fbpx

פרשת   פקודי – " אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת " – אפקט הצופה  מן הצד

אפקט הצופה מן הצד (by stander effect) הוא מושג בפסיכולוגיה חברתית, המתייחס לתופעה בה היחיד רואה את נטל האחריות כמוּסר ממנו, ככל שקבוצת האנשים בה הוא נמצא גדולה יותר. ככל שמספר האנשים הנוכחים באירוע מסוים גדול יותר כך הסיכוי של אנשים לעזור לאדם במצוקה הוא קטן יותר. תופעה זו באה לביטוי בעיקר כאשר אדם מסוים מצוי במצוקה, ומתבטאת בכך שהאנשים סביבו אינם מגישים לו עזרה מתוך ההנחה שאדם אחר יגיש את העזרה הנדרשת. מתברר שבמצבים מסוימים, כאשר בסביבתו של אדם הנתון במצוקה יימצא אדם אחד בלבד, ישנם סיכויים רבים יותר שיזכה לסיוע, מאשר אם יימצא באותו המצב בתוך המון. הסיבה למעין פרדוקס זה נעוצה בנטייה האנושית של אדם הנמצא בחברת אנשים נוספים, לפזר את האחריות בין חברי הקבוצה בה הוא נמצא, ולא לקחתה על עצמו. התופעה אינה נובעת בהכרח מגישה אגואיסטית בה הפרט שואל את עצמו "מדוע דווקא אני?", אלא גם מהסברה שיש ראויים ממנו לבצע את הפעולה והתערבותו אינה נדרשת.( ויקיפדיה  1.2.2021 ).

הנה אנו עדים זה שבוע לאפקט הצופה מן הצד , נוכח התרחשותה של מלחמה באמצע אירופה, הימים שחורים. שיירות של פליטים חסרות ישע בורחות בלי בית מפני הרעים. העולם הנאור עומד מן הצד ומתכנס לו בחדר החמים והנעים , כדברי השיר.

ביהדות, הקריאה לאדם האנושי כנגד – אפקט הצופה מן הצד, היא – אַיֶּכָּה: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ד' אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי ד' אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא ד' אֱלֹהִים, אֶל הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. (בראשית, ג', ח-ט).

ביהדות, הקריאה למנהיגים באשר הם , כנגד – אפקט הצופה מן הצד, היא – הִנְנִי. מילה מכוננת המופיעה בתנ"ך – 157 פעם, המציגה מהות ייחודית של – שליחות, נאמנות  והתמסרות אנושית טוטלית ללא פשרות לציווי אלוקיםכך  אצל הנביא ישעיהו : "וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל ד' אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר: הִנְנִי שְׁלָחֵנִי" (ישעיהו, ו' ח').

הנה פרשתנו חותמת את ספר שמות , במסע היציאה ממרחב העבדות והשעבוד במצרים, לעבר מרחב החירות לארץ נושבת.

כך פותחת פרשתנו : "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה:  עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. וּבְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה, עָשָׂה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה ד' אֶת-מֹשֶׁה.    וְאִתּוֹ, אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן–חָרָשׁ וְחֹשֵׁב; וְרֹקֵם, בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן, וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וּבַשֵּׁשׁ."( שמות, לח',כא – כג).

אֵלֶּה פְקוּדֵי- לא לצפות מן הצד –  מכוחו של מיקוד שליטה חיצוני , של פקודה חיצונית למעורבות ופעולה בצו אלוקי. אך גם מכוחו של מיקוד שליטה פנימי, של פקודה ותחושה פנימית, למעורבות, ולסולידריות.

הפקודה משתקפת בשמותיהם של מנהיגי מלאכת הקמת המשכן ועיצובו .

בְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה – הנה קריאה – לא לעמוד בצל – בְצַלְ-אֵל ולצפות מן הצד , שהשליחות והמלאכה ייעשו על ידי אחרים, אלא להתחבר למורשת המשפחה מדורי דורות- לנַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב שהיה נשיא שבט יהודה , הראשון שקפץ לים סוף, בטרם נקרע הים לשניים.

כך גם אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן, הנה קריאה לפרוס את אוהלך כאבא כואב וחומל לאחרים- אָהֳלִי- אָב ,וקריאה לצאת לעזרת אחיך הנתונים בצרה –כאֲחִי-סָמָךְ.

אם הזכרנו את נשיא שבט יהודה, הרי פרשות הקמת המשכן מאירות את אפקט הצופה מן הצד , נוכח  מעשה ההתנדבות של הנשיאים בהקמת המשכן : "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים:  לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן"(שמות,לה',כז'). מדוע החסירו מהם האות י'?

נדרש לכך כבר רש"י ( 1040-1105): "אמר רבי נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה, אלא כך אמרו נשיאים-יתנדבו ציבור, מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין…ולפי שנתעצלו  מתחילה, נחסרה אות משמם והנשאים כתיב"

מסביר לנו שמשון רפאל הירש ( 1808-1888 ), את אפקט הצופה מן הצד, של הנשיאים :  "הנשיאים חשבו את הקריאה להתנדבות כל העם לפגיעה בכבוד מעלתם, ובציפייתם שתרומת העם לא תספיק- ואז ייפול בגורלם כבוד השלמת החסרלא מיהרו להשתתף בהתנדב עם ".

אך כנגד אפקט הצופה מן הצד, של הנשיאים, מציגה פרשתנו את הדוגמא ההפוכה של אפקט הצופה -אבל, שלא צופה מן הצדבדמותן של הנשים ,בהקשר לבניית הכיור במשכן.

"וַיַּעַשׂ, אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת, כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת, הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד." (שמות, לח', ח') וְנָתַתָּ, אֶת-הַכִּיֹּר, בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד, וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ; וְנָתַתָּ שָׁם, מָיִם…  וּמָשַׁחְתָּ אֶת-הַכִּיֹּר, וְאֶת-כַּנּוֹ" (שמות , מ', ז'-יב' )

מדרש תנחומא שופך אור על החיבור המיוחד שבין הקמת הכיור והמראות הצובאות של נשות ישראל : "בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאווה, מתוך הפרך העמידו כל הצבאות… אמרו הנשים : מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן ?. עמדו והביאו את המראות הצובאות, והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות זעף בהן. אמר להן לישראל : טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו. המראות למה הן צריכין ?. אמר לו הקב"ה למשה : משה, על אלו אתה מבזה? המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים. טול מהן ועשה מהן כיור נחושת וכנו לכוהנים, שממנו יהיו מתקדשין, שנאמר : " ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו. באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלו" .

הנה נשות ישראל, אותן נשים צדקניות שבזכותן נגאלנו ממצרים, לא עמדו כצופות מן הצד, אלא חשו חושות לשליחות ההצלה, נוכח תכנית הפיתרון הסופי של פרעה:" וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ "( שמות,א',כב'). כך גם במפעל ההתנדבות של הקמת המשכן, הן לא עמדו מן הצד, כמו הנשיאים, אלא התגייסו כפקודה פנימית לתרום את חלקן ובכך זכו להקים את הכיור, אשר תפקידו להפריד בין הטומאה לבין הטהרה.

אפקט הצופה מן הצד, מואר בפרשתנו גם בקריאת – אֵלֶּה פְקוּדֵי , החושפת את מהות עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם במשכן, בהארתו של רש"י : "פקודי המשכן וכליו, היא עבודה המסורה ללוים במדבר, לשאת ולהוריד ולהקים איש איש למשאו המופקד עליו כמו שאמור בפרשת נשא".

הנה כי כן,  פרשת נשא בספר במדבר, מציבה תמרורי אזהרה למשפחות הקהתי הלויים, העוסקים באותו מרחב עבודה: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אַל תַּכְרִיתוּ, אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי, מִתּוֹךְ, הַלְוִיִּם.  וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם, וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ, בְּגִשְׁתָּם, אֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:  אַהֲרֹן וּבָנָיו, יָבֹאוּ, וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ, וְאֶל מַשָּׂאוֹ.   וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ, וָמֵתוּ" . (במדבר ד׳, יח׳- כ׳).

מדרש רבה, ה׳, א׳, מעמיק בנושא, בהביאו דעות של שני חכמים, המתארים ומנתחים את הסיטואציה המיוחדת , בעבודת שבט הקהתי: ״ אמר רבי אלעזר בן פדת בשם ר׳ יוסי בן זמרא  (כהן אמורא בדור השני והשלישי של אמוראי א״י), מתוך שהייתה האש יוצאת ושפה (מוחצת) בטועני הארון, היו מתמעטין ( מרוב קדושתו של הארון היו ניזוקין). והיו כל אחד ואחד רצין ( מן הארון), זה נוטל את השולחן וזה נוטל את המנורה וזה נוטל את המזבחות ובורחים מן הארון מפני שהיה מזיקן….עשו להם תקנה, כדי שלא יהיו מניחין הארון ובורחין..,איש איש על עבודתו ואל משאו, כדי שלא יוכלו להתחלף מעבודה לעבודה וממשא למשא״.

רבי שמואל בר נחמן (אף הוא אמורא שישב בלוד באותה תקופה) אומר: " חס ושלום, לא היו בני קהת מניחין את הארון ורצין לשולחן ולמנורה, אלא אף שמתמעטין, היו נותנים נפשם על הארון…ומפני שידעו שכל מי שטוען בארון שכרו מרובה, והיו מניחין את השולחן והמנורה והמזבחות וכולם רצים לארון ליטול שכר….והיו נוהגים בקלות ראש בשאר הכלים, והייתה השכינה פוגעת בהם…,אמר אלוקים למשה, עשה להם תקנה, כדי שלא יתכלו מן העולם…אלא יסדרו אותם על עבודתם ואל משאם, שלא יריבו זה עם זה״.

פרופ' נחמה ליבוביץ( 1905-1997) בפרשנותה, שופכת אור למשמעות העמוקה במהות המחלוקת בין שני החכמים, בהקשר לנושא דיוננו- אפקט הצופה מן הצד :  "רבי אלעזר בן פדת, רואה את הפגם ואת הסכנה שיש להילחם בה, בכך שיברחו הלוויים מן הארון, שירצו בתפקיד הקל, בתפקיד המחייב פחותבתפקיד אשר דרישתו מן האדם קטנה, אשר קדושתו פחותה, הלוא היא הבריחה מן האחריות ומכובד האחריות. זה רץ לשולחן וזה רץ למנורה וזה למזבחות, והארון מתבזה. לפיכך יש להתקין תקנה שכל אחד מן הלויים ,יעשה את עבודתו  כפי שצווה על ידי אהרון ובניו. ואולם רבי שמואל בר נחמן, רואה את הסכנה בגישה המנוגדת לחכם הראשון, ואף היא פסולה. אין הם בורחים מן הארון, חס ושלום, תפקיד קדוש ונורא זה לשאת את הארון בלבד, אינו מפחידם, להיפך, אלא בורחים הם מן התפקיד הקטן, האפור, בזים הם לקטנות. ומי יעשה את הקטנות, אם כל אחד ואחד, רק לתפקיד הרם והנישא  ישא עיניו? מי יהיו נושאי כליהם של העניינים הקטנים הדורשים אף הם טיפול והתמסרות?, לפיכך ״איש איש על עבודתו ואל משאו״, כל אחד ימלא את תפקידו המיוחד, באשר אין אחר שיוכל  למלאו  במקומו״.

הנה קריאה כנגד אלו הנגועים באפקט הצופה מן הצד, נוכח משימות ואתגרים של צו השעה.

כך נחווה בסוף פרשתנו את הארת הענן באהל מועד: "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ד', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.  וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, כִּי שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד ד', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן" (שמות, מ', לד'-לה').

הקב"ה פוקד את משה – עליך משה להנחיל לדורות הבאים את – "וַתֵּכֶל  כָּל-עֲבֹדַת, מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד; וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה  ד' אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ" (שמות, לט', לב').

כך סיומה של פרשתנו מתחבר  להשלמת בריאת העולם והאדם – "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה"  (בראשית, ב', א') ולברית הקשת בענן :" וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן; וּרְאִיתִיהָ, לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם, בֵּין אֱלֹהִים, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. " ( בראשית, ט', טז').

 התקווה מוארת בעולם חשוך, באורות הצבעים של הקשת בענן.

שכן, הקשת המאירה בצבעיה, מייצגת את ההארה הגדולה אל מול הענן החשוך, במסע היציאה ממרחב העבדות והשעבוד במצרים, לעבר מרחב החירות לארץ נושבת.

ויסלבה שימבורסקה (1923-2012)  משוררת פולנייה, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1996,שירה המטלטל-"כף היד", מחבר אותנו לאפקט הצופה מן הצד:" "עֶשְׂרִים וּשְׁבַע עֲצָמוֹת, שְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה שְׁרִירִים, קָרוֹב לָאֲלָפִים תָּאֵי עֲצַבִּים, יֵשׁ בְּכָל כָּרִית שֶׁל אֶצְבְּעוֹתֵינוּ הֶחָמֵשׁ. הֲרֵי זֶה דַּי וְהותר, כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת  "מַיין קמפף" אוֹ אֶת "פו הַדֹּב".

חזק חזק ונתחזק

 

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!

דילוג לתוכן