fbpx

פרשת שמיני-" וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ד', אֵשׁ זָרָה "-מקדש מעט, הסגור והפתוח – החזרה לבתי הכנסת

פרשתנו פותחת בתיאור אירוע משמח ומרגש שכל ישראל שותפים לו בשמחה : ״ וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל " (ויקרא, ט', א' ).

רש״י מבהיר לנו את המיוחדות ביום זה: ״שמיני למלואים הוא ר״ח ניסן שהוקם המשכן בו ביום ונטל עשר עטרות השנויות בסדר עולם״. בהמשך הפרשה אנו עדים לשיא ההתרגשות והשמחה- ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד ד', אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" ( ויקרא,ט', כג'- כד' ).

עד כאן השמחה לפני הטרגדיה…..השקט לפני הסערה…..

והנה בשיא מעמד השמחה והאופוריה שמחבר את כל העם לאגודה אחת, מתרחש אירוע דרמטי breaking news שהוא האנטי קליימקס למעמד שתואר עד כה.

כך מתארת זאת פרשתנו:״וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ד', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ד', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ד'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם, אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן" ( ויקרא, י', א'-ג' ).

חטאם של שני בני אהרן, היה כה עוצמתי וחריג, שהוא מוזכר בעוד שלושה מקומות בתורה, מלבד בפרשתנו : ויקרא, טז', א', במדבר ג' , ד' ובמדבר כו' , סא' .

במה היה חטאם של בני אהרן כה חמור ,שנגזר עליהם עונש כה חמור של מוות בשריפה ?

מפרש המדרש:״ שלא חלקו כבוד לאהרן. שלא נטלו עצה ממשה. איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה״ (ספרא, ויקרא י׳, ו׳).

נכון, מעשה שני בני אהרון היה חמור וכך גם העונש. שכן, הם פעלו כאינדוידואליסטים ללא קבלת כללי התקשי"ר – הנהלים , הכללים ופרוטוקול העבודה במקדש, בכך שהם עשו דבר שעליו לא צוו ולא קיבלו רשות לעשותו- "וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ד', אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם".

אך כידוע, שני בני אהרון היו אנשים שנחשבו לגדולי הדור, ניבאו להם עתיד מנהיגותי בכהונה, הם בניו של אהרון הכוהן הגדול ובוודאי ידעו סמכות אב מהי ומה גם שפעלו מתוך דחף ותשוקה פנימית, לשם שמים, מתוך אהבת הקב"ה והרצון העז ,להיות כמה שיותר קרובים אליו, במרחב הקורבנות וההקרבות במשכן .

כך גדולתם ומעמדם מוטמעים בפרשנותו של נפתלי הירץ ויזל ( 1725-1805 ):"נדב ואביהוא גדולי עולם היו וחלילה להם לעבור בזדון את פי ד'. אבל מרוב שמחה נתערבבה דעתם ליכנס לפנים ולהקטיר כל אחד קטורת סמים דקה ולא נצטוו מפי משה שיעשו כן, אלא מדעתם עשו….אבל היה ראוי לקדושי עליון כנדב ואביהוא להיות צנועים ולירוא מגשת אל הקודש אם לא נקראו לבוא שם ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמם…..לא חטאו שני גדולי עולם הללו לעבור על אחת מן האזהרות המפורשות, רק עברו גבול המוסר והצניעות ובעבור גדולתם נחשב להם עוון ומתו."

כך גם הרש"ר הירש ( 1808-1888) מבליט את גדולתם :"בוודאי הייתה כוונתם כשרה, הרי גם לאחר המעשה נקראו מפי הגבורה-קרובי ולדברי הספרא- הוסיפו אהבה על אהבה."

גדולתם מועצמת גם בפרשנותו של רש"י- "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם, אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן" -אמר לו משה לאהרון- אהרון אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך."

אם כך, הבה נשאל , מה הביא את בני אהרון גדולי הדור, לעשות את מה שעשו ?האם יש להטיל את כל כובד משקל האשמה רק עליהם? האם אין גורם נוסף שאף הוא אולי תרם את תרומתו ,כמאפשר וכזרז למעשה החמור של שני בני אהרון?

אבקש להציג קריאה נוספת שאולי תתרום להבנת יתר, של חטאם של נדב ואביהוא, שתאיר זווית נוספת ,ושלא בהכרח, תטיל את כל נטל האשמה רק על כתפיהם. יתכן שקיים כאן גם מיקוד שליטה חיצוני, של גורם חיצוני ולא רק מיקוד שליטה פנימי המיוחס לבני אהרון בלבד.

יתכן לטעון שמסגרת מרחב העבודה במשכן לא הייתה הולמת את אופים. יתכן שהכללים הקבועים ואולי המעט נוקשים ,שיש בהם יותר מדי הצבת גבולות ומסגרות קפדניות בעבודת הקורבנות, הקשו על נפשם היוקדת של אלו השניים, שכל חפצם היה, להיות קרובים ככל שניתן לקב"ה, מתוך אהבה עזה. יתכן שהנוכחות במרחב עבודה של רוטינה יום יומית של עבודת הקורבנות הקפדנית, הלחוצה ללא פשרות במשכן, גרמו לשני גדולי הדור- נדב ואביהו, תחושה מסוימת של מחנק וסגירות, שעמדו כאנטיתיזה לנפשם הסוערת ותשוקתם לקרבה לאלוקים. אולי אנשים מסוגם, זקוקים למרחב מעט פתוח ולא יותר מדי סגור המאפשר לנפשם ןליבם, שבצד מסגרת וכללים, ניתן להם גם מעט מרחבי הגשמה עצמית, מעט יצירתיות, מעט דרור ליוזמות שכל כוונתן לקרבת ד' ואהבתו. הואיל ועניין לנו עם שניים ולא אחד, הרי שומה עלינו להחכים יותר לעומק בהבנת מרחב עבודת הכוהנים במשכן והתאמתו גם לשונות שבאישיותם ובמזגם של הכוהנים משרתי הקודש.

כך מאיר זאת הנצי"ב ( נפתלי צבי יהודה ברלין 1816-1893 )בפרשנותו : "רק הרהרו בלבם אחר רצון ד' מסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ד'. כי עזה כמוות אהבה." מוסיפה נחמה ליבוביץ ( 1905-1997 ) לפרשנותו זאת של הנצי"ב- "ויש אפילו שאומר הוא בהעזה רבה, ששמירת המצוות הקפדנית בחיי היום יום, במעשים של "חול" גמור, עשויים להפריע לדבקות" וכך גם המדרש : "אף הם בשמחתם, כיון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבתם"(הספרא ,כד')

על מנת להניח דעתנו ללגיטימיות של קריאה זאת בדיון בפרשתנו , שיש בה ,קורטוב של סניגוריה למעשה האש הזרה והמנסה לתהות אחר גורם נוסף שתרם אף הוא את חלקו כרוח גבית, למעשה החמור של שני בני אהרון, הבה נרחיק עדותנו לאירוע אחר ודרמטי, של שניים אחרים שמתואר בספר במדבר בפרשת בהעלותך, אודות השניים – אֶלְדָּד וְמֵידָד שנתנבאו במחנה.

"וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי, כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם." (במדבר, יא',כו' -כט ).

האירוע החריג של אלדד ומידד בעת מסע בני ישראל במדבר, מציג שתי תפיסות עולם שונות , המיוצגות אצל יהושע ומשה.

יהושע מגנה את ההתנהגות החריגה של אלדד ומידד- "אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם". יהושע צמוד למסגרת של כללים נוקשים שאין לסטות מהן. יהושע הוא נאמן המרחב הסגור. משה בניגוד ליהושע, מציג באירוע המתנבאים במחנה, גישה שונה לחלוטין. משה איננו רוצה "לכלוא את הרוח" ( קהלת ח', ח' ). הוא חושב מחוץ לקופסא, באופן מקורי ויצירתי. " הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם". משה מעניק רוח גבית להתנהגותם של אלדד ומידד. משה הוא חסיד מושג המרחב הפתוח ,המאפשר לתת דרור מבוקר למשתייכים אליו. כך הוא אומר לאחיו אהרון ביחס לשני בניו – עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.

הנה ימים של תקופת קורונה שנראה ברוך ד' שאנו לקראת סיומה, יצרה לנו יש מאין, את מקדשי המעט במרחב הפתוח, מניינים ותפילות ברחובה של עיר. עתה בשלהי תקופת הקורונה, נפתחים בתי הכנסת – מקדשי מעט וקוראים לציבור מתפללי מקדשי המעט במרחבים הפתוחים, לחזור לחיקם. אך למרות ההיתר של החזרה בכפיפות לכללי התו הירוק, ציבור המתפללים אינו נוהר בהמוניו למקדשי המעט במרחב הסגור.

ד"ר עזגד גולד, פסיכיאטר וד"ר לפילוסופיה, כתב לאחרונה מאמר- "דברים שלמדנו ברחוב", הנה קטעים נבחרים במאמרו:" אל לנו להשאיר מאחור את הסגולות שרכשנו בתפילת החצרות של שנת הקורונה…..עם ההתקדמות החיובית במלחמה בקורונה, הודיע הגבאי של אחד מבתי הכנסת בעירנו על פתיחת ההרשמה לתפילות שבת פרשת ויקרא בתוך בניין בית הכנסת. אך כעבור מספר ימים נמסר על ביטול התפילות המתוכננות, בשל מיעוט נרשמים…..לא מדובר במקרה בודד אלא בתופעה רווחת בימים אלה, והיא מציפה שורה של שאלות שראוי לתת עליהן את הדעת- מהי התגובה הדתית רוחנית חינוכית המתבקשת למציאות, שבה חלק מהאנשים מעדיפים להתפלל ברחוב? מה צריך להיות תפקידם של רבנים ומחנכים-"לדחוף" אנשים חזרה לבית הכנסת, או לחקור מהי הסיבה שבגללה אנשים לא מעטים אינם ממהרים לעזוב את הרחוב והחצר?… האם גלות הציבור מבתי הכנסת לחצרות ולרחובות היא טראומה זמנית שיש לצאת ממנה ולשכוח אותה עם אפשרות החזרה לבתי הכנסת, או שמא גלות זו והחוויות שכרוכות בה, עשויות לשמש מצפן הלכתי, רוחני וחברתי, בתיקון ליקויים במקום שממנו גלינו ושנותר שומם?….נראה שמנקודת מבט פסיכולוגית של האדם המתפלל, יש כוח וקסם שאופפים את התפילה ברחובה של עיר….בתפילה במקום פתוח יש ערך מוסף שלא קיים בבית הכנסת. התפילה שבבית הכנסת היא המשכה של עבודת הקורבנות הטקסית של בית המקדש. לעומת זאת, התפילה בחוץ, הפחות פורמלית אבל אולי יותר אישית, משפחתית וקרובה לטבע, היא המשכה של תפילת האבות…לא מן הנמנע שמציאת החן של התפילה מחוץ לבית הכנסת, היא חזרה וגילוי מחדש של מתיקות התפילה של האבות, שהלכה והשתכחה עם השנים בין קירות בתי הכנסת….תהיה זו טעות או לכל הפחות החמצה, לגייס באופן אוטומטי רטוריקה נוזפת ולקרוא לחידוש ימינו כקדם, מבלי לאפשר דיון מחודש בנוגע למקומו של בית הכנסת בחייה של קהילה ושל היחידים שמרכיבים אותה. טוב נעשה אם נהיה פתוחים לאפשרות שגלות החצר והכביש אינה באה במקרה, ויתכן שהיא עשויה לשאת בכנפיה תיקון גדול" (מקור ראשון, מוסף לתורה, הגות, ספרות ואמנות, גיליון 1233, יג' בניסן תשפ"א 26.3.2021).

הנה כי כן, יכולים אנו להבחין בחוט דק המשוך, מהמרחב הסגור של המשכן/המקדש בעבודת הקורבנות, על מורכבותו ואתגריו לפועלים בו- הכוהנים משרתי הקודש, למרחב הסגור במקדשי מעט בבתי הכנסת , למרחב הפתוח במקדשי מעט ברחובה של עיר.

האם אפשרי במרחבים אלו, התמהיל הנכון והמידתי, של הרצון והדחף להיות קרוב ולמצוא חן בעיני אלוקים ואדם, בצד מעשה ההקרבה?

דומה שיסוד ההתכנות , במבחן ההכלה במרחבי הקודש השונים ,את עובדי ד' המשרתים והמשתייכים אליהן, טמון במילה אחת –גמיקשות . מושג אותו טבע גידי גרינשטיין בספרו: "סוד הקיום היהודי – גמיקשות – גמישות נוקשות ״ ( 2014) . נדבך יסוד בהווית העם היהודי, שמשלב חוכמה יהודית, שידעה לאורך כל ההיסטוריה ליצור סינתיזה מידתית, של גמישות בצד נוקשות.

רק כך תהפוך האש הזרה לאש ידידותית, שכולה הכלה את נושאיה ,משרתיה ואנשיה -במציאת חן ושכל טוב, בעיני אלוקים ואדם.

כותב: זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב

Jewish Approach for Granting Meaning

הגישה היהודית בהענקת משמעות, שייכות ותחושת ערך, לאנשים עם דמנציה ובני משפחותיהם – המקרה של מלב"ב בישראל הפרק באנגלית פורסם בספר בהוצאה לאור של קיימברידג’.

להמשך קריאה

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!

דילוג לתוכן