברית, בתחושה של מחויבות חברתית ומוסרית, כשבתוכו מונחים לוחות שלמים בצד לוחות שבורים. משה מנחיל לעם ישראל, ערך חברתי של הכלתם ולא הדרתם, של אלו שפעם היו שלמים ולימים הפכו לשבורי גוף ונפש בצוק העיתים, השרויים בתחושת חרדת הנטישה והבדידות. משה דורש מחויבות זאת ממנהיגי החברה , מהמשפחה ומכולנו.
הקריאה התיאולוגית
הרשב"ם- רבי שמואל בן מאיר,(1080- 1160),מבעלי התוספות נכדו של רש"י, היה הפרשן הראשון ששילב בפירושיו התפלמסות עם הנוצרים באותה תקופה בה הוא חי. את מעשה שבירת הלוחות, הרשב"ם מפרש בהיבט התיאולוגי , כתשישות כוחו של משה ולא כשבירה אקטיבית של משה בחמת זעם, כתגובה לחטא העגל, וכך הוא מפרש: " כשראה את העגל תשש כוחו ולא היה בו כוח להשליכם רחוק ממנו קצת, שלא יזיק את רגליו בנופלם כדרך כול משליכי משוי, כשאין בהם כוח לשאת " . אך ברור לכולם מקריאת הטקסטים והפשט בתורה, באירוע שבירת הלוחות בספר שמות בפרשת "כי תשא": " וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר.(שמות, לב'). וכך גם מקריאת הטקסט בפרשתנו, דומה כי שבירת הלוחות על ידי משה, לא התרחשה בגלל תשישות כוחו של משה, אלא כמעשה פרואקטיבי, כפי שמשה מתאר זאת בפרשתנו : "וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם"( דברים, ט', יח').
מה גרם לרשב"ם להתרחק בפירושו ממה שנראה בעליל מהפשט בטקסט בפרשתנו, כפעולה אקטיבית יזומה בכוונת מכוון של משה, לשבור את הלוחות, ולנקוט בפרוש שמציג את הסיטואציה של שבירת הלוחות כפעולה פסיבית של משה ?
פרופ' אלעזר טויטו ( 1929- 2010), תושב אלקנה מקום מגורי, שזכיתי להכירו ולהוקירו מקרוב. נדרש במיוחד במחקריו לדרך פרשנותו של הרשב"ם, בהיבט התיאולוגי, בזיקה להשפעה הסביבתית של התקופה בה הפרשן חי. בניתוח מאלף טויטו מסביר: " כי מטרת הפירוש בה בחר הרשב"ם, בשבירת הלוחות, היא לחזק את רוחם של ישראל מול פרשנות הנוצרים, שראו בחטא העגל ובעונשו, מפנה ביחס הבורא אל עמו. לדעת הנוצרים, בחטא העגל הופרה ברית סיני ונזרעו הזרעים לתהליך שבסופו, בחורבן בית שני, מאס ה' ב"ישראל הישן", "הברית הישנה" וכרת ברית חדשה עם "ישראל החדש" "הברית החדשה" – הנצרות. הלוחות הם מסמך הברית שכרת ה' עם עמו ושבירתם היא, לדעתם, הפרת ה' את בריתו עם ישראל. הפירוש שפירש הרשב"ם מטרתו, ליטול את העוקץ מהפרשנות הנוצרית, פרשנות שהגיונה היה עלול לגרום לערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ד' עמו". (ד"ר יצחק ספיר, מאמר לזכרו של פרופ' אלעזר טויטו ז"ל, ספרים, שבת משפטים, מקור ראשון, כד' שבט תשע"ה).
הנה לנו דוגמא מאלפת לגדולתו של מנהיג רוחני ופרשן, בדמותו של הרשב"ם שחי בימים האפלים של התיאוריה התיאולוגית של הכנסייה הנוצרית- " תיאוריית החילוף והגינוי". פרשן שהיה מנהיג ובעל השפעה שלא הסתגר במגדל שן, שידע לנתח מציאות מיוחדת בת זמנו, ולגלות אחריות כלפי העם היהודי באותה עת בה הוא חי, שבאומץ ידע לשנות ולפרש את הטקסט בפרשתנו באירוע שבירת הלוחות , כדרך פעולה פסיבית של משה שתש כוחו, וזאת כדי למנוע העצמתה של תיאוריית החילוף והגינוי כלפי היהודים, ולמנוע ערעור אמונתם של ישראל ותחושת חרדת נטישה, שלא ייטוש ד' עמו.
כך למדנו: "וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמות לד', א'). מניין לנו שהסכים הקדוש ברוך הוא לשבירת הלוחות בידי משה? והתשובה לכך: "דכתיב 'אשר שברת', ואמר ריש לקיש: יישר כוחך ששברת" (בבלי שבת פז' עמ' א').
נאומו של משה בפרשתנו ראוי לברכת – יִשַּׁר כּוֹחַ.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
