בתנ"ך ישנם בקירוב: 22,864 פסוקים, 306,757 מילים, ו-1,202,972 אותיות. מתוכם בחמישה חומשי תורה: 5,845 פסוקים, 79,980 מילים, ו-304,805 אותיות.( המקור: ספירת המילים והאותיות – על פי תוכנת פרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר-אילן, ועל פי ספירתו של הרב יעקב שור, במשנת רבי יעקב, פיעטרקוב ה'תר"ץ פרק ד' אות ג').
בידוע, שאות אחת בתורה שכתובה באופן משובש, כגון- הדְּיוֹ איננה מכסה את כל האות, או עיצוב האות מעוות, או חסרה אות. כל אלו נובעים כתוצאה מטעות סופר הסת"ם בכתיבתו את ספר התורה, או גם כתוצאה משחיקה של קלף ספר התורה , במהלך השנים. אות אחת משובשת או מעוותת , פוסלת את כל ספר התורה לקריאה , עד לתיקון השיבוש , על ידי סופר הסת"ם. לאורך הדורות ,ההקפדה היא על קוצו של יוד, תחת זכוכית המגדלת. ספר התורה על מילותיו ואותיותיו חייב להיות שלם. לא אחת במהלך קריאה בתורה, נתגלה שיבוש במילה או באות ואז ספר התורה פסול ויש להביא ספר תורה אחר במקומו , להמשך הקריאה.
והנה פרשתנו חושפת לנגד עינינו, אודות אות אחת, שהינה משובשת ומופיעה כמקוטעת והיא האות – ו' המופיעה במילה – שלום . זאת הפעם היחידה והנדירה בכל חמשת חומשי התורה, שהשיבוש באות , הוא בכוונת מכוון ואיננו פוסל את ספר התורה וגם לא את הקריאה.
נשמע מדהים , אכן. לאירוע החריג הזה שנוכח בפרשתנו, יש שֵׁם – ו' קטיעא ( קטועה). אם נתבונן במילה – שלום, בקלף התורה וגם בדפי הדפוס של החומש, ניווכח שאכן האות- ו', היא מקוטעת.
כלומר, היא קטועה ונחתכת לשניים, כאשר יש חלל ריק מפריד בין שני חלקי האות- ו'.
אירוע מיוחד זה הנושא כאמור, את השם- ו' קטיעא, ראוי להתעמק בו בנתיב המשמעות ולאו דווקא, בנתיב הטכני עיצובי.
האות – ו', במילה- שלום, משתקפת לה בטקסט הפותח את פרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם ( ראו בטקסט בחומש וגם בקלף ספר התורה, שהאות ו' היא קטועה בליווי ציון כוכבית בתחתית הדף בחומש- ו' קטיעא), וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית–זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא."( (במדבר, כה', י'-טו').
מסורת נפלאה של האות ו' בפרשתנו- ו' קטועה, השתמרה אלפי שנים. כך למדנו בתלמוד במסכת קידושין דף סו' עמ' ב': " בעל מום דעבודתו פסולה ( עבודת הכהן במקדש), מנלן? אמר רב יהודה אמר שמואל, דאמר קרא ( התורה בפרשתנו) לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. והא שלום כתיב? אמר רב נחמן- ו' דשלום קטיעא היא". דומה שכך רצה הקב"ה לכתוב בכוונת מכוון, ו' קטועה וללמד אותנו הלכה לגבי כוהנים, שהיא מגובה במסורת שעברה באופן כה מדויק, שמילה אחת בתוך ספר התורה נכתבה על ידי ו' קטועה וזה השתמר מדור לדור, עד ימינו אלה ללא שינוי.
הנה הלימוד הגדול מהאות ו' הזעירה והקטנה כשהיא נראית לעינינו במבט ראשון כבעלת מוגבלות וחיסרון- ו' קטיעא. אך למעשה שליחותה ותפקידה בתיקון עולם – הוא שלם. דווקא תבוא האות ו' הקטועה והפגומה ותלמדנו – אין יותר שלם מאות שבורה ומקוטעת. תבוא האות ו' הקטועה ותלמדנו, שגם מה שנראה לנו בחיסרון וכביכול ללא יכולת ותפקוד, דווקא הוא- השלם שיביא את השלום. כך האות קוראת לנו- בבקשה , אל תזלזלו או תתעלמו ממני, שבמבט ראשון אינני נראית שלמה ויפה. אך אל תסתכלו בקנקן שבי, אלא במה שבתוכי.
הנה כי כן, תבוא זאת הקטנה- האות ו', ותלמדנו כוחה והשפעתה של אות מקוטעת ומשובשת, שחסרונה הוא חוזקתה ועוצמתה.
הבה נציג לימוד זה, בשלושה מופעים בפרשתנו.
המופע הראשון- ו' קטיעא- של אירוע שבין פרשה לפרשה.
כך מסתיימת לה פרשת בלק אותה קראנו בשבת שעברה :"ויֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב…הִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל…וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם–אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה–אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף." (במדבר, כה', א'-ט' ).
אירוע כה דרמטי שמחבר את שתי הפרשות ב 15 פסוקים, המשתרע משני עברי שתי הפרשות (בלק ופנחס) בפרק אחד. האם לא היה ניתן לכלוא הכול בפרשה אחת ולא שתים? מדוע היה צורך לקטוע את האירוע הדרמטי , לשתי פרשות?
דומה שקטיעת האירוע לשתי פרשות, היה מחויב המציאות.
היה צורך לעשות פסק זמן, לקחת נשימה ולהכיל את עוצמת הדרמה שכותרתה: "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא". יש כאן שבר עמוק שמטלטל אותנו נפשית ומוסרית מאופוריה של : " מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע ד' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים", שרש"י מתאר זאת:" מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ "- על שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה". מוסר ,צניעות והתנהלות בין אדם לחברו, במלוא תפארתן.
לעבר התדרדרות דרמטית לזנות, לתחתית ושפל המוסריות המנהיגותית של נשיא שבט שמעון: "הִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית". כך מתרחשת גם מגפה ובתוך כל הכאוס, מזדקרת מנהיגותו של פנחס ומעשה קנאותו ואז נעצרת המגפה,המסיימת את הפרשה הקודמת. כנראה שגם לקב"ה ולא רק לבשר ודם, היה צורך להירגע, להכיל ולעכל את עוצמת האירועים, הדרמה והמעבר החד – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. בנקודה זאת עוצרים ולוקחים פסק זמן. חותכים את פרק כה' לשתי מערכות עם הפסקה ביניהן ולאחר שמעט נרגעים, מתחילים בפרשה חדשה – פרשתנו, פרשת פנחס. בפרשה הקודמת איננו יודעים פרטים אישיים מיהו המנהיג שסרח ומיהי בת המלוכה המדינית. כל זה מתברר בפרשתנו בפתיחתה : " וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם .כך אנו מתוודעים לראשונה לפרטים האישיים של "גיבורי" האירוע:" וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית–זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא: נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא."( (במדבר, כה', י'-טו').
הנה כי כן, קטיעת האירוע בין שתי הפרשות, הוא סוג של – ו' קטיעא, שמעיד על שלמות ולא על חיסרון. המעיד על חוזקה ולא על חולשה. על מנת להמשיך הלאה, יש לא אחת, לקחת פסק זמן והפסקה, על מנת להפנים ולהטמיע האירוע הדרמטי והשלכותיו, ללמוד ולהפיק לקחים, לאסוף כוחות, להתחדש ולנוע קדימה, תוך ראיית העתיד באופן חיובי ואופטימי – שלם ושלום.
המופע השני – ו' קטיעא שבין קַנָּאוּת לקַנָּאוּת
הנה ו' קטיעא, היודעת לקטוע קַנָּאוּת כאורח חיים ןיודעת גם לקטוע קִנְאָה שאף היא עלולה להיות הרסנית. כאזהרתו של רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר :הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם ( אבות,ד',כא').
האות ו' במילה-שלום של פנחס לכאורה לא שלמה. מדוע? בגלל שהקב"ה איננו אוהב קנאים. אבל באירוע המיוחד שלפנינו, הקנאות שהיא חיסרון, קיבלה מהעליונים, באופן חריג וחד פעמי, מעמד של – שלם. שאכן, הייתה כאן ללא ספק קנאות חיובית וטהורה- לשמה , שאיננה נגועה בשיקולים זרים ואישיים, אלא כל תכליתה היה להוכיח- שגם הקנאי מסוגל בנסיבות מיוחדות, בחסות האל, להביא את השלום. מי היה מאמין שדווקא הקנאי, שאיננו אהובו של הקב"ה, דווקא הוא, זה שיזכה למעמד אלוקי , של מבשר השלום והבאתו. מי היה מאמין שדווקא מנחם בגין ( 1913-1992 )ראש ממשלתה של ישראל בימים ההם, שהצטייר בעיני לא מעטים כקיצוני וכקנאי, הוא זה שיביא את השלום עם מצרים.
כך הנצי"ב ( נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816-1893 ), מאיר את ו' הקטיעה בברכת השלום לפנחס הקנאי בפרשתנו- "שהיא כרפואה למחלת הקנאה– ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש העז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום ולא יהא העניין לפוקת לב "( העמק דבר,כה',יב')
המופע השלישי – ו' קטיעא שבין צביעות לצניעות , שבין צדיקות לישרות.
האירוע הדרמטי שהחל בסופה של פרשת בלק וזוכה להעצמה בפתחה של פרשתנו, שימש "מקרה מבחן" לדורות הבאים בנתיבי דברי הימים של עמנו.
בימיו האחרונים, הבין המלך והכוהן אלכסנדר ינאי( 127-76 לפנה"ס) כי שגה וראה שאשתו שלומציון מקרבת אליה דווקא את הפרושים שבהם נלחם ומרחיקה את בעלי בריתו הצדוקים. צוואתו לה הייתה: "אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינן פרושים, אלא מן הצבועים שדומים לפרושים שמעשיהם כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (בבלי סוטה כב' עמ' א').
תופעת הצביעות כבר נולדה לה בפרשתנו ומוטמעת במעשה הקנאות של פנחס . הקב"ה שונא אנשים צבועים ובפרט מנהיגים צבועים. מעשהו של פנחס קורא תיגר כנגד אלו העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס.
פעם אתה פרסונה מסוגו של ד"ר ג'ייקל ופעם אחרת אתה פרסונה מסוגו של מיסטר הייד.
הצביעות עוטה על פניה מגוון של מסכות, הכול בהתאם לנסיבות ולצורך האישי.
הנה ו' קטיעא ,שבין צביעות לצניעות, שתפגיש אותנו עם צניעותו של משה המנהיג, במקרה של בנות צלופחד בפרשתנו: " וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד… אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר…..וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ… תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ד'". משה המנהיג הגדול, יודע להגיד לבנות צלופחד בצניעות: "לא יודע. אני לא המחליט, המנווט והמנחה הבלעדי. גם אני לא מושלם. אינני מתבייש לומר לכן: "אינני יודע. אפנה לקב"ה ואשאל אותו" –וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן, לִפְנֵי ד'."
שבת פרשתנו סמוכה לימי בין המצרים, שראוי ללמוד וללמד, את לקחי הזיכרון מימי ערב חורבן הבית השני. וכך פירש גם הנצי"ב מוואלוז'ין (נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816-1893 ) בהקדמתו לספר בראשית: "שהיו בני בית שני צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים …ובאו ע"י זה לידי שפיכות דמים בדרך ההפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין שה' ישר ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות , אע"ג שהוא לשם שמים, שהיה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ".
הנה כי כן, ו' קטיעא יודעת לקטוע בין צביעות לצניעות, כפי שהיא יודעת גם לקטוע, בין צדיקות שאולי עומדת במבחן משפטי פורמלי, לבין העדר יושרה שאיננה עומדת במבחן הישרות המוסרית והדוגמא האישית והציבורית.
אכן, אין יותר שלם, מחובר ואמיתי, מו' קטועה וחסרה.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
