fbpx

פרשת "שופטים" -"יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה"- נאום האחריות לקדושת החיים

בימים אלו שמגפת הקורונה בדמותו של וריאנט הדלתא, משתוללת ברחובותינו ואנו עדים לנתונים מדאיגים של עלייה בקרב המאומתים, החולים הקשים והמתים, אנו נדרשים להטמיע אחריותנו הבלתי מתפשרת, לקדושת החיים. הקריאה לשאת באחריות לקדושת החיים, מופנית בצדק, בראש ובראשונה, למנהיגינו ולרשויות המדינה  , אך היא איננה מייתרת, גם את אחריותה של החברה האזרחית– של כל אחת ואחד מעמנו כלפי זולתנו. אנו נדרשים לשאת באחריות לקדושת החיים, לשלומו של הציבור, בפעולות כגון –התחסנות, עטית מסכות,  שטיפת ידיים וחיטוין.

נאומו של משה בפרשתנו מעלה על נס, את אותה האחריות לקדושת החיים ולשלומו של הציבור, המחייבת את מנהיגי רשויות השלטון , אך גם את החברה האזרחית.

מהי מהות אותה אחריות המצופה ממנהיגנו ורשויות השלטון, אך גם מהחברה האזרחית, כפי שהיא משתקפת בפרשתנו ?

פרשתנו מאירה זאת בסוגיית " הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה " , שמעמידה במרכזה , את האחריות לקדושת החיים: " כִּי יִמָּצֵא חָלָל, בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ד'  אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל, בַּשָּׂדֶה:  לֹא נוֹדַע, מִי הִכָּהוּ.  וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ, וְשֹׁפְטֶיךָ; וּמָדְדוּ, אֶל  הֶעָרִים, אֲשֶׁר, סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר, הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה, בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה, אֶל נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ, וְלֹא יִזָּרֵעַ; וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה, בַּנָּחַל.   וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים, בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ד' אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ, וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ד', וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה, כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים, אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ, אֶת יְדֵיהֶם, עַל הָעֶגְלָה, הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ, וְאָמְרוּ:  יָדֵינוּ, לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ.  כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ, ד', וְאַל  תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵלוְנִכַּפֵּר לָהֶם, הַדָּם  וְאַתָּה, תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ:  כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ד'." (דברים, כא', א'-ט' ).

הסוגיה של הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה ,מציגה לנו הציפייה לאחריות מנהיגותית לקדושת החיים  , כיצד על המנהיגות וראשי העיר, לנהוג באירוע כה חריג כדוגמת חלל מת מצווה- פלוני אלמוני.

חז"ל במשנה בתלמוד הירושלמי, במסכת סוטה פרק ט', ובתלמוד הבבלי במסכת סוטה, דף מד' עמ' ב' ,דנים בסוגיית " עֶגְלָה עֲרוּפָה " ותמהים על הצהרת זקני העיר שלא שפכו את דמו של הנרצח: "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם?! ".

אלא הם מסבירים שמשמעות הכרזה זו, היא אותה האחריות המצופה  מזקני וראשי אותה  העיר שבה נמצא החלל. חכמי בבל בתלמוד הבבלי, מתמקדים בנרצח, בכך שראשי העיר לא דאגו ללוות אותו ולא נתנו לו את המענה והסיוע הכלכלי בעיר ולכן נאלץ ללכת מחוץ לעיר ונרצח ואילו חכמי ארץ  ישראל בתלמוד הירושלמי מתמקדים ברוצח , ומסבירים זאת בכך, ששמא הרוצח היה נתון במצוקה כלכלית ונפשית ונאלץ לרצוח. לדעתם, הרוצח לא זכה בטיפול וסיוע, שהיה אולי מונע ממנו לבצע את הרצח.

הנה לנו שני מושגים – אשמה ואחריות , הנגזרים מפרשת עגלה ערופה, ששופכים אור על אחריות ראשי הממשל והעיר, לערך "קדושת החיים".

האם ראשי אותה עיר , אשמים במה שקרה בעירם ?

דומה שראשי ופרנסי העיר, אינם נושאים באשמה, אבל הם כן  נושאים באחריות.

במילים אחרות, אפשר לומר שהם לא אשמים במובן הפלילי ולא יוגש כתב אישום נגדם, אבל הם כן נושאים באחריות מוסרית ציבורית שמצופה מהם כמנהיגים. כיון שאירוע כה חריג התרחש במשמרת שלהם , עליהם לפעול ללא לאות לאתר את הרוצח וגם למנוע במעשים את הרצח הבא.

מאמר מרתק של ינאי ד' לוין ( מקור ראשון, ג' אלול תשע"א) המצטט מתוך מאמרה של הסופרת שולמית הראבן : " אשמה ואחריות", שופך אור על  דיוננו, ומציג בהקשר לכך את מחקריו של  ז'אן פיאז'ה (1896 – 1980),  שעסק בפסיכולוגיה ההתפתחותית ובפסיכולוגיה  קוגניטיבית, ופיתח את שיטת הניסוי בפסיכולוגיה, הנשענת על הצגת חידות לאנשים ובמיוחד לילדים וניתוח הסיבות לשגיאות בתשובותיהם.

בהקשר לסוגיית האשמה והאחריות, הציג פיאז'ה שני סיפורים, לילדים בגילאים שונים.

הסיפור הראשון, מספר על ילד שנשאר לבדו בבית וחשק בריבה. הילד מטפס במטבח למדף הגבוה שם מונחת צנצנת הריבה  ותוך כדי כך נשמטת הצנצנת מידיו ונשברת .הסיפור השני ,מספר על ילד שהתבקש על ידי אימו להעביר ערימה של 20 צלחות מחדר לחדר. בדרכו נתקל במכשול, הוא נפל  וכל 20 הצלחות נשברו. פיאז'ה שאל את הילדים בגילאים השונים, מי יותר אשם ומי נושא יותר באחריות, בסיפור הראשון או בסיפור השני ? . פיאז'ה מצא במחקריו בסוגיה הנדונה של אשמה ואחריותשהילדים הקטנים יותר, נטו למצוא האשם בילד שבסיפור הראשון, ואילו הילדים הגדולים יותר ,ידעו כבר להבחין בין אשמה לבין אחריות ונטו להטיל האחריות דווקא על האימא בסיפור השני ולא על הילד. כלומר, בסולם ההתפתחות הגילאית, של המוסריות והאחריות, נראה שהמושג :   "מבוגר אחראי" איננו סתם סיסמה, אלא יש לו משמעות מלמדת ומורת דרך. כאשר אדם נרצח, יש כמובן למצות החקירה, לחקור אם יש עילה להגשת כתב אישום ,הבאה למשפט ואכיפת החוק בישיבה בכלא מאחורי סורג ובריח אם נמצאת אשמה במנהיגים או ברוצח מסוים. אך  אין להימנע מקיום  תחכים יסודי ולהתמקד באחריות של המנהיגים וראשי השלטון, לאירוע הטרגי, גם אם אין עילה להגיש כתב אישום נגדם. עליהם לפעול במעשים לאיתור הרוצח ולמנוע את הרצח הבא, בהשקעה בתשתיות ובהקצאת משאבים לכך. במעשים ולא בדיבורים. אין להסתפק רק בהצהרה של המנהיגים במסיבת עיתונאים או בערוצי תקשורת של הרשתות החברתיות: " יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ ". כלומר, לא מוגש כתב אישום נגדנו ואיננו אשמים. הם אולי לא נושאים באשמה, אבל הם כן נושאים באחריות ציבורית מוסרית, לאירוע החריג שקרה.

האחריות והמחויבות שלנו לקיום הערכים של קדושת החיים וכבוד המת, מוטמעים בפרשתנו בסוגיות העגלה הערופה וערי המקלט. לא בכדי פותחת פרשתנו בפסוק: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם, מִשְׁפַּט  צֶדֶק".  ראשי ופרנסי המדינה ,העיר והחברה האזרחית , אינם יכולים "לרחוץ בניקיון כפיהם" –  "יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ ".   או במקרה היותר טוב, להקים ועדות חקירה ולקיים תחקירים. מצופה מהם בפרשתנו, לנהוג "כמבוגר אחראי" במשמעות האמיתית  , הרצינית, המקצועית והמוסרית, במימושו של הערך: "קדושת החיים"  .

כך פותח משה את נאומו בפרשתנו  בסעיף האכיפה למימושה של האחריות לקדושת החיים: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר  ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָוְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק.".( דברים, טז',יח'-כ')

כך מדגיש זאת רש"י ( 1040-1105 ):  "בְּכָל שְׁעָרֶיךָ – "בכל עיר ועיר. לִשְׁבָטֶיךָ – מוסב על תיתן לך שופטים ושוטרים, תיתן לך לשבטיך בכל שעריך אשר ד' אלוהיך נותן לך. לִשְׁבָטֶיךָ – מלמד שמושיבין דיינין בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר. מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק".

משה ממשיך בנאום האחריות לקדושת החיים בסעיף הציות למשילות המומחים: "וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.  וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר ד'; וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.  עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ–תַּעֲשֶׂה:  לֹא תָסוּר, מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.  וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל-הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת-ד' אֱלֹהֶיךָ, אוֹ, אֶל-הַשֹּׁפֵט–וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל-הָעָם, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא יְזִידוּן, עוֹד."( דברים, יז', ט'-יג')

רש"י בפרשנותו מדגיש את סעיף הציות ,למשילות דעת המומחים ואנשי המקצוע : "ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו, אתה צריך לשמוע לואין לך אלא שופט שבימיך. אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין וכל שכן שאמר לך על ימין ימין ועל שמאל שמאל".  כך גם בהמשך נאומו של משה בפרשתנו– "וְעָמְדוּ שְׁנֵי-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-לָהֶם הָרִיב, לִפְנֵי ד', לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם". (דברים, יט,' יז'). מדגיש רש"י – "אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם"- "יפתח בדורו כשמואל בדורו, צריך אתה לנהוג בו כבוד".   במילים אחרות, מבהיר משה בנאומו:" הנה המומחים מטעם המדינה, ישבו על המדוכה. הגיעו למסקנה שחיסון בצד נקיטה בהגבלות שונות, יורידו את קצב ההידבקות וימנעו תחלואה קשה ומוות, אז יש לציית לאמירתם ולהחלטות הרשויות. אין אלו עניינים הנתונים לשיקול דעת ולבחירה. כן, האחריות האישית לקדושת החיים גוברת ומחייבת.

בימים אלו של מגיפה, מתפרסמים אחת לכמה ימים , צווים והגבלות חדשים. בצדק ,מצופה מרשויות האכיפה- משטרה ופיקוח לאכוף את התקנות למען שלום הציבור. אך בל  נשלה את עצמנו, שהרי לא נוכל להציב שוטר או פקח בכל מקום בו מתנהלים חיינו. גם מערכת האכיפה הטובה ביותר, לא תחליף את מערכת האכיפה האזרחית של כל אחת ואחד מעמנו , כלפי קדושת החיים של זולתנו. הנה משה מכוון בנאומו בפרשתנו , לסעיף האחריות האזרחית לקדושת החיים – לשופט ולשוטר הפנימי שבתוכנו – "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים,  תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ". הנה כי כן, החברה האזרחית חייבת לפתוח את שעריה הסגורים והאטומים שיוצרים חיץ בינינו ובין זולתנו. זאת המשמעות האמיתית של סולידריות וערבות הדדית, של – כל ישראל ערבין זה בזה,   בהסרת כל החסמים והמחיצות שבקרבנו, בכל הקשור לאחריותנו כחברה אזרחית ,לקדושת החיים של זולתנו.

השל"ה הקדוש ( על שם ספרו- שני לוחות הברית – הרב ישעיהו הלוי הורוביץ 1558-1630) מאיר את השערים בפירושו לפרשתנו: "בכאן יש רמז מוסר להא דתנן בספר יצירה, שבעה שערים הם בנפש, שתי עיניים, שתי אזניים, והפה ושני נקבי האף…. ועל אלו השערים ישים האדם לעצמו שופטים ושוטרים, כלומר, שישפוט את עצמו תמיד" ( שופטים, דרך חיים א').כלומר, מצופה מכל אחת ואחד מעמנו ,גם לשפוט  את עצמנו  , ולא   לשפוט כל הזמן רק  את רשויות השלטון ובכך, להסיר מעמנו אחריות לקדושת החיים של זולתנו- "ועל אלו השערים ישים האדם לעצמו שופטים ושוטרים, כלומר, שישפוט את עצמו תמיד"

כך גם הארתו באור יקרות של  הרמח"ל ( רבי משה חיים לוצאטו- 1707-1746 ) : " ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים, שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו, ויוכיחוהו באהבתם ונמצאו מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות, לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר". כלומר, עליו פעמים לפעול , להוסיף שוטר חיצוני לשוטר הפנימי שלו.

כך אני מבין את תפקידה של החברה האזרחית, לשאת בנטל ובאחריות לקדושת החיים של כולנו.

אך בל  ניסחף ונטיל האחריות לקדושת החיים רק על כתפי החברה האזרחית. כן, עלינו לתבוע ממנהיגנו ומפרנסי רשויות שלטוננו, לשאת באחריות המלאה לקדושת החיים, בהפעלת תשתית אכיפה אפקטיבית למנוע מוות – "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים,  תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר  ד' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ". קריאתו של משה בנאום האחריות השלטונית לקדושת החיים, אינה משתמעת שתי פנים. הנה כי כן, על מנהיגי המדינה לפרוס תשתית של אכיפה , בְּכָל שְׁעָרֶיךָ. על השלטון לנהוג בניהול יישום האחריות לקדושת החיים, ביעילות ובאפקטיביות .

נאומו של משה בפרשתנו המעלה על נס את כורח האחריות לקדושת החיים, פונה למנהיגי המדינה , אך גם לחברה האזרחית. רק שותפות אמיתית של השניים, בנשיאה באחריות לקדושת החיים, תימנע אובדן ושכול.  מי ייתן ואקורד הסיום של ההפטרה, יעניק לנו קורטוב של בשורה, שיש בה אופטימיות  ותקווה – "מַה-נָּאווּ עַל-הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה".

 

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!

מלב"ב עד הבית
מגוון של טיפולים לאנשים עם דמנציה
בירושלים ומרכז הארץ

לחצו על הקישור למידע נוסף