fbpx

פרשת ויצא –"וְלָמָּה רִמִּיתָנִי"- מסע התיקון האישי של יעקב – אין יותר ישר מסולם עקום

פרשתנו היא – מסע התיקון האישי של יעקב, הבורח מפני עשו אחיו . שמו הטוב בעיני משפחתו משני צידי הנהר ובקרב סביבתו – אינו מחמיא. כולם יודעים לספר, אודות ניצול חולשתו של עשו המאותגר, עליו הרחבתי במאמרי בשבת הקודמת, שהביא למעשה הרמייה של יעקב ,אל מול אביו יצחק וקבלת הברכה המועדפת לבכור. סיפור הרמייה כבר מוכר לכולם וזוכה לרינונים ולשיחת היום. יעקב גם חשוף לאיום ממשי על חייו מצד עשו. האקדח המעשן במערכה הראשונה , עלול לירות במערכה השלישית.

בפני יעקב ניצבות שלוש אפשרויות – הילחם FIGHT , קפא FREEZE או ברח FLIGHT.

יעקב בעצתה של אימו רבקה, בוחר באפשרות – ברח FLIGHT. הוא בורח מפני עשו.

אך לא די בבריחה גרידא. יש להעמיק במהות הבריחה ומשמעותה. שכן, אירועי מורשת בראשית, מהווים לימוד עבורנו- "מעשה אבות ואימהות, סימן לבנים ולבנות".

כך פותחת פרשתנו : "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה"( בראשית, כח', י').

מהי המשמעות של הבריחה והיציאה של יעקב ?

הבה נטען, שאין די רק בבריחה ויציאה פיזית, לשם הגנה מהאח שהבטיח לנקום. אלא, המשמעות של היציאה היא אימננטית ומהותית. דהיינו – תגית הרמאות שדבקה ביעקב, חייבת להעלם מהדימוי העצמי של יעקב את עצמו, אך גם חייבת להימחק מתודעתו של הציבור.

הנה כי כך, היציאה של יעקב מסביבתו הטבעית, בה גדל, היא התיקון האישי שלו, את מעשה הרמייה שלו עצמו. יעקב – העבר , ההווה והעתיד, זקוק לכך.

פרשתנו היא אפוא , מסע התיקון של יעקב.

איך עושים זאת?

מעבירים את יעקב במסעו, סדרת אירועים המציגים לו, מה מרגיש אדם מרומה ומהי ההשפעה עליו .

נציג תחנות משמעותיות במסע התיקון האישי של יעקב, כפי שמלמדת אותנו זאת פרשתנו.

הנה התחנה הראשונה שנקרא לה – "לימוד האבנים ". פרשתנו מתארת התרדמה הנופלת על יעקב, ועמו החלום הקאנוני, שבו מופיעים ייצוגים של – סולם, מלאכים ואבנים :" וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ ".( בראשית, כח', יא'-יב').

הבה נעמיק בדינמיקה ובאינטראקציה של האבנים בסיטואציה המיוחדת, הפוגשת את ראשיתו של מסע התיקון של יעקב. רש"י מאיר את עינינו בפרשנותו :" עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות. התחילו (האבנים) מריבות זו את זו. זאת אומרת עלי יניח צדיק ראשו וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת וזהו שנאמר, ויקח את האבן אשר שם מראשותיו ".

מה כל כך חשוב בתיאור האבנים בפרשתנו ?ומדוע רש"י נדרש בפרשנותו, לדינמיקה של האבנים?

נבקש לטעון ,שהאבנים בפרשתנו הן ייצוגי סמלים ,כמטאפורה וסוג של האנשה (פרסוניפיקציה). כל אחת מהאבנים ,מנסה לזכות בבכורה ,שרק עליה יניח יעקב את ראשו. יש להניח שכל אבן תנסה בדרכים עקלקלות ובמניפולציות, להשיג את הבכורה , שכן – המטרה מקדשת את האמצעים. מסתבר, שמצב זה פוגם בשלום הבית ,באחווה וברעות של "חבורת האבנים". כל אבן רואה את עצמה כבכורה. אם בכל זאת, אחת מהאבנים, הייתה זוכה בבכורה ומשיגה את מבוקשה, הרי נוכל לתאר , כיצד תרגשנה האבנים האחרות שלא זכו בבכורה.

המסר ליעקב באירוע האבנים – להטמיע בו את לימוד המשמעות של מעשה רמייה וקלקלתו , כדי לזכות בבכורה.

כך מתקדם יעקב לתחנה השנייה, שנקרא לה- "לימוד הרועים", במסע התיקון בפרשתנו- המפגש עם הרועים: " וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ…וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ. וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן." ( בראשית, כט' ,ב'-ח' ).

התמיהה הגדולה בהתנהגות הרועים, היא בעובדה שכולם באים ביחד ללא יוצא מן הכלל, לגול האבן מעל הבאר ולהשקות את עדריהם. מדוע כולם באים ביחד באותה נקודת זמן, לבצע פעולה כה פשוטה של הסרת האבן מעל פי הבאר ? האם הייתה מחויבת המצאות פיזית של כל הרועים לגול את האבן ?. רש״ר הירש (הרב שמשון בן רפאל הירש 1808-1888) בפרשנות נפלאה ,מנתח את הסיטואציה של קהילת הרועים: ״ באר של ציבור יש לכסותה דרך כלל בכיסוי קל ונוח, לנוחיות הרבים הנזקקים לה. אולם כאן לא היו הבריות נותנים אמון זה בזה ועינו של האחד צרה בשל חברו, שמא חלילה ישאב האחד יותר מן השני. משום כך היה הכיסוי כה כבד. שרק במעמד כולם ובכוחות משותפים יכלו להגיע אל מי הבאר״.

יש להניח שאם לא היו מניחים אבן גדולה , שהסרתה תלויה בנוכחות פיזית של כל הרועים, הרי כל אחד מהרועים, היה מנסה לרמות את הרועים האחרים, בכך שהיה מצליח לדאוג רק לצאנו ולשאוב מים רק לעצמו שהיה מותיר חֶסֵר לרועים האחרים. הנה גם כאן, משחקת האבן על פי הבאר, תפקיד בעל משמעות במערכה המתרחשת במפגש יעקב עם הרועים. יעקב לומד לימוד מהרועים, שעל מנת למנוע כל מעשה רמייה ואורבות שבין רועה אחד לשני, הרי יש לייצר אבן אחת גדולה וכבדה ,שרק איחוד כוחות של הרועים ,יאפשר לגול אותה ולאפשר שאיבת מים. אך אם קהילת הרועים ,הייתה מאופיינת בערבות הדדית ולא באורבות הדדית, הרי לא היה צורך לייצר מנגנון של האבן הגדולה , כדי למנוע רמייה. כמו שבתחנה הראשונה, הפיתרון שהאיר רש"י, בהפיכת כל האבנים , לאבן אחת גדולה , כדי למנוע תרבות של רמייה ואורבות בין האבנים, כך גם קורה, באבן הגדולה מעל פי הבאר במפגש של יעקב עם הרועים . כמו בשירתה של רחל המשוררת (1890-1931) "בטרם אתא הליל – בואו בואו הכול. מאמץ מאוחד עקשני וער, של אלף זרועות. האומנם יבצר לגול את האבן מפי הבאר".

יעקב ממשיך במסע התיקון האישי שלו בפרשתנו, לתחנה השלישית שנקרא לה –"לימוד לאה", לא תהא העדפה של הצעירה על פני הבכירה- " לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ, לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה".

כך מתארת זאת פרשתנו :"וּלְלָבָן, שְׁתֵּי בָנוֹת: שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל…וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה. וַיֹּאמֶר לָבָן, טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה, עִמָּדִי. וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים…וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי, כִּי מָלְאוּ יָמָי; וְאָבוֹאָה, אֵלֶיהָ. וַיֶּאֱסֹף לָבָן אֶת-כָּל-אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה. וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו; וַיָּבֹא, אֵלֶיהָ….וַיְהִי בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה; וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי–הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ–לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה" (בראשית, כט', טז'-כו').

זאת הפעם הראשונה , במסע התיקון האישי של יעקב , שבה הוא חש על בשרו בעוצמה גדולה, מה מרגיש אדם מרומה. אולי הוא גם מתחיל לחוש אמיתית , מה הייתה תחושתו ותגובתו של עשו אחיו, שנפל קורבן בפרשתנו הקודמת, למעשה רמייה מצד אחיו : " וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו, מִי-אָתָּה; וַיֹּאמֶר, אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו. וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד-מְאֹד, וַיֹּאמֶר מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא, וָאֲבָרְכֵהוּ; גַּם-בָּרוּךְ, יִהְיֶה. כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו, אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי. וַיֹּאמֶר, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ. וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם–אֶת-בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי "( בראשית, כז',לב'-לו'). כך בדיוק בפרשתנו, מרגיש יעקב המרומה שנפל קורבן למעשה רמייה , של לבן הארמי : "; וַיֹּאמֶר אֶל-לָבָן, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי–הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי. וַיֹּאמֶר לָבָן, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ–לָתֵת הַצְּעִירָה, לִפְנֵי הַבְּכִירָה". לבן מעביר את יעקב סדרת גמילה מהטראומה של מכירת הבכורה. כאומר לו : "עליך יעקב להבין- מה עלולים לגרום שקר ורמאות, אצלנו לא מחליפים בכורה בצעירה". כך חז"ל במדרש מתארים דו שיח נוקב שמתנהל בין יעקב לבין לאה, לאחר שיעקב גילה את מעשה הרמייה של לבן : " וכל אותו הלילה קרא יעקב ללאה, רחל והיא ענתה לו. ובבוקר- הנה היא לאה. אמר יעקב ללאה- את רמאית בת רמאי. הרי קראתי לרחל ומדוע את ענית לי? אמרה לאה ליעקב, לא כך היה, האם יש מורה ללא תלמידים?. לא כך היה שאביך היה קורא לך עשו ואתה ענית לו?( בראשית רבה, פרשה ע').

עתה מגיע יעקב לתחנה הרביעית והאחרונה, שנקרא לה- "לימוד לבן הארמי", במסע התיקון האישי של יעקב, האומר- לא לרמייה, ההתרחשות היא במפגש הסיום בין יעקב ומשפחתו, לבין לבן.

כך מתארת זאת פרשתנו: "וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, מֶה עָשִׂיתָ, וַתִּגְנֹב אֶת-לְבָבִי; וַתְּנַהֵג, אֶת-בְּנֹתַי, כִּשְׁבֻיוֹת, חָרֶב. לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ, וַתִּגְנֹב אֹתִי". הנה כי כך, תגובתו של יעקב, לסדרת הרמייה של לבן כלפיו : " זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים. לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי–כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; אֶת-עָנְיִי וְאֶת-יְגִיעַ כַּפַּי, רָאָה אֱלֹהִים–וַיּוֹכַח אָמֶשׁ".

סופה של פרשתנו באפילוג : " וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי… וְעַתָּה, לְכָה נִכְרְתָה בְרִית אֲנִי וָאָתָּה; וְהָיָה לְעֵד, בֵּינִי וּבֵינֶךָ". כך באופן לא מפתיע, חוזרות האבנים לבמה, כאילו הן צאצאיהן של אותן האבנים בתחילת פרשתנו, בתחנה הראשונה במסע התיקון של יעקב. שם אבנים וגם כאן אבנים. שם מצבה וגם כאן מצבה. כך מתארת זאת פרשתנו: "וַיִּקַּח יַעֲקֹב, אָבֶן; וַיְרִימֶהָ, מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים, וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ-גָל; וַיֹּאכְלוּ שָׁם, עַל-הַגָּל. וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד. וַיֹּאמֶר לָבָן, הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם…. וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק ".( בראשית, לא',כו'- נד'). כך האפילוג בתחנה הרביעית והאחרונה, במסע התיקון של יעקב, הוא סגירת המעגל, של טראומת הרמייה.

עתה נשוב לתחילתה של הפרשה : "וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ". מפרש רש"י :"אמר רבי אלעזר, בשם רבי יוסי בן זמרא. הסולם הזה עומד בבאר שבע ואמצע שיפועו מגיע כנגד בית המקדש…וראשו בבית אל".

מהי המשמעות של הסולם ושיפועו?

דומה שיש כאן משמעות עמוקה למסע התיקון של יעקב , בנתיב טראומת הרמייה שאותה יש להכחיד. "אין יותר ישר מסולם עקום". כך לימדנו רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק ( 1787-1859) :" אין דבר שלם יותר מלב שבור, זועק יותר מן הדממה וישר יותר מסולם עקום" .

כך הלימון של העקום, הופך ללימונדה של הישר. הסולם העקום בפרשתנו מציג לעינינו את מרכז שיפועו- במיקומו של בית המקדש. יש לכך משמעות עמוקה. הנה כי כך, לימדנו הנצי"ב מוואלוז'ין (נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816-1893 ) בהקדמתו לספר בראשית, הקרוי – ספר הישר: " שהיו בני בית שני (בית המקדש( צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, על כן מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' , שהוא צדוקי או אפיקורס, ובאו ע"י זה לידי שפיכות דמים בדרך ההפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין שה' ישר ואינו סובל צדיקים כאלו ,אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות , אע"ג שהוא לשם שמים, שהיה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ".

זאת תמצית מסע התיקון האישי של יעקב ,שבפרשה הבאה שנקרא – וישלח , יוסב שמו -מיעקב לישראל. זה הלימוד של יעקב אבינו, אותנו – "אין יותר ישר מסולם עקום".

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

השיחות שחוזרות על עצמן

בפעם הראשונה ששושנה, המתנדבת מעמותת מלב"ב התקשרה לאליעזר הזקן, היא לא יכולה הייתה לצפות את המסע אליו תיסחף בחודשים הבאים. כשהגיעה להתנדב במלב"ב, היא קיבלה

להמשך קריאה

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!