פרשתנו הפותחת את ספר משנה תורה , היא גם שבת חזון, על שם ההפטרה של הנביא ישעיהו, החותמת את שלוש הפטרות הפורענות , אותן אנו קוראים בשבתות של ימי בין המצרים, בין יז' בתמוז לבין תשעה באב. פרשתנו פותחת רצף ארוך של נאומו של משה, המשתרע לאורך ספר דברים. הנה לפנינו לא משה המִדְבָּר: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם", אלא משה המְדַבֵּר:" אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן…דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר".(דברים, א', א'-ה' ).
כך רש"י מאיר את משה המְדַבֵּר: "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבודן של ישראל".
אך נאומו של משה המְדַבֵּר בפרשתנו חושף לנגד עינינו ,את משה המנהיג בבדידותו: " וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר, לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם… אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם .הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם. ". (דברים, א', ט'- יג').
המילה – לְבַדִּי בה משתמש משה, מצביעה על – בדידותו של המנהיג.
שני מושגים הם , אך שונים זה מזה – לבדיות ובדידות.
לבדיות– מלשון לבד, מצביעה על מצב אובייקטיבי ופיזי. בדידות – מצביעה על מצב סובייקטיבי , פסיכולוגי ונפשי.
הרב י"ד סולובייצ'יק( 1903-1993 ),מתאר את הניגוד שבין הלבדיות לבין הבדידות: " יכול אתה לעמוד במקום הומה אדם, ועדיין לחוש בודד ביותר, וכן היפוכו של דבר- עשוי אתה למצוא את עצמך בריחוק פיזי מן האנשים, מופרש מחברת בני אדם ועדיין לא לחוש בדידות".( הספר: "אדם וביתו" עמ' 34,מאוצר הרב, תשס"ב).
משה המנהיג איננו לבד על אי בודד, אך הוא חש את בדידותו של המנהיג שמאד מוכרת אז וגם היום. כך בדידותו של מנהיג משרת המשמש כחוף מבטחים וכעוגן לציבורו , עלולה להביא לנטישת משורתיו, כפי שמטאפורית משתקפת בשירו של נתן יונתן: "חופים הם לפעמים געגועים לנחל. ראיתי פעם חוף שנחל עזבו עם לב שבור של חול ואבן. והאדם, והאדם הוא לפעמים גם כן יכול להישאר נטוש ובלי כוחות ממש כמו חוף".
הנה כי כן, תסמונת בדידותו של מנהיג משתקפת בפרשנותו של רש"י: "מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא מוסיף אני עליכם דיינין… בראשיכם- ראשים ומכובדים עליכם, שתהיו נוהגין בהם כבוד ויראה". רש"י מזהה את מקור הבדידות של המנהיג ,בהתנהגות העם ,כטרחנין ואי מתן כבוד ויראה לראשים ולמנהיגים. שהרי בידוע, שגם המנהיג הוא בשר ודם וגם הוא נושא בתוכו מערכת רגשית ונפשית, שדורשת אמפתיה, יחס ומשוב חיובי ומכבד ממשורתיו- "אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם".
השימוש במילה– אֵיכָה, מתכתבת עם אחותה– אַיֶּכָּה. משה קורא לעם – אַיֶּכָּה? איפה הייתם שהייתי צריך אתכם איתי, בתמיכה, באמון ,בנאמנות ובציות , לאורך המסע המדברי – מעבדות לחירות, מגורל השעבוד במצרים, בואכה לייעוד בארץ ישראל.
משה בנאום הבדידות בפרשתנו מציג את האירוע הטראומטי של חטא המרגלים :" וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ … וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט. וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה…וְלֹא אֲבִיתֶם, לַעֲלֹת; וַתַּמְרוּ, אֶת-פִּי ד' אֱלֹהֵיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת ד' אֹתָנוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי, לְהַשְׁמִידֵנוּ".( במדבר, א', כג'- כז')
מה משמעותה של המילה – וַתִּקְרְבוּן ?
מפרש רש"י: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם- בערבוביה ולהלן ( במעמד הר סיני בקבלת התורה) הוא אומר ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם…אותה קריבה הייתה הוגנת. ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם. אבל כאן, וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, בערבוביה, ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים".
כך בדיוק מרגישים מנהיגים וראשים בבדידותם.
הנה למדנו בנאומו של משה בפרשתנו, אודות החיבור של חטא המרגלים לתשעה באב הסמוכה לשבת פרשתנו: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר יד', א'). באותה שעה אמר הקב"ה: "אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות" (סנהדרין קד, ב). שאם לא יתקנו את חטא המרגלים, יחרב בית המקדש ויגלו ישראל מארצם, ויתאבלו על כך לדורות בתשעה באב (מסכת תענית כו', עמ' ב'; מדרש תנחומא פרשת שלח).
הנה כי כן סיפורי חורבן בית המקדש שעליו אנו מתאבלים בתשעה באב, חושפים לנגד עינינו את מאפייני – בדידותם של מנהיגים מזוויות שונות- חיובית וגם שלילית.
בסיפור החורבן של "קמצא ובר קמצא", המייצג במלוא כיעורו את שנאת החינם שאפיינה את הממסד השלטוני והחברה האזרחית של עם ישראל, ברגע הכי מביש וטרגי, שהגביר "המנהיג" עורך הסעודה, ומבייש לעיני כל, את בר קמצא שהיה שונאו שהגיע בטעות לסעודה במקום קמצא שהיה אוהבו. כאשר עולה הדילמה האם להיענות לקיסר להקריב הקורבן שהטילו בו מום, עומד לו מנהיג תורני רוחני, בשם זכריה בן אבקילס ואומר: "יקוב הדין את ההר", לא נעשה ולא נאפשר, לא נפעיל שיקול דעת אחראי בסיטואציה מורכבת אל מול איומי הקיסר הרומאי, אולי נקבל הוראת שעה חריגה, אך לא. מדוע ?- " מה יאמרו ? ומה יגידו? ", מדוע? מפני החשש מיצירת תקדים מסוכן ,כיצד תשפוט אותנו בעתיד, ההיסטוריה ההלכתית והתורנית. זה מה שהיה חשוב אז למנהיגות באותה סעודה, אף אחד ממנהיגי הישוב היהודי בירושלים באותם הימים, לא קם ומחה כנגד העלבון שנגרם לבר קמצא וכנגד דעתו של זכריה בן אבקילס. הם היו שפוטים של בעלי ההון והטייקונים באותם ימי ערב חורבן ירושלים.
זכריה בן אבקילס מייצג ממסד של מנהיגות תורנית ורוחנית ,שסובלת מבדידות שמאופיינת בניתוק מהמציאות המורכבת ומהאחריות המוטלת עליה. על כך כבר למדנו:" דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה…שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין " (מסכת בבא מציעא ל' עמ' ב'). המנהיגות הרוחנית בעת ההיא, סבלה מבדידות מזהרת, בהיותה מנותקת ממציאות זועקת, להכרעה מנהיגותית, שלא יודעת להישיר מבטה אל המציאות ולצרכיה האמיתיים. הם אולי היו צדיקים ,אך לא ישרים, במובן של להישיר( מלשון ישר) מבט, למציאות ולצרכיה המשתנים. הם היו הנהגה מנותקת ומבודדת בבדידותה. כך ניתן להוסיף קריאה נוספת למושג – ישר (להישיר מבט למציאות), בפרשנותו של הנצי"ב מוואלוז'ין (נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816-1893 ) בהקדמתו לספר בראשית: "שהיו בני בית שני צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים … עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין שה' ישר ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר … אע"ג שהוא לשם שמים, שהיה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ".
כך גם באירועי החורבן, מזדקרת דמותו המיוחדת של רבן יוחנן בן זכאי, שמייצג את תסמונת – בדידותו של מנהיג רוחני, שכנראה רואה נכוחה את המציאות המסוכנת שמהווה איום קיומי להמשכיות הזהות היהודית. הוא מקבל החלטה אסטרטגית, נוכח ניתוח המציאות המורכבת, של סיכויים אל מול סיכונים. בבקשותיו מהקיסר אספסינוס, הוא מעדיף את "יבנה וחכמיה" על פני ירושלים. התוצאה הייתה , בשריפת בית המקדש וחורבן הבית, אל מול בנייה וגם אם היא זמנית, של קהילת יבנה וחכמיה, לשם שמירת ההמשכיות וקיום התורה בארץ ישראל והמשכיות המשילות של הנשיאות בהנהגת רבן גמליאל. רבן יוחנן בן זכאי גם בבדידותו המנהיגותית אל מול הקנאים דורשי המרד, איננו מפחד ואיננו לוקה בתסמונת של – מה יאמרו ? ומה יגידו?. באומץ מנהיגות המחובר למציאות , הוא חוזה את העתיד ומבין מה נכון לעשות בעת הזאת, נוכח מציאות מורכבת ומשתנה. רק מנהיג כזה גם בבדידותו , יהפוך את הטראומה של החורבן, לתקומה רוחנית שיש לה המשכיות.
הנה גם הנביא ירמיהו נושא עמו את בדידותו כמנהיג נבואי, שכידוע היה מאוים ונרדף על ידי בני עירו בענתות ואף הושם במאסר בכלא. למרות בדידותו כנביא אל מול עמו , הוא לא פוסק מדרכו ומנבואתו, גם אם לא הייתה ערבה לאוזני עמו ומנהיגיו הפוליטיים. כך מתוח חוט של מנהיגות בבדידותה, מבדידותו של משה בפרשתנו, לבדידותו של ירמיהו, שאותה אף הוא מבטא במילה- אֵיכָה, במגילת איכה שנכתבה על ידו ואותה נקרא בתשעה באב:" אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד…. טוֹב לַגֶּבֶר, כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו… יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו". בדידותו של ירמיהו כמנהיג נבואי משתקפת בבדידותה של ירושלים שבולטת בנבואתו.
כך גם מזדקרת לה, בדידותו המנהיגותית של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו, שגם הוא איננו מפחד להשמיע את דברי נבואתו בהקשר לפולחן במקדש בירושלים ,ללא מורא ופחד– מפני מה יגידו ומה יאמרו : "חֲזוֹן, יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם…. בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי… לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ד', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי…חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא…גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ… לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט … שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים".
עד כמה מתכתבים – אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר הנביא ישעיהו: ."בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי… חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא", עם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר משה בפרשתנו: "אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם"
הנה כי כן, בדידותו של מנהיג, אוחזת גם במנהיג הפועלים בארץ ישראל- ברל כצנלסון בזיקה לדברי תוכחתו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו : "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִֽי. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָֽן. הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ד' נִֽאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל ".(ישעיהו, א', א'-ד'). כך במאמרו-"מקורות לא אכזב", של כצנלסון בעיתון דבר מיום יד' באב תרצ"ד,1934, בהקשר ליום תשעה באב וחשיבותו: " דור מחדש ויוצר, איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות….עוד בראשית ימי הגדוד העברי ביקשתי לייחד בתוך הגדוד את זכר יום האבל הלאומי( תשעה באב),שלא יהיו בו תרגילים והליכות של חול. התקוממו כנגדי כמה חברים שראו בזה הוכחות ל"גלותיות" שלי. דרשו להפוך יום זה להילולה וחינגה כי 'כבר נגאלנו' ". כך גם באותה שנה במאמר אחר בעיתון דבר מיום י' באב תרצ"ד 1934, כותב כצנלסון: "ואנחנו, הדור אשר שתה את קובעת הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות- האם הדור הזה יתחנך לייעודו, על ידי שיכחת יום אבל עמו?".
ברל כצנלסון תובע את עלבונו של זיכרון תשעה באב ומשמעותו, ומתייצב באומץ לב אל מול צאן מרעיתו ללא מורא ופחד – מפני מה יאמרו ? ומה יגידו? ,גם כאשר נפשו מתייסרת , באֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בתוככי ליבו – "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי ".
אכן מנהיגות משרתת, גם אם היא שרויה בבדידותה, מייחלת להגשמת חזונו של הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו:" וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה".
שבת שלום ומבורכת
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
