fbpx

פרשת חוקת- "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו"- ממִדְבָּר למְדַבֵּר , מאויב לאוהב

מאויב לאוהב הוא סיפור קצר מאת ש"י עגנון, שפורסם לראשונה בעיתון "הארץ" בשנת 1941. ונכלל בכרך אלו ואלו. הסיפור מספר על מאבקו של המספר ברוח שאיימה להחריב את ביתו, ונחשב כמשל, למאבק בין היהודים לערבים על הזכות להתיישב בארץ ישראל. בסיפור שני גיבורים: המספר, שדבריו מובאים בגוף ראשון, והרוח, העוברת האנשה והמספר משוחח אתו, ולעיתים זוכה לתשובה מילולית, אם כי בדרך כלל תשובתו היא במעשים. המספר יצא לטייל בתלפיות, אזור שטרם נבנה והיה מחוץ לירושלים, אך הרוח פיזר את בגדיו וגירשו משם. שוב יצא המספר לתלפיות, והפעם תקע בה אוהל, "מפלט מרוח סועה וסער", אך הרוח הרס את האוהל, והמספר שב לעיר. בביקור נוסף בתלפיות הקים המספר צריף, אך הרוח הסיע את הצריף ממקומו, והמספר חזר לעיר. הביא המספר לתלפיות עצים ואבנים ובנה לו בית קטן. בא הרוח לביקור. "פשט את ידו ובדק את הדלת. נשברה הדלת ונפלה. פשטת את ידו ובדק את החלונות. נשברו החלונות ונפלו. לבסוף הגביה עצמו ועלה לגג. כיון שעלה נפל הגג. צחק בי הרוח ואמר, ביתך שבנית היכן הוא? אף אני שאלתי, היכן ביתי. אבל לא צחקתי . בנה המספר בית שיסודותיו עמוקים, והוא בנוי עצים חזקים וקורות ואבנים גדולות וטיח ומלט , והרוח לא הצליח לפגוע בו. "מכאן ואילך נתנמכה רוחו של רוח ובא בדרך ארץ. והואיל שהוא נוהג עמי בדרך ארץ, נוהג אף אני עמו בדרך ארץ. … ובאמת שכנים טובים אנו, ואני אוהב אותו אהבה גמורה, ואפשר שאף הוא אוהב אותי".( ויקיפדיה, מאי 2021 )

הנה כי כן, סיפורו של עגנון, משתקף בפרשתנו בשתי קריאות ,שנוכחות בשני אירועים מרכזיים.

הראשון, בקריאה למעבר – ממִדְבָּר  למְדַבֵּר.

השני, בקריאה למעבר- מאויב לאוהב.

כך  חלקה הראשון של הפרשה  במשבר המים במי מריבה, החושף את הקריאה למעבר ממִדְבָּר  למְדַבֵּר.

 

במִדְבָּר ולא במְדַבֵּר , סומכים על ניסים ומפתחים תלות במושיע חיצוני על טבעי. במדבר פסיביים, שותקים וממעטים בדיבור. השקט שולט במדבר. הנה בפרשתנו מתרחש המעבר – ממִדְבָּר  למְדַבֵּר. הבאר הניסית של מרים שסיפקה מים ללא הגבלה. חדלה להתקיים. המציאות השתנתה. הסתיימו "החיים הטובים של מים בחינם". מעכשיו , לא סומכים יותר על ניסים. כך מתארת זאת פרשתנו : " וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם.  וְלֹא הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.   וַיָּרֶב הָעָם, עִם מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ד'.וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ד', אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ.    וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:  לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת.  וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד ד', אֲלֵיהֶם.(במדבר, כ', א'-ו').

בני ישראל לא מנסים אפילו לעמוד באתגר וביעוד שהוצב בפניהם. הם אומרים – לא לאחריות ואומרים- כן לתלות ולבאר הניסית. הם יוצאים בהפגנות כנגד משה ואהרן, שגם הם לא עומדים בפרץ: " וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם". משה ואהרן ברפיסות מנהיגותית, אינם מסוגלים לנהל דיאלוג עם מנהיגי ההפגנות. הם נאלמים ונעלמים במשבר המים הגדול בפרשתנו.

כאן מזדקר  לנגד עינינו המתח האימננטי  שבין המִדְבָּר  למְדַבֵּר. אנו חווים כשל מנהיגות, ששורשו בהעדר דיאלוג והידברות ,בין משה ואהרן לבין מנהיגי השבטים ומפגיני משבר המים. האתגר שהוצב בפני משה ואהרן, התמקד בסלע. דומה שהסלע שימש כמטאפורה להצגת חשיבות הדיבור ונגד אלימות. שכן, אנו יודעים שאלימות היא:" אל –מילות". כשלא משתמשים במילים, אז מתרחשת אלימות ,שסופה מי ישורנה. הקב"ה מציב את הסלע כאתגר מנהיגותי למשה ולאהרון- דברו אל הסלע ואל תכו אותו . את החושך של משבר המים, מגרשים באור של דיבור ולא במקלות ובמכות, כפי שמתארת זאת פרשתנו: " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.   קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי ד', כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ.   וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.    וַיֹּאמֶר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.   הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ד'; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם." (במדבר,כ', ז'- יג' ).

משה עדיין מקובע במרחב של המִדְבָּר ולא במרחב של  המְדַבֵּר. משה מעצים עוד יותר את אי ההידברות וחוסר הדיאלוג עם העם. דומה שמשה לא הפנים את אגרתו של הרמב"ן בתקופה מאוחרת יותר, אודות שליטה בכעסים. כך כתב הרמב"ן לבנו בשנת 1267:"תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם". משה בפרשתנו לא שולט בכעסו ואינו מקיים דיבורו בנחת. משה צועק אל העם. צעקות זה לא דיבור. אפשר להאזין לאינטונציה בקולו של משה:" וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל–אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם." ( במדבר, כ', י').

למרות שבאירוע הקרוי- מי מריבה, מבחן התוצאה כביכול הושג, שכן  יצאו מים מן הסלע:  "וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם", אבל, המבחן האתגרי של המעבר  ממִדְבָּר למְדַבֵּר נחל כישלון צורב. כוונתו של הקב"ה בהנחייתו, לדבר אל הסלע כשידו של משה אוחזת במטה, הייתה להציג את חשיבות המְדַבֵּר ולא את  המִדְבָּר.

סיפורו של עגנון בו פתחנו – מאויב לאוהב, מציג את חשיבות הדיאלוג והדיבור גם עם מתקוממים, מתנגדים ושונאים. בסיפור, המספר מנהל כל הזמן שיג ושיח עם הרוח המהווה איום קיומי למספר.  הנה כך, קוראת לנו פרשתנו , בקו פרשת המים ( תרתי משמע) כיצד על מנהיגי ומשרתי ציבור  לנהוג בסכסוכים ובמשברים בין בני אדם , – בדיבור ולא בהכאה.  הנה לנו תובנה חשובה לאופי ולמתווה מרחב ההנהגה של משרתי הציבור, בעיצוב דמותם של מנהיגים המנסים להשפיע ולשנות.

רוברט גרינליף קורא לזאת בספרו ( 1977 ):" מנהיגות משרתת" ( Servant Leadership). מנהיגות משרתת חייבת לדבר ולקיים כל הזמן תקשורת בלתי פוסקת עם קהל משורתיה. מנהיגות משרתת שמתמודדת כל הזמן עם התנגדויות, קונפליקטים, מניפולציות, ביקורת ואף השמצות, עליה לנהוג בשיג ושיח , בדיאלוג ובדיבור. מנהיגות משרתת יודעת שאת החושך לא מגרשים במקלות, אלא רק באור הדיבור. מנהיגות משרתת , אל לה להכות על הסלע, ולהגיב בכעס – "שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם", אל  קהל משורתיה שמתנהגים כסלע, ביחסם למנהיגם . אך מנהיגות משרתת חייבת גם בהתבוננות פנימית, שלה עם עצמה ובתוכה. אל לה להכות בסלע הפנימי האישי שלה ולנהוג בו בנוקשות, אטימות ונחרצות. אלא, עליה לנהוג בדיבוב אישי , בשובה ונחת בהתבוננותה בסלע הפנימי שלה. בסבלנות ובסובלנות ,כי  גם מים כן שוחקים את קשיחותו של  הסלע.

אך לא די רק להעלות על נס את חשיבות המְדַבֵּר –הדיבור, וחשיבות המעבר – מאויב לאוהב שבקרבנו, כסלע קיומה של אפקטיביות התנהלות מנהיגים עם קהל משורתיהם, במרחב הפנימי של אומה ועם בלבד. עלינו גם לבחון סוגיה זאת גם  במרחב החיצוני , ביחסים הבינלאומיים, בין אויבים, בין מדינות ובין עמים.  האם נקיטה בהידברות בלבד , על מנת להפוך אויב לאוהב, כמו בסיפורו של עגנון, היא מספקת?

פרשתנו בחלקה השני , חושפת לנו תנאי בסיסי ויסודי, שבכוחו להשפיע על אפקטיביות המְדַבֵּר– הדיבור, ביחסים שבין מדינות ועמים הנמצאים בעימות ולהפוך אותם מאויב לאוהב.

כמו הרוח בסיפורו של עגנון , כך הרוח בפרשתנו  מסמלת את אויבנו אדום הנוכח  בפרשתנו.

הנה מוצב האתגר להפוך את אויבנו – אדום, לאוהבנו : "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ, אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם:  כֹּה אָמַר, אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל, אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת כָּל-הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ.   וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה, וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים; וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם, וְלַאֲבֹתֵינוּ.   וַנִּצְעַק אֶל-ד' וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ, וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ, וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם; וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ, עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ.    נַעְבְּרָה-נָּא בְאַרְצֶךָ, לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם, וְלֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר:  דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר, גְּבֻלֶךָ.    וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹםלֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב, אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ.   וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה, וְאִם-מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי, וְנָתַתִּי מִכְרָם; רַק אֵין-דָּבָר, בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה.    וַיֹּאמֶר, לֹא תַעֲבֹר; וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ, בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה.   וַיְמָאֵן אֱדוֹם, נְתֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר, בִּגְבֻלוֹ."(במדבר, כ')

המנהיגות הישראלית נוקטת במְדַבֵּר ולא במִדְבָּר. היא לא מאיימת ומכה על סלע הנוקשות של אדום. היא בוחרת לדבר בשני סבבים בפרשתנו.

האוריינטציה של המְדַבֵּר, נוחלת כישלון צורב. שנאתו של אדום לישראל, רק מתעצמת. לא עוזרים הדיבורים הרגשיים על היותנו משפחה – בנים לאותו אבא יצחק.

אך מדוע  המְדַבֵּר נכשל ?

דומה שסיפורו של עגנון מסביר זאת . שכן, בחירה בדרך – המְדַבֵּר ,תלויה מאד בתשתית עימה אנו באים למשא המתן המדיני. האם התשתית נשענת רק על – אוהל שמאפיין את המדבר, או רק על בית רעוע ללא יסודות, שחושף את חולשת הארעיות והזמניות, או שהיא נשענת על תשתית איתנה של בית, עם יסודות עמוקים וחזקים. נראה שמציאות של – מִדְבָּר , מאפיינת העדר תשתית איתנה של יסודות עמוקים באדמת מולדת- ארץ ישראל. היא מאפיינת  העדר שייכות פיזית לבית איתן, שנשען על חוסן – בטחוני, כלכלי, אמוני ונפשי. כל זה לא יכול להתקיים במִדְבָּר. בוודאי לא במקום ארעי וזמני, אלא רק במקום ישיבת קבע.

כך קוראת לנו פרשתנו להפנים ולהטמיע את חשיבות חוסננו הצבאי, הכלכלי, המוסרי והרוחני.

רק בתשתית חוסן איתנה, כמו במילות השיר- שבט אחים ואחיות, של דורון מדלי:  "כאן זה בית, כאן זה לב וְאוֹתָךְ אנ'לא עוזב, אבותינו- שורשים וַאֲנַחְנוּ הפרחים, המנגינות, שֵׁבֶט אַחִים וַאֲחָיוֹת", רק כך, נוכל לקיים את נתיב המְדַבֵּר עם אויבינו ואולי ,להפכם כמו הרוח בסיפורו של עגנון- מאויב לאוהב.

כך מתכתב לו סיפור איתנות התשתיות ,של הבית הפרטי, המשפחתי, הקהילתי והמדינתי, עם שירת הבאר  באפילוג של פרשתנו. השירה שרה את  שירת ההוד וההדר, למנהיגות משרתת שיודעת להשקיע בתשתיות איתנות ועמוקות.

כך מתארת זאת פרשתנו, לקראת סיומה : " אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת:  עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ.    בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִיםכָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה.  וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת.   וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן".  (במדבר,כא', יז' – כ').

אז  מה המיוחד בבאר המים הזאת, שזכתה שישירו  עליה  שירה?

מבהיר לנו רש"יבְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים " – "זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים – משה ואהרון".

"וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה" – " כרוה נדיבי העם, כל נשיא ונשיא כשהיו חונים, נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט".

כאשר מנהיגי העם והשבטים, אומרים: "אחרי" ומשמשים דוגמא לכולם, כשהם בעצמם חופרים את התשתית  העמוקה והאיתנה של הבאר הלאומית ומורים לעם, מהו  חוסן  לאומי  צבאי,  כלכלי,  מוסרי ורוחני   ,רק אז נוצר  קו פרשת המים החדש.

רק אז קיים סיכוי, למעבר אמיתי ואפקטיבי, ממִדְבָּר  למְדַבֵּר   ומאויב לאוהב.

כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!

מלב"ב עד הבית
מגוון של טיפולים לאנשים עם דמנציה
בירושלים ומרכז הארץ

לחצו על הקישור למידע נוסף