fbpx

פרשת ואתחנן -"וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב" – מגבלות וסגירות אל מול חופש וחירות

בימים אלו אנו מתמודדים מול הואריינט ההודי מסוג דלתא. הנה שוב אנו מוצאים עצמנו בדיאלקטיקה –מגבלות וסגירות אל מול חופש וחירות, או  בריאות אל מול כלכלה .במרחב הדיאלקטי הזה  , בולטים שני "שחקנים" מרכזיים :הראשון,  הממשלה והממשל ,השני, האזרחים. בין שני שחקנים אלו קיים מתח מובנה שקורא לקיים סוג של חוזה בין השניים, שידגיש שקיפות ושותפות , בסוגיות ובדילמות השונות.

הדילמה שבין- סגר, שיש בו, סוג של שלילת חופש  וחירות תוך  מתן הגנה בריאותית, אך יש בו, גם   פגיעה בכלכלה, לבין – השתחררות לחופש ולחיי היום יום, שיש בה לכאורה חופש מלא של האזרחים, אך פגיעה בבריאות הציבור, היא דילמה שמייצגת תיזה ואנטי תיזה. האתגר הוא מציאת הסינתיזה, שיש בה המינון המתאים והמידתי, שבין סגר מלא לבין חופש מלא, שבין בריאות מיטבית לבין כלכלה מיטבית.

דומה שהדרך להגיע ליישום מיטבי של הסינתיזה, היא בהקמת תשתית אמיתית של דיאלוג, שיש בו שיג ושיח של שמיעה והקשבה הדדיים, של שני השחקנים, האחד עם השני.

בדיאלקטיקה שבין סגר מלא לבין חופש מלא כבר עסק רבי נחמן מברסלב ( 1772-1810) במשלו המפורסם על ההינדיק ,וכך הוא מספר:  "פעם אחת, בן מלך נפל לשיגעון וחשב שהוא עוף הנקרא הינדיק ( תרנגול הודו) וצריך לישב ערום תחת השולחן ולגרור חתיכות לחם ועצמות כמו הינדיק. וכל הרופאים נואשו מלעזור לו ולרפאו מזה, והמלך היה בצער גדול, עד שבא חכם אחד ואמר: אני מקבל על עצמי לרפאו. הפשיט גם כן את עצמו ערום וישב תחת השולחן עם בן המלך וגם כן גרר פרורים ועצמות ושאל אותו בן המלך: מי אתה ומה אתה עושה פה? והשיב לו: מה אתה עושה פה? אמר לו: אני הינדיק .אמר לו החכם: גם אני וישבו שניהם יחד כך זה זמן, עד שנעשו רגילים זה לזה . אז רמז החכם, והשליכו להם כתונות ואמר החכם לבן המלך: אתה חושב שהינדיק אינו יכול לילך עם כותונת? יכולים להיות לבושים כותונת ואף על פי להיות הינדיק ,ולבשו שניהם הכותונת וכן עם שאר הבגדים ואחרי כן רמז, והשליכו להם מאכלי אדם מהשולחן ואמר לו: אתה חושב שאם אוכלים מאכלים טובים כבר חדלים מלהיות הינדיק ואכלו , ואחר כך אמר לו : יכולים להיות הינדיק ולהיות אצל השולחן וכך התנהג עמו עד שריפא אותו לגמרי."

הנה לפנינו הדילמה שבין חופש מלא לשיטתו של  בן המלך שקיים רק מתחת לשולחן ,לבין סגר מלא מעל השולחן  בבית המלוכה וקיום קפדני ונוקשה של הכללים התרבותיים הממלכתיים ,החונקים אישיות כמו בן המלך.

דומה שהחכם נענה לאתגר של מציאת האיזון המתאים שבין השניים- חירות וחופש לבין מגבלות של כס המלוכה, הוא ניסה לייצר סינתיזה שבין השניים.

אבל השאלה המסקרנת היא, האם ההינדיק זכה לחופש מלא במרחב המבוקר והמתורבת תחת כללים ומגבלות מעל השולחן. האם בעולמו הקודם במרחב מתחת לשולחן, הוא היה אכן בחופש מלא? כנראה שכן, לפי שיטתו ותפיסתו, אבל ללא גבולות וללא משמעות ומשמעת.

מה שברור הוא, שבתהליך היציאה מהמרחב של – מתחת לשולחן , התנהל שיג ושיח בין החכם לבין ההינדיק, שהיה בו לא מעט הדדיות של שמיעה והקשבה.

אך המסקנה היא, שכדי למצוא הסינתיזה שבדיאלקטיקה שבין התיזה לבין האנטי תיזה, יש לדרוש גם מהמלך ולא רק מהבן, לעשות סוג של שינוי ופשרה. דוקטרינה של הכול או כלום, משחק סכום אפס, של בינריות- 1 או 0 , של ייקוב הדין את ההר, של מה יאמרו או מה יגידו- לא יסייעו למציאת פיתרון שנדרש בו סוג של פשרה וסינתיזה.

כאן הייתי מציע למלך, להמשיך לשכור את שירותי החכם התרפיסט, כדי ללוות את תהליך השינוי ולעשות סוג של טיפול משפחתי, דיאדה של האב המלך ובנו. כמו כן- נדרשת אמפתיה, ראש פתוח וגמישות, של סביבת ממלכת  המלך- השרים ובעלי התפקידים השונים.

בסוגית דיוננו – סגר או חופש? יש להעמיק בתהליכים ובדיאלוג שיש לקיימם בין שני השחקנים הראשיים- הממשלה והאזרחים.

כאן נשאל :האם יש לנקוט בדוקטרינה של  – נשמע ונעשה? או בדוקטרינה של – נעשה ונשמע? יש לשאלה זאת משמעות   לתפקיד המנהיגות השלטונית במציאות מורכבת ומשברית, כפי שסוגיות אלו משתקפות בפרשתנו ובגשר המתוח שבין שני האירועים- מט' באב לטו' באב

האם נמצא מזור וניחומים בפרשתנו, בהפטרה לשבת נחמו, בטו באב,- לדיאלקטיקה שמובנית בסוגיות ובשאלות שהעלינו?

בהקשר להדדיות ויחסי הגומלין בין שני השחקנים, נשאל :

האם   נשמע הוא קודם לונעשה ? או  נעשה הוא קודם לונשמע?

האם רק רלוונטי –המה והאיך? או גם רלוונטי –הלָמָּה?

גם נשאל, האם קיים הבדל בין דור א' לדור ב' של עם ישראל במדבר?

הנה כי כן, נאומו של משה בפרשתנו, מכוון לדור ב' שעומד בשערי הכניסה לארץ ישראל. ערך השמיעה נוכח  בבולטות רבה בנאומו האחרון של משה. שמיעה מתכתבת לה באותיותיה ,עם משמעות וגם עם משמעת. בנאומו בולט לא רק המה  והאיך, אלא גם הלָמָּה. המשמעות מגייסת אליה את המשמעת, מתחברת מאד ללָמָּה.  כך כבר לימדנו ויקטור פרנקל ( 1902-1994 ) בתיאוריית הלוגותרפיה שפיתח:  "אם יש לָמָּה בשביל, הרי כל איך אפשרי".

דור ב' דור הלָמָּה.  אמור להיות דור בני החורין, שמקדים שמיעה לעשייה, שמתחבר למשמעות של ייעוד הכניסה והמשילות בארץ ישראל ומבין חשיבות ההקפדה על משמעת ואחריות אישית וקולקטיבית.

כך מתארת זאת פרשתנו : "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם, לַעֲשׂוֹת–לְמַעַן תִּחְיוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר  ד' אֱלֹהֵי  אֲבֹתֵיכֶם, נֹתֵן לָכֶם."(דברים, ד', א').

כך גם באירוע מתן תורה במרכז פרשתנו, ניתנת קדימות לשמיעה ולהקשבה: "וַיְדַבֵּר ד' אֲלֵיכֶם, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ:  קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים, וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל."  (דברים, ד', יב'). "וַיְהִי, כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת-הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ, וְהָהָר, בֹּעֵר בָּאֵשׁ"( דברים, ה', יט').

כך ניכר המאמץ שמשקיע משה בערך השמיעה בנאומו:"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם; וּלְמַדְתֶּם אֹתָםוּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם."(דברים, ה', א').

מכאן , שהשמיעה סוללת את  דרכה לאהבה : "וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל, וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ, וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד:  כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ, לָךְ–אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ.  שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:  ד' אֱלֹהֵינוּ, ד' אֶחָד.    וְאָהַבְתָּ, אֵת ד' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל- מְאֹדֶךָ.( דברים, ו', ג'-ה').

ואילו דור א' הוא דור המרגלים שחטא בשנה השנייה ליציאתו ממצרים, עדיין לא השיל ממנו את זהות העבדות , של  סגר מלא של שעבוד והעדר חירות.

דור א' הוא דור המה והאיך ולא הלָמָּה. לא פלא הוא שדור זה ממותג במעמד קבלת התורה– "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע": "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע”  (שמות, י”ט ,ח’).  לא נשכח את  ראשיתו של דור א' כאנטיתיזה לשמיעה : "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" ( שמות, ו', ט').

 משה בנאומו מציב אתגר שיש בו סוג של נחת לדור ב', להידבק במתווה הסינתיזה, שבין סגר מלא של דור א' בעבדות מצרים, לבין חופש מוחלט שגם אפיין את דור א' במדבר, שמשתוקק לחופש מלא ללא גבולות, נטול אחריות משמעת ומשמעות .ראה ערך, קברות התאווה ומי מריבה.

גם במצרים וגם במדבר אין  רווים נחת ,לא העם ולא מנהיגיו – משה ואהרון. לא מקרה הוא שמשה בהמשך נאומו בספר דברים, מדגיש את חשיבות השמיעה וההקשבה :"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם  לד' אֱלֹהֶיךָ."  (דברים, כז', ט'). במילים אחרות , קודם שמע והקשב עד הסוף ורק אחר כך כתת.

אך לא די רק בתרבות של שיג  ושיח שיש בה רק שמיעה, אלא כאן נדרשות הכרעות והחלטות מושכלות של מנהיגות . כך ניווכח בגדולת ההכרעות של מנהיגים, בסוגיות מורכבות ובדילמות עמוקות, שטו' באב שיחול  בשבת, שופך עליהם אור יקרות. במסכת תענית פרק ד' נאמר:  " אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". במסכת תענית דף ל', מצוינות מספר סיבות לקביעת  טו' באב ליום של שמחה.  אציג שתי סיבות מתוך שש המוכרות.

הסיבה האחת, שבתקופת המדבר נאסרו שבטי ישראל להתחתן זה בזה. ואילו בתקופה מאוחרת יותר בטו' באב , הותרו השבטים להתחתן זה  בזה. מדוע במדבר חל האיסור ? זאת בעקבות תקדים בנות צלופחד שהן זכאיות לרשת את נחלת אביהן. כתוצאה מכך, ערער שבט מנשה על ההחלטה, בחשש שאם תינשאנה בנות צלופחד לשבטים אחרים, עלולה נחלת שבטם לעבור לשבטים אחרים. לכן נאמר:  " זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ד' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים"( במדבר, לו', ו'). בתקופה מאוחרת יותר,  חז"ל- המנהיגות הרוחנית התורנית, בגמישות מחשבתית, נוכח מציאות מורכבת , בהכרעתם התורנית וההלכתית , דייקו מהפסוק, שהאיסור היה תקף רק בדורן של בנות צלופחד, אך הותר אחר כך. כך הותרו שבטי ישראל להינשא זה לזה וזה קרה בטו' באב.

הסיבה השנייה, מתייחסת למקרה הטרגי של פילגש בגבעה . לאחר מלחמת אחים עקובה מדם, נשבעו שאר השבטים לא להתחתן עם שבט בנימין, ובתקופה מאוחרת יותר ,ביום טו' באב בוטלה השבועה, בהכרעת המנהיגות הרוחנית  התורנית, בעזרת דיוק מתוך הפסוק: "  וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל, נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר:  אִישׁ מִמֶּנּוּ, לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִין לְאִשָּׁה"(ספר שופטים, כא', א'). מקור האיסור והשבועה, על שבט בנימין  לא לבוא בקהל, הוא בעקבות האונס והרצח הברוטלי בעיר גבעה של בני בנימין וסירובם להסגיר את השותפים לאונס, דבר שהביא את כל שבטי ישראל למלחמת חורמה על בני שבט בנימין. משבט בנימין שרדו אחרי המלחמה, אך ורק 700 גברים ואף אישה אחת. בהינתן שקיימת השבועה והאיסור, המנהיגות הרוחנית התורנית וההלכתית, בגמישות מחשבתית, הבינה שיש לפתור הבעיה. שכן, המשך האיסור היה מביא להכרתת שבט בנימין מעם ישראל . הפתרון היה על ידי הדיוק של המילה – יִתֵּן, מהפסוק:  "אִישׁ מִמֶּנּוּ, לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִין לְאִשָּׁה ". ההכרעה של המנהיגות הרוחנית התורנית בטו' באב הייתה, שאמנם קיים האיסור של לֹא יִתֵּן אב את ביתו לשבט בנימין, אבל אין למנוע מבני בנימין לקחת להם נשים משבטים אחרים.

הנה כי כן, הכרעת המנהיגות מהדהדת בפרשתנו בסוגיית – וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב: " שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן, אֶת-מִצְו‍ֹת ד' אֱלֹהֵיכֶם, וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו, אֲשֶׁר צִוָּךְ.   וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב, בְּעֵינֵי ד'–לְמַעַן, יִיטַב לָךְ, וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ הַטֹּבָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע ד' לַאֲבֹתֶיךָ." ( דברים, ו',יז'-יח'). רש"י ( 1040-1105): מפרש :"זו פשרהלפנים משורת הדין."

הנה בהפטרת נחמו בפרשתנו הפותחת את שבע שבתות דנחמתא, נמצא הד – לשמיעה הקודמת לנעשה וגם לדמותו של מנהיג בדמות הרועה, שיודע להכריע ולשלב תקיפות בצד גמישות ורכות: נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי–יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלִַם, וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ–כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲו‍ֹנָהּ:  כִּי לָקְחָה מִיַּד ד', כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ….. הִנֵּה אֲדֹנָי ד' בְּחָזָק יָבוֹא, וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ; הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ, וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו. כְּרֹעֶה, עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא; עָלוֹת, יְנַהֵל."( ישעיהו, ט', א, י)

שבת שלום מבורכת וטו' באב שמח

 

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!

מלב"ב עד הבית
מגוון של טיפולים לאנשים עם דמנציה
בירושלים ומרכז הארץ

לחצו על הקישור למידע נוסף