מיקוד שליטה הוא מונח בפסיכולוגיה, שנטבע בשנת 1954 על ידי הפסיכולוג היהודי האמריקאי ג'וליאן רוטר (1916 – 2014 ) שעסק בתאוריית הלמידה . המונח עוסק בתחושת השליטה שיש או אין לאדם, על האירועים שקורים בחייו.
במיקוד שליטה , האדם יודע ומאמין ,מה גורם לדברים טובים או רעים לקרות בחייו. מיקוד השליטה עשוי להיות פנימי – כלומר, האדם מאמין כי הוא שולט בעצמו על חייו ,החלטותיו ופעולותיו, או חיצוני– האדם מאמין כי חייו ,החלטותיו ופעולותיו נשלטים בידי גורם חיצוני סביבתי, בידי כוח עליון או בידי אנשים אחרים.
חיינו נעים ברצף של אירועים, חוויות והחלטות, המייצגים מיקוד שליטה חיצוני וגם מיקוד שליטה פנימי. אנו רוצים לשלוט ולקחת אחריות על החלטותינו ופעולותינו, שכן הבחירה החופשית ניתנה בידנו, כמו במצב של מיקוד שליטה פנימי. אך לא אחת אנו עדים ,לגורמים ווקטורים חיצוניים, שמשפיעים על חיינו ואין לנו כל שליטה עליהם, כמו במצב של מיקוד שליטה חיצוני.
במיקוד שליטה פנימי, אנו פרואקטיביים, יוזמים ,דוחפים ,נעים ומשפיעים על חיינו, והרצון שלנו בא לידי מימש ,על ידינו . במיקוד שליטה חיצוני, אנו פסיביים, מגיבים, נדחפים ומונעים והרצון שלנו לא בא לידי ביטוי. במיקוד שליטה פנימי, אנו נוטלים אחריות אישית על חיינו, איננו מגלגלים האחריות לגורם חיצוני, איננו ממתינים לניסים, אלא מבינים שאם אין אני לי- מי לי. הבחירה היא רק בידינו.
כך משה בנאומו בפרשתנו , מציג את מיקוד השליטה הפנימי וחשיבותו. שכן, נאומו של משה, הוא נאום מעצב ,של חוסנו האמוני והנפשי של דור ב' לקראת כניסתו לארץ. משה חווה את דור א'- דור המדבר, שאופיין במיקוד שליטה חיצוני – תלות בניסים . אך מדור ב' מצופה להתנתק מהתלות הניסית ולקחת את גורלו בידו. כך משה בנאומו בפרשתנו, מציג זאת באופן נוקב :
" כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".( דברים, ל', יא' –יד')
משה בנאומו מציג את המאפיין של מיקוד השליטה החיצוני – "לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ ", אל מול המאפיין של מיקוד השליטה הפנימי – "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".
משה מכוון בנאומו לערך הבחירה החופשית שמסורה בידי האדם: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע."( דברים, ל', טו'). הנה רש"י ( 1040-1105 ) מאיר בפרשנותו את מיקוד השליטה הפנימי וחשיבותו: "אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב – זה תלוי בזה אם תעשה טוב, הרי לך חיים ואם תעשה רע הרי לך מוות."
הקריאה בנאומו של משה לאורך ספר דברים ,מדגישה את חשיבותו של מיקוד השליטה הפנימי, בשני מושגים מכוננים– וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: "וְהָיָה, כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. …. וַיּוֹצִאֵנוּ ד' מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.…וַד' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה " ( דברים, כו', א'-יח').
הנה משה מבחין בין מיקוד שליטה חיצוני- הנשען על מהלכים ניסיים שמימיים, לבין מיקוד שליטה פנימי– הנשען על מהלכים ארציים, הנתונים בידי אדם.
מדוע הסדר הוא , קודם וִירִשְׁתָּהּ ורק אחר כך וְיָשַׁבְתָּ?
" וִירִשְׁתָּהּ " – הוא מיקוד שליטה חיצוני, של קבלת ירושה מהקב"ה , בדמותה של ארץ ישראל. כמו במציאות חיינו, עת אנו זוכים לקבל מתנה או ירושה, מגורם חיצוני. קבלנו דבר שלא יזמנו אותו ולא השקענו בו. אנו במצב צבירה של תגובה ולא יוזמה, של פסיביות ולא פרו אקטיביות. "וְיָשַׁבְתָּ "– הוא מיקוד שליטה פנימי. כאן נדרש דור ב' עם כניסתו לארץ, לא לגלגל עיניו לשמיים, לא לסמוך על ניסים. אלא לקחת את גורלו בידיו, להגשים את ייעודו, להשקיע מאמץ, להפריח השממה ,לעסוק בישוב הארץ ולבנות חיים ריבוניים בארץ ישראל. וִירִשְׁתָּהּ "– הוא ביטוי של גורל ואילו " וְיָשַׁבְתָּ "– הוא ביטוי של יעוד.
הד להבחנה בין מיקוד שליטה חיצוני לבין מיקוד שליטה פנימי, נמצא בפרשנותו של הרב גור גלון מישיבת הר ברכה, בהקשר לאתוס הברכות והקללות בפרשת – כי תבוא משבת שעברה וגם בפרשתנו :" הברכות והקללות, פירוט ארוך של קללות נוראיות, שלצערנו בשנות הגלות הארוכות חווינו על בשרנו את כולן, ובכל זאת כששואלים בזוהר הקדוש מהי הקללה הנוראה ביותר עונה רבי שמעון, שהקללה הנוראה והקשה ביותר היא – " וְהָיוּ חַיֶּיךָ, תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד; וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם, וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ"(דברים, כח', סו').
מדוע זו הקללה הנוראה ביותר? – נראה לומר שברגע שהאדם לא מאמין בעצמו, ברגע שאדם לא חש שיש בו טוב, שיש בו נשמה אלוקית עליונה, שיש לו כוחות, ממילא הוא נתון לכוחות חיצוניים שיפעלו עליו, הוא נסחף על ידי זרמי התרבות, זרמי היצרים הגופניים שלו, ללא יכולת לתקן, לצמוח ולהתקדם. אדם שלא מאמין בחייו, הוא בעצם לא נמצא כאן, חוסר האמון של האדם בעצמו, משאיר אותו תלוש ותלוי, ללא עמוד שדרה, ללא מנהיגות עצמית, ואין קללה גדולה מזו, כל זמן שהאדם סובל ייסורים קשים, צרות רבות ורעות, אך הוא איננו נשבר, רוחו איתנה, יש תקווה לגאולה וישועה, אך כשרוחו נשברת, כשנפשו מתרסקת – אפסה התקווה .
הד לנושא דיוננו בפרשתנו, בנאום- מיקוד השליטה הפנימי וחשיבותו, נוכח בסיפור התלמודי הידוע במסכת בבא מציעא, דף נט', על ״תנורו של עכנאי ( שם של אופה עוגות), בו דנים- האם לתנור יש גדר של כלי ולכן הוא מטמא, או שאין לו גדר של כלי ולכן איננו מטמא . בסיפור, מתרחשת דרמה בבית המדרש שבמרכזה מחלוקת ,בין רבי אליעזר שהיה בדעת מיעוט – שחושב שהתנור איננו כלי ולכן הוא לא מטמא, לבין חכמים שהם הרוב, החושבים שיש לתנור גדר של כלי ולכן הוא מטמא. רבי אליעזר לא מקבל את דעת הרוב, הוא איננו מוותר לחכמים שהם הרוב ומגייס לעזרתו בת קול המעידה מן השמים שהלכה כמותו. במהלך הוויכוח המר מתרחשים דברים מוזרים- כותלי בית המדרש מטים ליפול, חרוב נעקר ממקומו, כדי להוכיח לחכמים שרבי אליעזר צודק והתנור הוא טהור ולא מטמא. בדרמה המתחוללת בבית המדרש, אומר רבי אליעזר לחכמים, אם הלכה כמותי מן השמים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה- מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום. ואז בשיא המתח, עומד רבי יהושע על רגליו ואומר : "לא בשמים היא, שכבר ניתנה תורה מהר סיני. אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטות". לבסוף, יוצאת בת קול ואומרת: "לא בשמים היא…נצחוני בני נצחוני בני״. כך הפרשן המהרש"א (רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס, 1555-1631) בהידרשו לסוגייה התלמודית, מעצים את התפיסה של – לֹא בַשָּׁמַיִם, הִיא: " אין משגיחין בבת קול. אין להכריע בה- רק לעוסק בה."
הנה כי כן, תנורו של עכנאי מלמדנו שיעור של חוסן משילותי, אמוני ונפשי. כך קורא לנו תנורו של עכנאי- הכנת התבשיל מסורה בידיכם- "הַשָּׁמַ֣יִם שָׁ֭מַיִם לַד וְ֝הָאָ֗רֶץ נָתַ֥ן לִבְנֵי־אָדָֽם " (תהילים, קטו', טז'). עליכם לנהל את משילותכם וריבונותכם בארץ המובטחת, במיקוד שליטה פנימי. על מנהיגיכם וראשיכם, להשקיע את יהבם בתשתיות של איתנות רוחנית, מוסרית וכלכלית. כך גם במצבי חירום ומשבר , כמו בפנדמיה הקורונאית, עליכם להפגין חוסן שיש בו פרואקטיביות של שליטה עצמית, של לקיחת אחריות, של סולידריות וערבות הדדית. הכול מסור בידיכם- "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".
אך את נאום – מיקוד השליטה הפנימי של משה בפרשתנו, ניתן להוביל לנתיב קריאה נוסף.
כך משה בנאומו קורא לנו- בימים ההם בזמן הזה, לשמור על זהותנו הרוחנית בארץ.
משה כאומר לנו- היו נטועים עם רגליים על הקרקע. כי אמת מארץ תצמח. שימרו ובצרו סביבכם את המסורת היהודית הנפלאה. אל לכם לחפש זהות רוחנית אחרת- בשמים.
הרב פרופ' יונתן זקס( 1948- 2020) מאיר זאת בפרשנותו: " משה רומז שביום מן הימים, בני ישראל יאמרו שכדי למצוא השראה יש לטפס לשמיים או להפליג אל מעבר לים. שדבר האלוהים נמצא היכן שהוא, אך ודאי לא כאן…ליהודים יש מאז ומקדם נטייה להתאהב באלו שאינם אוהבים אותם ולצעוד כמעט בכל נתיב רוחני נוכרי שמזדמן להם והנטייה הזו פוגעת בהם. כאשר בעלי כישרונות גדולים עוזבים את היהדות, היהדות נמצאת חסרה. כאשר מבקשי הרוחניות הולכים לרעות בשדות זרים, הרוחניות היהודית מפסידה…כך קרה שהיהודים העשירו את התרבויות האחרות יותר משפיתחו את תרבותם. חלק מהסימפוניה השמינית של גוסטב מאהלר היא מיסה קתולית. אירווינג ברלין, בנו של חזן, כתב את השיר-" אני חולם על כריסטמס לבן". פליקס מנדלסון חיבר מוזיקה כנסייתית והחזיר אל האולמות את המתיאוס פסיון הנשכח של באך…יופיה של הרוחניות היהודית טמון בדיוק בכך, בהיותו של האלוהים קרוב. כדי למצוא את שכינת האל אין צורך ,לא להעפיל למרומי הרים ולא להרחיק לאשרמים מבודדים. היא כאן. היא בשולחן השבת שלנו– לאור הנרות, בקדושתם הפשוטה של יין הקידוש והחלות….בשירה שבמזמורי תהילים….בהדי השופר של ראש השנה והרהורי התשובה של יום הכיפור . הוא כאן באווירה הטוב של ארץ ישראל ובאבניה האוהבות של ירושלים."
בימים אלו הסמוכים לראש השנה , מזדקרת דמותה הנעלית של האישה השונמית : "וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל-שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה, וַתַּחֲזֶק-בּוֹ, לֶאֱכָל-לָחֶם; וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל-לָחֶם. וַתֹּאמֶר, אֶל-אִישָׁהּ, הִנֵּה-נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא–עֹבֵר עָלֵינוּ, תָּמִיד. נַעֲשֶׂה-נָּא עֲלִיַּת-קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה; וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ, יָסוּר שָׁמָּה. וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹא שָׁמָּה; וַיָּסַר אֶל-הָעֲלִיָּה, וַיִּשְׁכַּב-שָׁמָּה. וַיֹּאמֶר אֶל-גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת; וַיִּקְרָא-לָהּ–וַתַּעֲמֹד, לְפָנָיו. וַיֹּאמֶר לוֹ, אֱמָר-נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת-כָּל-הַחֲרָדָה הַזֹּאת, מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר-לָךְ אֶל-הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל-שַׂר הַצָּבָא; וַתֹּאמֶר, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. (מלכים ב', ד', ח'-יג')
הנה כי כן, האישה השונמית מחוברת לקרקע המציאות, לסביבתה הטבעית ולעמה . היא מציגה מופת של מיקוד שליטה פנימי. היא איננה מסכימה להביא מזור לעקרותה ממרחב חיצוני עליון – המלך או השר. היא איננה נשענת על קשרים וסיוע של – מיקוד שליטה חיצוני. היא מבינה ויודעת שלֹא בַשָּׁמַיִם הִיא .האישה השונמית דוגמא למיקוד שליטה פנימי – בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת, ויודעת– "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".
נאומו של משה מעצים את מיקוד השליטה הפנימי, כבר בפתח פרשתנו , הקורא לחשיבות היותנו ניצבים בראש זקוף וברגליים נטועות בקרקע המציאות- כולם. העמידה בקיום הברית מסורה בידינו: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל." וכך מסתיים נאומו בסיומה של פרשתנו : "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ…; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים—לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. …כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ–לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם.( דברים, ל', יט'-כ').
הנה ניצבים כולנו, עם כניסתנו לשנה החדשה – תשפ"ב, ביודענו – "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא… כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".
שבת שלום, שנה טובה ,כתיבה וחתימה טובה.
כותב: ד"ר זאב פרדימן, מנכ"ל עמותת מלב"ב