fbpx

פרשת כי תצא: "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" – נאום המעקה וההקהיה השיטתית

הקהיה שיטתית (Systematic desensitization) היא שיטת טיפול התנהגותי פסיכולוגי, הנקראת גם – טיפול בחשיפה הדרגתית. הטכניקה עוזרת בין היתר לטיפול בפוביות ובהפרעות חרדה, באמצעות שילוב של הרפיה, חשיפה הדרגתית ויצירת התניה הפוכה. השיטה פותחה בשנות ה 50  של המאה הקודמת,  על ידי הפסיכיאטר הדרום-אפריקאי ג'וזף וולפה . כך לדוגמה, אם אדם פוחד מנחשים, היררכיית הפחדים שלו והחשיפה ההדרגתית בטיפול ,עשויה להתחיל בצפייה בתמונה של נחש, בהמשך בהתבוננות מרחוק בנחש אמיתי בתוך כלוב, ולבסוף בהחזקתו בידיים. באמצעות העזרה והתמיכה של המטפל, מסוגל המטופל להתקדם בהיררכיית הפחדים שהגדיר, ולהיחשף עוד ועוד לגירוי מעורר הפחד תוך שימוש בטכניקת ההרגעה שנלמדה בטיפול. ההצלחה בטיפול הקהיה שיטתית ,מתבטאת ביכולתו של המטופל לראות את התקדמותו באופן ברור, תוצאתי ונהיר. הקהיה שיטתית היא כיום חלק בלתי נפרד מארגז הכלים של הטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותי Cogntive Behavioral Therapy  –  CBT.

(המקור: האתר של מכון טמיר לפסיכותרפיה 20.8.19).

הנה כי כן, האדם המטופל מציב לו יעד שאליו הוא שואף ומסוגל להגיע. אין כאן טיפול אינסטנט, אלא מתודולוגיה שיטתית שיש בה תהליך, הבנוי על שלבים ואבני דרך.

הבה נראה, איזו כברת דרך משמעותית עשה משה, מנאומו הראשון במצרים לבני ישראל – נאום הייעוד לארץ ישראל : "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" ( שמות, ו', ט'), ועד לנאום המתמשך לאורך ספר דברים , המופנה לדור ב' לקראת כניסתו לארץ ישראל. משה בנאומו הראשון במצרים בספר שמות , נחל כישלון חרוץ- "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". משה במצרים נואם ממקום גבוה ומרוחק, ולא בגובה העיניים אל מול חברת העבדים. דומה שמשה במצרים, חשב שנאום ייעודי ונשגב, שיציג אתגר אולטימטיבי לבני ישראל , יהיה אפקטיבי וישיג את מטרתו ללא תהליך ושלבים בדרך ההקהיה השיטתית. אבל כאמור, הפער והריחוק בין משה לעם ישראל שהיה נתון בעבדות ובשעבוד, הביא לכישלון הנאום. משה אז ושם במצרים, בראשית דרכו, כנראה לא ידע מהי החשיבות של קיום תהליך הדרגתי בעיצובו של עם, מעם עבדים לעם בני חורין – חנוך לעם על פי דרכו. כנראה שמשה לא ידע  שלא גוזרים גזירת נאום שאיננו מתחבר לעם העבדים, במצב הצבירה בו הם נמצאים. אך הנה השינוי, בנאומו המתמשך של משה לאורך ספר דברים ובדגש לפרשתנו, שבו אנו עדים לנאום המבוסס על העיקרון של הקהיה שיטתית– חנוך לעם על פי דרכו. משה כבר יודע שאין להציב אתגר נשגב ואידיאלי, שאין לעם יכולת לעמוד בו.

המעבר בין נאום מצרים לנאום ספר דברים ובדגש לפרשתנו ,משתקף בהנגדה- "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ; וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר.( משלי, יג',כד')

דומה שמשה במצרים ובמסעות ספר במדבר , אימץ את המתודולוגיה החינוכית – "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ" ואילו בספר דברים בנאומו המתמשך, משה מאמץ את  חלקו השני של הפסוק מספר משלי-"וְאֹהֲבוֹ, שִׁחֲרוֹ מוּסָר".

נאומו של משה בפרשתנו, בזיקה לשיטת ההקהיה השיטתית, גוזר על דור ב', גזירה שיעמוד  בה.

משה יודע שעיצובו של עם שייקח אחריות קולקטיבית וגם אישית על חייו וגורלו, מחייב תרגול, בדמותן של 72 מצוות בפרשתנו, המביא לסוג של חיסון ,חוסן ועמידות כנגד נגיף התאווה, היצר  והנטייה הטבעית הטבועים בכל אדם.

האתגר הוא אפוא, בהתמודדות של  הקהיה שיטתית, בעשיית פשרות מושכלות , אך מתוחמות בגבולות , בסייגים ובגדרים, בדמות פרקטיקה של מצוות.

אך מה הם הפרקטיקה   והתרגול, שיביאו לאותו חיסון , כנגד הנגיף הטבעי שעלול לגרום לנו לפריצת הגבולות ופגיעה ביכולת השליטה העצמית?

משה בנאומו בפרשתנו מציג את החיסון , בדמותו של מודל המעקה : "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ, וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ; וְלֹא-תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי-יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ." (דברים, כב', ח'),   שהוא אותו מנגנון ההגנה , המסייע לשליטה עצמית ,לכבישת התאוות ולהצבת גבולות.

משה בנאומו בפרשתנו קובע, שביתו הנפשי והמוסרי של עם ישראל , לקראת כניסתו לארץ, מחייב בניית  מעקה , שבכוחו לשמש סוג של מנגנון הגנה וחיסון, כנגד נגיף התאווה, היצר והנטייה הטבעית שטבועים באופן טבעי בכל אחת ואחד מהעם העומד בשערי הכניסה לארץ ישראל.

מודל המעקה מעביר לנו מסר ברור, שהכול מתחיל בראש ובעיניים- במקום הגבוה ומשם יורד ללב ולכבד. הנה כי כן, העיניים  בראש רואות וחומדות ומשם המרחק קצר ללב ולפעילות הידיים והרגליים העושות את המעשה. המסר ברור- לא הכול מותר.

כך פותח משה את נאומו בפרשתנו : "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ד' אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ–וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. "וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.  וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ"  (דברים, כא', י'- יא') . משה כבר מכיר היטב ,את חוזקותיו אך גם את חולשותיו של דור ב'.

משה יודע שבמצב רצוי, אין להסכים לסיטואציה כה חריגה שמתוארת בעת מלחמה. אבל, בהכירו את ההקהיה השיטתית, מתקיימת כאן סוג של פשרה- חנוך לעם על פי דרכו.

כן, מותר ללוחם היהודי לקחת אישה יפת תואר שהוא חושק בה בעת מלחמה. אבל, כל זאת בכפיפות לגדרים ולגבולות, שכן, לא הכול מותר. במילים אחרות, יש כאן התחשבות בנטייה הטבעית של הלוחם במלחמה, אבל מנגד ,יש גם לקבוע כללי התנהגות בעלי גבולות מוסריים ונורמטיביים מידתיים.

אבקש להציג קריאה נוספת של הסיטואציה המלחמתית המוצגת בפתח נאומו של משה בפרשתנו. משה מכוון נאומו לדור ב', אך כמו בנאומו המתמשך לאורך ספר דברים, הוא מכוון אותו  גם לדורות העתיד ולדור בני זמננו. משה מציג לנו בנאומו , סיטואציה של מלחמה פנימית כנגד האויב שבתוכנו –  "כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ".

אנו ניצבים מידי פעם  אל מול ניסיונות ואתגרים, האם המעקה הפנימי שלנו, שעל גג ראשנו, יסייע בידינו, או שהמעקה איננו בתוכנו ואנו עלולים להתדרדר במדרון חלקלק שסופו מי ישורנו.

נאומו של משה בפרשתנו מתכתב עם נאום הקב"ה לקין בספר בראשית: " וַיֹּאמֶר ד' אֶל-קָיִן:  לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ.  הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ." (בראשית, ד', ז').

גם קין זקוק למעקה פנימי בתוכו, כחיסון כנגד נגיף העדר הגבולות, התאווה  והיצר .

הנה לצערנו , אנו עדים במחוזותינו ,אודות אנשים  שלא היה להם מעקה על ראשם, במלחמתם כנגד היצר. העדר מעקה שהביא למקרים של נגיף ניאוף ובגידות, בין בני זוג , שגרמו לפירוק משפחה ונזק בלתי הפיך לילדים חסרי ישע. לא מקרה שחז"ל אמרו:"דאמר ר' אלעזר דכל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר (מלאכי ב', יג') וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין [עוד] פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה? על כי ד' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך( תלמוד , מסכת גיטין, דף צ' עמ' ב'). המזבח הבוכה קורא להקרבת קורבן ולאחריות של בני הזוג לילדיהם.

כך גם בפרשתנו מוצג העדר מעקה במערכת יחסים שבין אחאים.

משה בנאומו בפרשתנו מתמקד בחשיבות מרקם היחסים בין אַחִים וַאֲחָיוֹת  ומציין 15 פעם, את השם- אָחִיךָ: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם:  הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לאָחִיךָ.   וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. …. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ:  לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם. לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם:  הָקֵם תָּקִים, עִמּוֹ.(דברים, כב', א'-ד')……..כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ  כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה.(דברים, כג', כו' )……."לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא".(דברים, כד', ח')……"לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ, נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל…. וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ " (דברים, כג', כ'- כא')….."כִּי יִמָּצֵא אִישׁ, גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהִתְעַמֶּר בּוֹ, וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ". ( דברים, כד', ז' )  "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן, מֵאַחֶיךָ, אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ ".(דברים, כד', יד'-טו').

אחיך הוא לא רק האח  שאותו אתה אוהב , אלא הוא גם האח, שאותו אתה שונא. כך נלמד מהדילמה המוצגת לנו:" כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ, רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ, מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ". (שמות, כג', ה').

הגמרא במסכת בבא מציעא לב' עמ' ב' מציגה דילמה שאליה נקלע האדם, בין: " אוהב לפרוק ושונא לטעון". אדם עומד מול שני חמורים, הראשון של אוהבו במצב שזקוק לפריקה .השני, של שונאו במצב שזקוק להקימו. הרי ידוע שעדיפות ראשונה ,היא קודם לסייע בפריקת החמור. אבל כאן העדיפות ניתנה דווקא לחמור של השונא, מדוע?

עונה הגמרא: " כדי לכוף את יצרו".

אז איך מתגברים על שנאה לאח או אחות – מקרב עמך ? משה מציב לנו אתגר טיפולי.

עלינו לכוף את יצרנו, להתעלות על עצמנו, לפעול כנגד הנטייה הטבעית והאנושית שלנו. בואו נתחיל בסוג של התערבות מעשית בסיוע לאחינו אותו אנו שונאים, בכך שיוכל להטעין את חמורו. אולי גם כאן ההשפעה תהא, כדברי ספר החינוך ( רבי אהרן הלוי מברצלונה, המאה ה13 ) :" אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".

משה מכוון לצעדים לא פשוטים של פיוס בין אחים השונאים זה את זה, בהנמכת להבות האיבה והשנאה. זה לא פשוט, אבל תתחיל בצעד הראשון, בחמור שונאך- "עָזֹב תַּעֲזֹב, עִמּוֹ". לא פשוט, אבל אפשרי.

מדוע דווקא נבחר חמור לאירוע בפרשתנו – "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם,  הָקֵם תָּקִים, עִמּוֹ." ?

דומה שמשה מכוון לסכסוכים ושנאות  בין אחים, שמקורם בחומרנות , שמייצג החמור. משה מכוון בנאומו גם לסכסוכי אחים, שמקורם , בקנאה, בתחושה של מקופחות והעדפה של הורים, אח אחד על פני אח אחר. או  אותן שנאות בין אחים שמקורן בתחושה של – "אני הכבשה השחורה בבית", או התחושה של – "לחיות בצילן של  אח או  אחות".

אלו הם תהליכים  שלא תמיד הם גלויים. הם סוג של קנאה ואיבה כבושה בין אחיםהם א-סימפטומטיים , שבהמשך מייצרת סימפטומים ניכרים וגלויים, שצוברים עצימות לאורך שנים ומתגלגלים פעמים לנתיב המאקרו –  לסכסוך בין עמים.

כך משה בפרשתנו קורא בנאומו : "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי, כִּי אָחִיךָ הוּא". משה היה בקיא ביסודות הסכסוך והשנאה בין האחים- יעקב ועשו.

מדוע אדום הוא אחיךכדי להראות שגם עם אח שונא, יש תקווה לשלום.

משה בנאומו בפרשתנו בהצגת מודל ההקהיה השיטתית והמעקה, מבהיר לנו שנגיף התאווה, היצר והנטייה הטבעית, הם אימננטיים בהוויית חיינו. האתגר הוא, לנהל חיינו כראוי ככל שניתן בצד הנגיף. דומה שאם משה היה נושא נאומו כיום נוכח פני האומה, הרי היה פונה לכל אחת ואחד מעמנו ואומר: דעו שעליכם לנהל את חייכם בצד הנגיף. היהדות היא שיח של חובות ולא זכויות. עליכם מוטלת האחריות והחובה, להקים את המעקה הפנימי, במילוי חובתכם, לקחת החיסון ולדעת להקפיד על כללי זהירות נדרשים, כדי לא לסכן את –אחיך ואחותך שחיים בסביבתך.

אך משה גם היה פונה למנהיגנו ואומר להם: דעו לנהל המשבר בדרך ההקהיה השיטתית , במידתיות ובאיזון המושכל שבין- הקיום הבריאותי לבין הקיום הכלכלי.

שבת שלום

 

כתב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!

מלב"ב עד הבית
מגוון של טיפולים לאנשים עם דמנציה
בירושלים ומרכז הארץ

לחצו על הקישור למידע נוסף