נאומו של משה בפרשתנו מעלה על נס, את ערך ההַתְמָדָה.
הנה דמותו של משה הַמַּתְמִיד מזדקרת לנגד עינינו, כבר בפתח פרשתנו, עת הוא ממשיך בהתמדה בניסיונותיו , בבקשותיו ובתחנוניו לקב"ה, לאפשר לו להיכנס לארץ ישראל, ולו רק כתייר באופן זמני. משה המתמיד לא מוותר , הוא מתחנן על נפשו וכאומר לקב"ה- רק תאפשר לי לפחות לבקר את הארץ, לנשק את אדמתה ולחזור לעבר הירדן המזרחי ולסיים את חיי על ההר שהועדת לי שם לקבורה :" וָאֶתְחַנַּן, אֶל ד', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר ד' אלוקים, אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ, אֶת-גָּדְלְךָ, וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. אֶעְבְּרָה נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר ד' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי; וַיֹּאמֶר ד' אֵלַי, רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה. עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי לֹא תַעֲבֹר, אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ: כִּי הוּא יַעֲבֹר, לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה, וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם, אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה " ( דברים, ג', כג'-כח') .
הקב"ה מתמיד אף הוא בסירובו ואיננו נענה גם הפעם , לבקשתו של משה. אבל, מטיל על משה משימה – "וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ". זאת נראית משימה לא קלה בסיטואציה הנפשית בה נתון משה, נוכח סירובו של הקב"ה לאפשר לו לבקר בארץ.
אך דומה שערך ההתמדה מוטמע בציוויו של הקב"ה במילים – "וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ".
הנה כי כן, מפרש המַלְבִּי"ם (רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל 1809- 1879) : "התבאר אצלי ההבדל בין חזק ואמץ ,שהאימוץ הוא התמדת החוזק לאורך ימים… שיאמץ לבבו בתמידות".
וְחַזְּקֵהוּ –זאת ההחלטה לקבל על עצמך לעשות מהלך חשוב בחיים שיש בו התנעה לסוג של שינוי בחיים. אך לא די בהתעוררות ראשונית, שתהא חשובה ככל שתהא. וְאַמְּצֵהוּ – העיקר הוא בהטמעה ובאימוץ ההחלטה לשינוי , לשכלך, ללבך ולנפשך, שיסייעו בידך להתמיד ביישומה כאורח וכאורך חיים. ההתמדה היא עוגן משמעותי לקיים את השינוי ולשמרו ,בנתיב שגרת החיים.
מוכרות לנו דוגמאות לא מעטות בהוויות חיינו , אודות החלטות אסטרטגיות חשובות שאנו מקבלים , לשינוי אורחות חיינו, שמאופיינות לא אחת, רק בהתחלותיהן הסוערות ומיד הן נמוגות ונעלמות מחיינו. כך למשל, החלטות כמו – שינוי אורחות חיים של הרגלי אכילה – דיאטה. אנו מצליחים להשיל מעצמנו משקל עודף , אך במעלה הדרך, אנו נשברים ונכשלים בשימורו של ההישג . כך גם בקבלה על עצמנו פעילות גופנית, או בהקדשת זמן איכות לתחביב חדש וכיו"ב . במקרים אלו- דגל וְחַזְּקֵהוּ שרק אתמול הונף גבוה, הנה הוא יורד לחצי התורן, בהעדרה של ההתמדה – וְאַמְּצֵהוּ.
דמותו ואישיותו של הפרשן- המַלְבִּי"ם, הייתה מאופיינת בערך ההתמדה– בכל אורחות חייו ומפעלותיו. כך למשל הוא דרש בהתמדה מהשוחטים להציג בפניו מדי בוקר את סכיניהם לביקורת.
משה רבנו ממשיך להאיר את ערך ההתמדה בנאומו בפרשתנו : "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם; וּלְמַדְתֶּם אֹתָם, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם …וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל, וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ, וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד… שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל: ד' אֱלֹהֵינוּ, ד' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ, אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל- מְאֹדֶךָ. (דברים, ה', א'. ו', ג'-ה').
המילים המדרכות לערך ההתמדה הן – וּלְמַדְתֶּם… וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם… שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל… וְאָהַבְתָּ… לְבָבְךָ… נַפְשְׁךָ… מְאֹדֶךָ.
ויקטור פרנקל שפיתח את מודל הלוגותרפיה, מציג בספרו – "האדם מחפש משמעות" , את ערך ההתמדה, בציטוט של הפילוסוף פרידריך ניטשה– "אם יש משהו בשביל, הרי כל איך אפשרי".
אכן דרך ההתמדה איננה קלה. היא דורשת משאבי נפש ואמונה יוקדת .
העיתונאי האמריקאי מייסון קארי (Currey), שאסף ותיעד תשובות לשאלה :"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?", עד שהחליט שהגיעה העת לקבץ את התובנות בספר שהוציא בשנת 2013- "Daily Ritual: How Artists Work"-"פולחנים של יומיום: איך גדולי המוחות מפנים זמן, מוצאים השראה ויושבים לעבוד ",איך אפשר ללמוד על הרגלי החיים של משכימי הקום – כמו על מחבר רבי המכר ג'ון גרישם, שקם בחמש בבוקר, או על כלת פרס נובל לספרות טוני מוריסון, שמקפידה לכתוב בכל יום, עוד לפני עלות השחר . בספרו מספר מייסון קארי על בטהובן שקם בכל יום עם שחר והכין לעצמו קפה. בטהובן הקפיד מאד בטקס. בכל כוס צריכים היו להיות 60 פולי קפה בדיוק והוא ספר אותם בכל פעם. או אז היה מתיישב אצל שולחנו ומחבר מוזיקה עד שתיים או שלוש אחה"צ. אחר כך היה יוצא להליכה ארוכה ואיתו עיפרון וכמה גיליונות תווים, כדי להעלות על הכתב כל רעיון שיעלה במוחו בדרך. מידי ערב אחרי הארוחה היה שותה בירה מעשן מקטרת ועולה על יצועו לא יאוחר מעשר. או למשל, עמנואל קנט הפילוסוף המזהיר ביותר בעת החדשה, נודע בשגרת יומו הדייקנית. היה קם, שותה קפה, כותב מרצה אוכל, יוצא להליכה וכל דבר בזמנו ובמועדו. כאשר שכניו ראו אותו יוצא מביתו במעילו האפור ובמקל ההליכה, ידעו שהשעה שלוש וחצי בדיוק. היצירה הנולדת בשגרת יום יום קבועה, היא גם תוצר של הערך: התמדה. על כך כבר אמר וינסטון צ'רצ'יל : " אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה, כי אם מכוח התמדתה".
ההתמדה היא ערך מנצח לחיוניות ,להישגים ולהגשמה.
מדרש ידוע הוא המובא במבוא לפירוש הכותב על "עין יעקב", קובץ קטעי האגדתא בתלמוד הבבלי, שם מתנהל דיון של תנאים, מה הם אותם הפסוקים שאפשר לתת להם גולת כותרת Highlights : "כלל גדול בתורה". בן עזאי בוחר הפסוק:" שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד" (דברים, ו', ד'). בן ננס בוחר הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך"( ויקרא, יח', יט'). בן פזי בוחר את הפסוק: " וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַד' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם … עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לד' "( במדבר, כ"ח, ג'–ו'). אלו הן קורבנות התמיד וכיום בהיעדר הקורבנות, הן התפילות היום יומיות – שחרית, מנחה וערבית. זאת בעצם ההתמדה בשגרת היום יום. ואכן נקבע שההלכה כמו בן פזי.
ההתמדה בשגרה היא המנצחת ולא האירועים החד פעמיים והמיוחדים. הרב פרופ' זקס( 1948- 2020) במאמרו: "השראה והשקעה" לפרשת תצווה בספר שמות כותב :"שהאנשים המשנים את העולם, בין אם בקטנות ונסתרות אם בגדולות ונצורות, הם אלה ההופכים חוויות שיא לשגרת יום יום. אלה היודעים שהפרטים חשובים, אלה שיצרו משמעת של עבודה קשה ושל התמדה. גאונות היא אחוז אחד השראה ו 99 אחוז השקעה. האנשים המשנים את העולם, בין אם בקטנות ונסתרות ובין אם בגדולות ונצורות, הם אלה ההופכים חוויות שיא לשגרות יומיום. אלה היודעים שהפרטים חשובים, אלה שיצרו משמעת של עבודה קשה ושל התמדה".
הרב יוסף דב סולבייצ'יק ( 1903 – 1993) כותב במסתו "איש ההלכה":" היהדות מבקשת להפוך אותנו לאמנים יוצרים, שיצירתם הגדולה ביותר היא חייהם, ולשם כך נדרשים הרגלים של יומיום: שחרית, מנחה וערבית, האוכל שאנו אוכלים, צורת ההתנהגות שלנו בעבודה ובבית" .
כך ערך ההתמדה מעוגן, בסמיכות פרשתנו לאירוע טו' באב . במשנה במסכת תענית פרק ד' נאמר: " אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַמְליאֵל, לֹא הָּיוּ יָּמִים טוֹבִים לְיִשְרָּאֵל כַחֲמִשָּה עָּשָּר בְאָב וּכְיוֹם הַכפּוּרִים ". בתלמוד במסכת תענית דף ל', מצוינות מספר סיבות לקביעת טו' באב ליום של שמחה. אציג שתי סיבות מתוך שש המוכרות.
הסיבה האחת, שבתקופת המדבר נאסרו שבטי ישראל להתחתן זה בזה. ואילו בתקופה מאוחרת יותר בטו' באב , הותרו השבטים להתחתן זה בזה. מדוע במדבר חל האיסור ? זאת בעקבות תקדים בְנוֹת צְלָפְחָד שהן זכאיות לרשת את נחלת אביהן. כתוצאה מכך, ערער שבט מנשה על ההחלטה, בחשש שאם תינשאנה בְנוֹת צְלָפְחָד לשבטים אחרים, עלולה נחלת שבטם לעבור לשבטים אחרים. לכן נאמר: " זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים"( במדבר, לו', ו'). בתקופה מאוחרת יותר, המנהיגות הרוחנית התורנית, בגמישות מחשבתית, נוכח מציאות מורכבת , בהכרעתם התורנית וההלכתית , דייקו מהפסוק, שהאיסור היה תקף רק בדורן של בְנוֹת צְלָפְחָד, אך הותר אחר כך. כך הותרו שבטי ישראל להינשא זה לזה וזה קרה בטו' באב.
הסיבה השנייה, מתייחסת למקרה הטרגי של פילגש בגבעה . לאחר מלחמת אחים עקובה מדם, נשבעו שאר השבטים לא להתחתן עם שבט בנימין, ובתקופה מאוחרת יותר ,ביום טו' באב בוטלה השבועה, בהכרעת המנהיגות הרוחנית התורנית, בעזרת דיוק מתוך הפסוק: " וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל, נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר: אִישׁ מִמֶּנּוּ, לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִין לְאִשָּׁה"(ספר שופטים, כא', א').
מקור האיסור והשבועה, על שבט בנימין לא לבוא בקהל, הוא בעקבות האונס והרצח הברוטלי בעיר גבעה של בני בנימין וסירובם להסגיר את השותפים לאונס, דבר שהביא את כל שבטי ישראל למלחמת חורמה על בני שבט בנימין. משבט בנימין שרדו אחרי המלחמה, אך ורק 700 גברים ואף אישה אחת. בהינתן שקיימת השבועה והאיסור, המנהיגות הרוחנית התורנית וההלכתית, בגמישות מחשבתית , הבינה שיש לפתור הבעיה. שכן, המשך האיסור היה מביא להכרתת שבט בנימין מעם ישראל . הפתרון היה על ידי הדיוק של המילה "יתן" מהפסוק: "אִישׁ מִמֶּנּוּ, לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִין לְאִשָּׁה לא יתן בתו לבנימין לאשה". ההכרעה של המנהיגות הרוחנית התורנית בטו' באב הייתה, שאמנם קיים האיסור של לא יתן אב את ביתו לשבט בנימין, אבל אין למנוע מבני בנימין לקחת להם נשים משבטים אחרים.
הגמישות המחשבתית וההכרעה ההלכתית של המנהיגות הרוחנית והתורנית שהותרו שבטים להינשא זה עם זה במקרה של בְנוֹת צְלָפְחָד כמו גם ההכרעה להתיר האיסור של נישואין עם שבט בנימין, זאת בעקבות הטראומה של מקרה פילגש בגבעה. ההכרעות ההלכתית האמיצות, משמשת כמגדלור של אור, להארת נתיב ההתמדה של המנהיגות, להתמיד ללא לאות בחיפוש אחר פתרונות של תיקון עולם. מנהיגות שמתכתבת עם ציווי ההתמדה בפרשתנו- "וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ".
כך בהפטרה לפרשתנו שהיא הראשונה לשבע הפטרות הנחמה, נוכח ערך ההתמדה בנחמה , הדורשת התמדה – "נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹקיכֶם ". פעם אחת לא מספיק , אלא פעמיים – נַחֲמוּ נַחֲמוּ . כך מתואר הקב"ה בהפטרתנו :" הִנֵּה אֲדֹנָי ד' אלוקים בְּחָזָק יָבוֹא, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ; הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו. כְּרֹעֶה, עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא; עָלוֹת, יְנַהֵל". (ישעיהו ,מ' ,י'-יא'). המסר הוא לדמותה של מנהיגות מדינית פוליטית היברידית של בשר ודם. מנהיגות של "גם וגם". מצד אחד מנהיג אסרטיבי חזק שזרועו מושלה בו ומצד שני מנהיג רך וחומל שבזרועו יקבץ טלאים. זאת המנהיגות האידיאלית של דוד המלך – "עדינו העצני", עדין ורך כתולעת כמנהיג אזרחי, אך גיבור וחזק כמו עץ כמנהיג צבאי. הוא אותו מנהיג שיודע מהו ערך ההתמדה, מתי יש לנהוג בהתמדה -בנוקשות , להתעקש ולפעול בנחרצות ללא פשרות ,אך גם יודע במצבים מיוחדים ומורכבים לפעול בהתמדה ,בהפעלת שיקול דעת של גמישות ,רגישות , חמלה ורכות בהחלטותיו.
כך מאיר הרמב"ם ( 1138 -1204 ) את ערך ההתמדה, כיצד על המלך המנהיג לנהוג בהתמדה בניהול ענייני מדינתו ועמו :" כך ציווהו להיות ליבו בקרבו שפל וחלל…ולא ינהג גסות לב בישראל…ויהי חונן ומרחם לקטנים וגדולים…ויחוס על כבוד קטן שבקטנים וכשמדבר אל כול הקהל בלשון רבים, ידבר רכות, לעולם ינהג בענווה יתירה … ויסבול טורחם ומשאם ותלונות וקיצפם כאשר ישא האומן את היונק" ( רמב"ם, הלכות מלכים, ב', א', ו').
הציפייה מהמלך המנהיג לדבוק בערך ההתמדה – וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ, לא רק לפני בחירתו לתפקידו הרם והנישא, אלא ובעיקר , לאחר בחירתו ולאורך תקופת מנהיגותו.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
