השבת היא מיוחדת בחיבורה לפרשתנו ,הקרויה גם שבת הגדול הסמוכה בערבו של יום, לחג הפסח.
ננסה לאתר הזיקה של אלו השלושה- פרשתנו, שבת הגדול ופסח.
הבה נתמקד בקורבן המנחה בפרשתנו וזיקתו לשבת הגדול ולפסח. כך מתואר הקורבן: "וְזֹאת תּוֹרַת, הַמִּנְחָה: הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי-אַהֲרֹן לִפְנֵי ד', אֶל-פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ. וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ, מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ, וְאֵת כָּל-הַלְּבֹנָה, אֲשֶׁר עַל-הַמִּנְחָה; וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ, רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לד' וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה, יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו; מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל-מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם." (ויקרא, ו', ז'-יא')
רש"י בפרשנותו מדגיש את עיקרון ההכלה והשוויון ביחס לקורבן המנחה:" וְזֹאת תּוֹרַת, הַמִּנְחָה- תורה אחת לכולם". אך רש"י מאיר באור גדול גם את אישיותו הייחודית , עצמאותו וזהותו של קורבן המנחה- בזכות עצמה: "הַמִּנְחָה -שלא תהא מעורבת באחרת."
גם בפרשת ויקרא אותה קראנו בשבת שעברה ,מואר קורבן המנחה בייחודיותו אל מול כל הקורבנות האחרים שהם מבעלי החיים: "וַיִּקְרָא, אֶל מֹשֶׁה… אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לד' מִן הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת קָרְבַּנְכֶם (ויקרא, א', א'-ב') .אך קרבן מנחה הוא שונה, בכך שאינו מבעלי החיים, אלא מן הצומח: "וְנֶפֶשׁ, כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַד' סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה" ( ויקרא, ב', א' ).
האם קורבן מנחה שמקורו בצומח, הוא סוג ב' של קורבן ? מדוע בקורבנות מן החי, המקריב קרוי – אָדָם, ואילו בקורבן מנחה מן הצומח המקריב קרוי- וְנֶפֶשׁ ? האם הקורבנות, הם רק נחלתם של עשירים ובעלי יכולת?
אז כך, קורבן מנחה הוא אחד ממיני הקורבנות שקרבים לד' בבית המקדש, שאינו בא מבעלי החיים, אלא מהחיטה ומהשעורה. מנחת סולת נקראת גם מנחת העני, שכן גם העני רוצה לזכות במצוות קרבן נדבה, ולעיתים מימון המנחה שמרכיביה זולים על ידי העני, כרוך בקשיים העולים על אלו שבמימון פר ואיל, על ידי העשיר.
רש"י מאפיין בפירושו את מימוש הערך של הצדק החברתי, בחיבור הנפש לקורבן המנחה: "לא נאמר נפש בכל קורבנות נדבה, אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? – עני. אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו".
כלומר, לא רק שאלוקים רוצה את מתנת העני הצנועה – הוא אף מקבל אותה ביתר חפץ .
קורבן המנחה מייצג את ערך השוויון של כולם, להימנות על באי היכל ד'- בית המקדש.
העני אף הוא, זכאי למעמד ראוי של כבוד והדר במימוש עצמי של הקירבה וההקרבה במרחב האלוקי במקדש. כך למדנו במדרש : "מעשה באישה אחת שהביאה קומץ של סולת והיה הכוהן מבזה עליה ואומר: ראו מה הן מקריבות, מה בזה לאכול? מה בזה להקריב?. נראה לכוהן בחלום: אל תבזה עליה, כאילו נפשה הקריבה" (ויקרא מדרש רבה, ג', ה'). הקב"ה מזמין את האישה הענייה להיכנס בדלת הראשית למקדש ,גם באמצעות קורבן מהצומח שמייצג את אלו שידם לא משגת להביא קורבנות יקרים ובעלי ערך כספי מבעלי החיים.
כך מאיר לנו המדרש הגדול, את מעשה ההקרבה של האדם העני: " אבל כשהזכיר קורבן מנחה שהיא קורבנו של עני, חיבבה ופירסמה ואמר:" נפש כי תקריב"- כאילו הקריב נפשו. תדע לך, שהרי לא היה לו אלא סאה חיטים למחיית ביתו, נטלה וטחנה ועשאה סולת והביאה קורבן ונשאר בלא כלום. העלה עליו הכתוב כאילו נפשו הוא מקריב. לפיכך נאמר: "ונפש כי תקריב".
אם כן, קורבן המנחה הוא מקרה המבחן case study, של מידת האותנטיות שבמעשה הקורבנות, האם זאת קירבה והקרבה אמיתית ושקופה, או שמא זאת קירבה והקרבה מזויפת שבאה רק להרשים. כך יבוא האדם העני ויוכיח לנו באותנטיות שבמעשה קורבן המנחה ,שאליו בדיוק מכוון הקב"ה- "וְנֶפֶשׁ, כִּי תַקְרִיב".
אם כוונת המקריב תהא זכה וטהורה, בראייתו את ההקרבה , כניסיון לזכות באהבת ד' ולהתקרב אליו, הרי לקורבן זה ,גם אם הוא לא מבעלי החיים ואיננו מציג עשירות וסמלי כסף, הרי רק כך, ירגיע ויגרום נחת רוח לקב"ה, כפי שמדגיש זאת הנביא מלאכי, בהפטרת שבת הגדול: "ועָרְבָה, לַד', מִנְחַת יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם–כִּימֵי עוֹלָם, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת."
אך הנביא מלאכי, קורא תגר כנגד אותם האנשים המזויפים, העוטים מסכה על עיניהם בעת הקרבתם המזויפת שבאה רק להרשים באופן חיצוני: " וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם, לַמִּשְׁפָּט, וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים, וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר; וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר-שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי-גֵר, וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר, ד' צְבָאוֹת" ( מלאכי, ג', ד'-ה').
הרב פרופ' יונתן זקס ( 1948-2020)בפרשנותו לפרשת וירא בספר בראשית מסיר בקריאתו את המסכות מאותם אלו העוסקים בהקרבת קורבנות מזויפת ולא אמיתית ונדרש למבקר התרבות היהודי האמריקני ליונל טרילינג בספרו: " כנות ואותנטיות" המציין שבעברית, אין מילה שהיא מקבילתה המדויקת של person האנגלית. יש מילים כמו – אדם ובן אדם ואיש ואנוש, אך אף לא אחד , הוא תרגום מלא של person . הסיבה לכך היא שמילה לועזית זו מקורה במילה הלטינית persona המציינת מסכה שעוטה שחקן על הבמה, כדברי שייקספיר כל העולם במה, כל איש וכל אישה רק שחקנים הם".
פרשתנו משתמשת בסוג של ניר לקמוס, בדמותו של קורבן המנחה ,על מנת לבחון את מידת האמת והכנות במעשה הקירבה וההקרבה בחיינו.
כך התוודענו למעשה הקירבה וההקרבה למולדת, של רחל המשוררת, יודעת תנ"ך, בשירה" אל ארצי," המספרת על עוניה שלה, ועל המתנה הדלה אותה יש ביכולתה להעניק למולדת : "אָכֵן דַלָה מְאֹד –יָדַעְתִּי זֹאת, הָאֵם, אָכֵן דַלָה מְאֹד מִנְחַת בִּתֵּךְ; רַק קוֹל תְּרוּעַת הַגִיל בְּיוֹם יִגַהּ הָאוֹר, רַק בְּכִי בַּמִסְתָּרִים עֲלֵי עָנְיֵךְ."
אז כיצד מתחבר קורבן המנחה גם לפסח ?
בליל הסדר נקרא ההגדה בלווית החן של מצוות ארבע הכוסות. המצווה נזכרת לראשונה במשנה, מסכת פסחים, פרק י', משנה א'. המצווה אינה חיוב מן התורה אלא מצווה דרבנן, ואף על פי כן הקפידו חז"ל ביותר על יישומה. הקפדה זו מתבטאת בכך שאפילו עניים המתפרנסים מצדקה מחויבים בארבע הכוסות , המתחברות לארבע לשונות הגאולה :"לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי-יִשְׂרָאֵל֘ אֲנִ֣י ד'֒ וְהֽוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֨חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵֽעֲבֹֽדָתָ֑ם וְגָֽאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים: וְלָֽקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י ד' אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם) "שמות, ו', ז').
לאחר שתיית ארבע הכוסות בברכה , נמזוג את הכוס החמישית ונשאירה מלאה, ללא ברכה ושתיה. הכוס המוכרת ככוסו של אליהו, מוזכרת במקורותינו: "כוס חמישי גומר עליו את ההלל ואחריו הלל הגדול, דברי רבי טרפון" (פסחים קיח', א') .
הכוס החמישית היא כנגד לשון הגאולה החמישית :" וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ד'." (שמות, ו', ח')
דומה שהקב"ה פונה לבני ישראל בזאת הלשון – הנה הסתיים השלב הראשון בתהליך הגאולה מעבדות לחירות – וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם. אך עתה, מוצב בפניכם האתגר האמיתי של השלב השני- וְהֵבֵאתִי , המוטל עליכם. עתה עליכם לקחת את גורלכם בידיכם ולממש בעצמכם את – וְהֵבֵאתִי. עליכם להביא את עצמיכם במעשיכם לדרגה של חירות – "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ"
מאחר שקוראי ההגדה לאורך דורות רבים קראו אותה בזמן הגלות, מסמלת הכוס החמישית גם את הגאולה השלמה לעתיד לבוא ואשר אליהו הנביא משמש בה כמבשר הגאולה. כמאמר מלאכי מאחרוני הנביאים, שאותו אנו נקרא בהפטרה לשבת הגדול: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא."
הנה כי כן, העני בפרשתנו מגשים את לשון הגאולה החמישית – וְהֵבֵאתִי, בכך שהוא מביא לכתחילה ולא בדיעבד, קורבן מנחה ,שהוא למעשה מבחינת סיווגו ואפיונו, הקורבן החמישי השונה והייחודי ,לאחר ארבעה קורבנות הדומים ממקורם- עולה, חטאת, אשם ושלמים , שהם כולם מבעלי החיים. העני כמו בהגדה- "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח", מגשים הלכה למעשה את לשון הגאולה החמישית – ְוהֵבֵאתִי.
אך המשמעות של לשון הגאולה החמישית – וְהֵבֵאתִי, היא עוד יותר עמוקה בנתיבי סיפור ההגדה.
כך היא גם נוכחת בסיפור ארבעה הבנים בהגדה, בהבאתם לשולחן הסדר- האֶחָד : "כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל ". מדוע הדגש החוזר במילה- אֶחָד ? הנה כי כן, בהגשמתה של לשון הגאולה החמישית – וְהֵבֵאתִי, ,בהכלתם של ארבעה הבנים השונים, הישובים כאֶחָד, ביחד, בכפיפה אחת ותחת קורת גג אחת, בשולחן אֶחָד , כחלק בלתי נפרד מהמשפחה הגדולה. האֶחָד מחבר כל בן , בשונות ובייחודיות שלו, למחויבות של ערבות הדדית לאֶחָד האחר או האחת האחרת, ויוצרת את הדבק המחבר באֶחָד, את כל המשפחה, על השונות וההבדלים שבין הילדים ,האחים והאחיות שבתוכה. הנה יוצאת הקריאה המאתגרת את ההורים , להגשים הלכה למעשה את לשון הגאולה החמישית – וְהֵבֵאתִי, להכיל ולחבר את כל הילדים, ללא אפליה והעדפה ,של בן יקיר אחד על פני הבן האחר, גם אם ניכר שהוא פחות מקובל או נתפס בעיני האחרים.
אך יש בסיפור ארבעה הבנים השונים זה מזה, גם נוכחותה של לשון הגאולה החמישית, בכך, שכל בן הוא סוג של מאותגר, המביא את הייחודיות שלו לשולחן הסדר המשפחתי, המסמל את הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי, של יציאת מצרים . וְהֵבֵאתִי – כל בן מביא את גאולתו האישית והגשמתו האישית, בדרכו שלו ובייחודיות המיוחדת שלו.
כך גם , אם נרחיב את לשון הגאולה החמישית – וְהֵבֵאתִי, על מלוא הכוס החמישית הקולקטיבית, המסמלת את החברה והאומה כולה, שוב במילת המפתח- אֶחָד, בהיגד שאותו אנו שרים בהתרוממות הרוח בליל הסדר :"והִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם". המשמעות העמוקה היא, שרק אם נהיה כולנו כחברה וכאומה – אֶחָד בִּלְבָד, הרי שום אויב חיצוני, לא יוכל עלינו לכלותנו. החיסון האמיתי שלנו כמשפחה וכאומה , בהיותנו – אֶחָד בִּלְבָד ולא חלילה, מפורדים ומשוסעים. לשון הגאולה החמישית- וְהֵבֵאתִי, , מוזגת לכוס החמישית של אליהו , סוג של מרקם ייחודי, שיש בו מאפיין של אחדות ולאו דווקא אחידות. וְהֵבֵאתִי – לשון הגאולה החמישית, קוראת לכל אחד מעמנו , להיות גם נכון להביא קורבן אישי של –הכלה ולא הדרה, של חיבור ולא הפרדה, של שותפות ולא ניכור, של ויתר ופשרה ולא נוקשות וסגירות. הנה כי כן, בכוס החמישית, אנו פותחים את הדלת לאליהו הנביא. יש בפתיחת הדלת החיצונית בבית, גם קריאה לכולנו כמשפחה , כחברה וכאומה, גם לרצות לפתוח -את הדלת הפנימית הסגורה שבתוכנו, בפתיחות, במוכנות וברצון, לקבל ולהכיל גם את האח או האחות , האחרים והשונים שבתוכנו. גם אם אנו לכאורה מטילים ספק בשונה מעמנו, שלא נראה בדיוק כמונו, או שחשוב לנו פעמים, כיצד הוא נראה בעיני אחרים, הרי יבוא ויכנס אליהו התשבי בדלת החיצונית והפנימית שפתחנו זה עתה, ויתיר את ספקותינו ביחס לאחר ולשונה שבתוכנו. שהרי כולנו כדברי השיר- רקמה אנושית אחת.
החיבור המשולש של- פרשתנו, שבת הגדול ופסח, מואר בדברי הראי"ה קוק ( 1865-1935):"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו – בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד".( עולת ראי"ה, ב', עמ' רמה')
שבת שלום פסח כשר ושמח
כותב: ד"ר זאב פרדימן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
