פרשת  בחוקותי –"וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת " –מרחבי הקוֹמְמִיּוּת – ההר, המערה והמדורה

לעילוי נשמת  מ"ה הרוגי אסון מירון                                            

פרשתנו מציבה לנגד עינינו בניין בן קומותיים :"וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".(ויקרא כו', יג').   "ואולך אתכם קוֹמְמִיּוּת – רבי מאיר אומר- מאתיים אמה, כשתי קומות של אדם הראשון".(בבא בתרא דף עה' עמ' א').

 המילה ״ קוֹמְמִיּוּת ״, מציגה לנו  דגם של קומותיים –בנין של שתי קומות. כל אחת מהקומות מייצגת מהות שונה.

נעסוק במאמרנו בשלושה מרחבי קוממיות – ההר, המערה והמדורה. נעשה זאת בזיקה לל"ג בעומר, אותו חגגנו היום.

מרחב הקוממיות – ההר

האסון המחריד בהילולת ל"ג בעומר, בהר מירון, חשף בפרספקטיבה היסטורית,  את המתח הרוחני, האמוני והתיאולוגי, בין צפת לירושלים, או בין הר מירון להר המוריה- מקום המקדש.

סוגיה זאת  רלוונטיות ליום ירושלים שיחול בעוד עשרה ימים ויציין את שחרורה של ירושלים ואיחודה בתשכ"ז. דומה שגם קומה זאת , מייצגת סוג של מרחב קוממיות, במתח הקיים בין שני ההרים– הר מירון אל מול הר המוריה. כאן מתרחש מאבק היסטורי על הבכורה הרוחנית והגאולית- מיהו ההר המייצג את  הקומה התחתונה , ומיהו ההר המייצג את הקומה העליונה?

הנה כי כן, דורשת פרשתנו:   "וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָ:  כִּי אֲנִי ד', אֱלֹהֵיכֶם. אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ:  אֲנִי, ד'. " (ויקרא ,כו',א'-ב')

רש"י מאיר את אורה של ירושלים ומרכזיותה: " לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָ-לפי שהשתחוואה בפישוט ידיים ורגליים היא, ואסרה תורה לעשות כך, חוץ מן המקדש.

כך גם בשיר בר יוחאי אותו אנו שרים במוצאי שבת: "בר יוחאי בקודש הקודשים ( מקום המקדש בירושלים), קו ירוק מחדש חדשים." ( בר יוחאי, שיר במוצאי שבת).

פרשתנו מאירה את אורה של ירושלים :"וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ…וְנָתַתִּי אֶת-עָרֵיכֶם חָרְבָּה, וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶם; וְלֹא אָרִיחַ, בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם."( ויקרא, כו', לא'). על  כך בוכה הפרשן -הראב"ע (רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא 1089-1167) : "ושממו עליה-כל כך תהיה שממה…ויניעו ראשם על בת ירושלים, הזאת העיר שיאמרו עליה כלילת יופי,  משוש כל הארץ ".

מיהו ההר בקומה העליונה – במרחב הקוממיות?

המתח הרוחני  ההיסטורי, בין צפת לירושלים ובין הר מירון להר המוריה, מועצם בהספדו של החת"ם סופר ( הרב משה סופר  1762-1839 ) להרוגי רעש האדמה בצפת , בשנת תקצ"ז  1837:

"וירושלים הקדושה חרבה ושוממה, מבלי משים על לב, על כן תרעד הארץ…שרעידת הארץ היא מקִנֵּאת ירושלים….וקִנֵּאת ירושלים עשתה זאת, כי שם שער השמים, עיר שחוברה לה יחדיו….שם הר המוריה….והנה לגמרי זה מקרוב מאה שנים שמו פניהם לצפת….וירושלים נשכחה לגמרי והיא עיר שם ד' שמה, שגם זה בזה הזמן ,מצווה לעלות לרגל לירושלים….לא שם איש על לב ,אלא לעלות לצפת….על כן תרעד הארץ"( תורת משה חתם סופר, כרך ג', עמ' נח', נט', לפרשת אמור)

הנה כי כן, מוטמע המתח הרוחני , בין שני ההרים- מירון אל מול מוריה, בין צפת אל מול ירושלים, בספרו של ר' חיים ויטאל ( 1543-1620), ממקובלי צפת, שנחשב לתלמידו המובהק של האר"י, כותב  בספר החזיונות: " בשנה ההיא חלמתי והנני ניצב על ראש ההר הגדול שלמערב צפת, בתחילת ההר באמצע שני ראשים הגדולים אשר לו, שהם על כפר מירון. ואשמע קול מבשר ואומר- הנה המשיח בא והנה המשיח עומד לנגדי ויתקע בשופר והיו מתקבצים לידו אלפים ורבבות מישראל"   (ספר החזיונות, מ' פיירשטיין, הוצאת יב"צ, תשס"ו עמ' 72).

כך גם המתח הרוחני והגאולי, בין צפת לירושלים, בולט בספר –שבחי האר"י– שכתב הרב שלמה שלומיל המכונה מיינשטרל, שהיה יהודי אשכנזי שעלה ממוראביה צ'כיה  לצפת בשנת השס"ב

בספר מסופר על תולדותיו ומפלאות מעשיו, דרכיו והשגותיו של   רבנו יצחק לוריא אשכנזי זיע"א: "שפעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא עם תלמידיו חוץ לעיר צפת, לבוש  ארבעה בגדי לבן וכותונת ומכנסיים ,כדי לקבל את השבת…חביריי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים? וירושלים היא רחוקה צפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים- אנו מרוצים בכך וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו- נלך קודם ונודיע אותו לנשינו. כיון שאמרו נלך מקודם לבתינו, נתחרד הרב חרדה גדולה והיכה כף על  כף ואמר- אוי לנו שלא היה בנו זכות להיגאל, שאלמלא הייתם כולכם  משיבים לי בפה אחד שאתם רוצים לילך בשמחה גדולה- תיכף היו נגאלים"(שבחי האר"י, אגרת א"י, עמ' 205-206 )

הנה לצערנו, אסון מירון חשף לעינינו את מורכבותו של מרחב הקוממיות – ההר, למי הבכורה?

מרחב הקוממיות-  המערה

מרחב הקוממיות – המערה, מייצג   שתי קומות   – חיי שעה-קומה של  מטה אל מול קומה של מעלה – חיי עולם.   פרשתנו חושפת לעינינו את בניין שתי הקומות של מרחב הקוממיות- המערה : "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם." (ויקרא, כו' , ו'),

הנה לפנינו מחלוקת של חכמי אושא ( אמצע המאה השנייה לספירה) בפירוש הברכה בפרשתנו-  על השבתת החיה הרעה מן הארץ: " ר' יהודה אומר- מעבירם מן העולם, ר' שמעון אומר- משביתן שלא יזוקו, אמר ר' שמעון– אימתי הוא שבחו של מקום, בזמן שאין מזיקין, או בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים? אמור בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת, למשבית מזיקים מן העולם- משביתן שלא יזיקו" ( ספרא, בחוקותי, פרשה, א' פרק ב').

ר' יהודה מייצג את הקומה הראשונה- חיי שעה. דהיינו, גישה פרקטית ומשימתית- קיימת חיה מזיקה, יש להשבית ולסלק אותה מעל פני הארץ. ואילו רשב"י בר פלוגתו, מייצג את הקומה השנייה- חיי עולם. לשיטתו, סילוק החיה הרעה מעל פני הארץ אינו מסלק את הרוע מכול העולמות. רשב"י מבקש לראות תיקון ממשי. איך עושים את תיקון העולם? על ידי כך, שהקב"ה  משביתן שלא יזוקו. ההשבתה של הקב"ה איננה בהסתלקותו של הרוע מן העולם, אלא בכך שיהיה תהליך של טרנספורמציה, שהרוע יהפוך לטוב .רשב"י , האיש האלוקי, בעל גילוי סוד הזוהר, שכול 13 שנים היה נתון בעולמות עליונים של תורה, רואה לנגד עיניו –עולם אוטופי שאליו יש לשאוף – חיי עולם. בעת שהותם של רשב"י ובנו במערה, הם מתנתקים מכל קשר לחיי היום יום, הם נתונים עמוק בעולמה של תורה- חיי עולם. אך רק התפילה מנתקת אותם מעולם התורה ומחברת אותם לעולם היום יומי הפרקטי – חיי שעה. כך מתאר זאת התלמוד : "הלכו והסתתרו במערה. התרחש נס, נברא להם חרוב ומעין  מים. והיו פושטים בגדיהם ויושבים עד צווארם בחול. כל היום למדו, בזמן תפילה לבשו, התכסו והתפללו וחזרו ופשטו בגדיהם כדי שלא יתבלו. ישבו שתים עשרה שנה במערה". (תלמוד הבבלי,  מסכת שבת). הרב ד"ר בני לאו , במאמרו – " להחריב עולם יצאתם" , מבחין במרחב הקוממיות – המערה, בין שני העולמות :"התפילה היא- חיי שעה לעומת התורה שהיא- חיי עולם. התפילה עוסקת בצרכי האדם הקיומיים היום יומיים-  פרנסה, בריאות, הודאה. רשב"י ובנו  מתחברים אל המציאות הריאלית  בלבישת הבגדים, שהם מעשה ידי אדם. כידוע, עולם ההלכה , לא קיבל את עמדתו של רשב"י. בכל מקום שהוא חולק על חבריו אין הלכה כמותו. מנגד, עולם הקבלה אימץ אותו כמי שהצליח לחדור לעולמות עליונים ולהיכנס בעודו בחיים לפני ולפנים…..המערה מקסימה ומאירה, אך היא אינה מחוז חפצו של האדם- השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם".( הארץ, תרבות וספרות, פרשת בחוקותי, תשס"ח, 2008)

אך הדיכוטומיה והבינריות בין שני העולמות, פושטת ולובשת צורה חדשה, עת  רשב"י ובנו בצאתם מהמערה לאחר 13 שנים, פוגשים בערב שבת בזקן ,שרץ בין השמשות לבית הכנסת לקבל את השבת, ומחזיק שני ענפי הדסים בידיו. "שאלו את הזקן: אלו למה לך? אמר להם: לכבוד שבת,-אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. אמר רשב״י לבנו: ראה כמה חביבין מצוות על ישראל. הואיל והתרחש לנו נס וניצלנו ,נלך ונעסוק בישובו של עולם ובתיקונו. תיקן מטבע, שווקים ומרחצאות". (מסכת שבת, דף לג׳ עמ׳, ב׳) .הזקן לימד את רשב״י ובנו אלעזר, את מודל הסינתיזה והשילוב, של מרחב  הקוממיות – המערה ,את – ״חיי עולם״ וגם את– ״חיי שעה״. השילוב של הקומה העליונה – עולם התורה, וגם את הקומה התחתונה- עולם התפילה. זאת המשמעות האמיתית, אליה מכוונת פרשתנו – "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת ".

מרחב הקוממיות- המדורה וההילולה

כאן נתוודע למרחב הקוממיות בשתי קומות, בהקשר למשמעויותיו של ל"ג בעומר, אותו רק ציינו היום. פרופ׳ חזקי שוהם ,מהתכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן: פודקאסט – על ל"ג בעומר- בר דעת- אוניברסיטת בר אילן ובעזרתו של ההיסטוריון אלחנן ריינר , מציגים לנו שתי קומות – במרחב המדורה וההילולה. הקומה האחת – התיאולוגית שגם היא מייצגת  שתי קומות משנה- האחת-המיסטיקנית הקבלית והשנייה-ההלכתית. הקומה השנייה – הלאומית והציונית.

               קומת המיסטיקה הקבלית– נחשפת על ידי  רשב"י במאה השנייה והאר"י במאה השש עשרה. רשב"י מכונה -בוצינא קדישא – האש הקדוש. בגילוי  האור של הסוד והזוהר.

               קומת ההלכה– נחשפת במאה ה16,על ידי  יוסף קארו בעל השולחן הערוך- שהתנגד למיסטיקה. למשל- לשריפת הבגדים, או לעירוב המינים, או לחגיגות היתר בהילולה. אבל כן קבע הלכות, כגון-  מנהגי האבלות- לא לעבוד משקיעת החמה, או קביעת יום הפגרה שהמלמד מעניק חופש לתלמידיו ומכבד אותם בעוגה ויין שרף. קומת ההלכה, מתחברת לנרטיב של חטא 24,000 תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה ומתו במגפה, שנעצרה בל"ג בעומר. תרבות ההלכה התעלמה מבר כוכבא והמרד ברומאים.

               קומת הלאומיות והציונות– קומה זאת מייחסת  את הנרטיב של ל"ג בעומר לבר כוכבא. לגבורה במרד של תלמידי רבי עקיבא. יש לגאול היהודים בגולה מהפוסט טראומה של הכישלון במרד. הנה  כבר במאה ה19 וה-20, נוסדות אגודות ספורט ואגודות סטודנטים שנקראות על שם בר כוכבא. התרבות הלאומית והציונית התחברו  לבר כוכבא ורבי עקיבא כמנהיגי המרד. הם האמינו שחשיבות המרד, בעצם קיומו, גם אם התוצאה שלו הייתה הכחדת הישוב היהודי וכישלון קולסלי. לדעתם, תלמידי רבי עקיבא מתו בקרב ולא בגלל שלא נהגו כבוד אחד כלפי השני. כך בשנות ה- 50 נמצא מטבע שעל דיוקנו מופיע-  הנשיא שמעון בר כוסבא  . כוסבא זה שם מתון- אכזבה או נשיא .ואילו כוזיבא זאת אכזבה. אכן, רבי עקיבא הה מנהיגו הרוחני של שמעון בר כוכבא בנס דגל המרד ועליו אמר-  "דרך כוכב מיעקב". התרבות הלאומית והציונית, בהקשר לל"ג בעומר,  באה לידי ביטוי  בנאומו של מקס נורדאו ( 1849-1923) נאום השרירים. יהדות השרירים ,היא מושג שטבע מקס נורדאו בנאומו בקונגרס הציוני השני שהתקיים בבזל ב-28 באוגוסט 1898. בנאומו דיבר נורדאו-  על הצורך בעיצובו של יהודי מסוג חדש, בעל עוצמה נפשית וגופנית, שבכוחו להגשים את יעדי הציונות. נורדאו העצים את המיתוס של בר כוכבא : "התגלמות ההיסטורית האחרונה של יהדות למודת קרב ואוחזת בנשק", וכינה אותו "גיבור שסירב לדעת תבוסה".

השבוע יחול יום הזיכרון של דודי, זאב ווה מנדלסון הי"ד, שאני נקרא על שמו, שנפל על אדמת ירושלים  במלחמת הקוממיות והעצמאות, וכך הוא אמר לאימו טרם נפילתו: "זכות גדולה נפלה בגורלנו, להיות מכובשי אדמת ישראל וממקוממי המדינה. אשרינו".( זאב ווה מנדלסון הי"ד, כד' אייר תש"ח, מתוך ספר יזכור, בהוצאת משרד הביטחון). מרחבי הקוממיות– ההר, המערה והמדורה, מחייבים אותנו לדבוק בנתיב-  פרשתנו, המסיימת את ספר ויקרא: "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם…. וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת ".

חזק חזק ונתחזק          שבת שלום ומבורכת

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב