פרשתנו סמוכה השנה לחג השבועות.

דומה שסמיכות זאת איננה מקרית, ומשתקפת בסוגיית גזלת הגר בפרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בד' וְאָשְׁמָה, הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ, אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו; וְנָתַן, לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ. וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל, לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַד', לַכֹּהֵן: מִלְּבַד, אֵיל הַכִּפֻּרִים, אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ, עָלָיו. וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה. וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו, לוֹ יִהְיוּ; אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן, לוֹ יִהְיֶה". (במדבר, ה', ה'-י')

 רש"י מאיר את סוגיית גזלת הגר: "ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה, האחד, שכתוב והתוודו, לומר שאינו חייב חומש ואשם (שכתובים בספר ויקרא) על פי עדים עד שיודה בדבר, והשני, על גזל הגר, שהוא ניתן לכוהנים. ואם אין לאיש גואל …וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, או בן או בת או אח או שאר בשר הקרוב …אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים".

פרשיית הגזלה מהגר בפרשתנו, דורשת התבוננות עמוקה, קודם כל בתוכנו, בהתבוננות פנימית ואמיתית ביחס לאחר ולשונה ובמקרה של פרשתנו- לגר. בין אם מדובר בגר צדק  או בגר תושב . המחויבות שלנו לשניהם היא אחת.

הנה  לפנינו התבוננות  מעמיקה בנפש הגר, במאמרה של הסופרת  רבקה מאיר: "האדם הוא זר בעולם. הוא נולד לתוך החיים בלי לדעת מה הם, וכל ימיו הוא עמל להבינם, לתת  בהם סימנים. כל ימי חייו עוברים עליו בניסיון להכות שורש, להגיע לתחושה של קבע ובית. לעיתים  קרובות הוא מדמה שאכן הצליח בכך והוא מסב לו שאנן, מרופד בביתו, במשפחתו ובחייו. עד  שבאים הימים וטופחים על פניו, מפריעים בו כרוח פרצים, מגלים לו שהוא תושב של ארעי… יש מעט מקומות שבהם יש  ציווי לאהוב, מדובר בשלושה, בראשון זה שבקריאת שמע, מדובר בציווי לאהוב את הבורא. בשני  המקומות האחרים נאמר שיש לאהוב מישהו כמוך. כך לגבי הרע וכך לגבי הגר." (שבת, מקור ראשון א' סיון תשס"ז 18.5.07).

הסופרת אמונה אלון מעמיקה בסוגיית  הזר שבקרבנו ומאתגרת אותנו, בהתבוננות פנימית אמיתית בתוכנו ומחברת זאת למעמד קבלת התורה בחג השבועות: "קל לקבל את מי שמוכר לנו, את מי שדומה לנו, את מי שאנחנו יכולים לראות בו, במודע או שלא במודע, השתקפות של עצמנו, כפי שאנו מכירים את עצמנו, או כפי שהיינו רוצים להיות. הרבה  יותר קשה לקבל את הזר, את השונה, את זה שמשקף לנו חלקים בלתי מוכרים באישיותנו. חלקים שאולי איננו רוצים כלל להכיר. ומכאן שנאת הזרים, אשר מי כמונו, היהודים, חווה אותו  על בשרו לאורך הדורות. אצלנו לעומת זאת, יש אפשרות לא רק לקבל זרים, אלא אף לאהוב  אותם… ולגייר בקבלה ובאהבה, גם חלקים זרים בתוך אישיותנו, בטרם נתייצב למרגלות הר סיני  לקבל, מחדש, את התורה ואת עצמנו" ("שבת בשבתו" במדבר תשס"ז, 1170).

כאמור, פרשתנו צמודה לחג השבועות, החג שמאיר את סוגיית הגרות בממדיה השונים, בדמותה של רות המואביה:"וַתֹּאמֶר רוּת אַל  תִּפְגְּעִי בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ . כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה ד' לִי, וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ".( מגילת רות, א', טז'- יז')

הנה כי כן, פרשתנו העוסקת בגזלת הגר ובהעדר גואל: " וְאִם-אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל " , מתכתבת עם סוגיית הגר והגואל אצל רות הגיורת:"וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן ד' לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים, אֶל נָעֳמִי, בָּרוּךְ ד', אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם; וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ  בְּיִשְׂרָאֵל. וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ: כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים. וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי לוֹ לְאֹמֶנֶת. וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד בֵּן לְנָעֳמִי; וַתִּקְרֶאנָה שְׁמוֹ עוֹבֵד, הוּא אֲבִי יִשַׁי אֲבִי דָוִד". ( מגילת רות,ד',יג'- יז').

באירוע של אשם גזלות ובדגש לגזלה מהגר בפרשתנו, בנוסף לאָשָׁם , שהוא הקנס הכספי, יש גם את אלמנט הווידוי: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בד' וְאָשְׁמָה  הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, וְהִתְוַדּוּ  אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ".

סוגיית הווידוי בפרשיית – גזלת הגר ראויה להפנמה ולהטמעה בדבריו של הרב ר' י"ד סולבייצ'יק ( 1915-1981 )בספרו – על התשובה, המציג לנו אתגר הראייה והטיפול הפנימי בעצמנו : "שני היסודות הללו – החרטה והבושה, מעמידים אותנו על ערכו של הווידוי. לכאורה, אם עשה אדם תשובה גמורה ועבר דרך כל העינויים והייסורים שבתהליך התשובה- למה יהא זקוק עדיין לווידוי? יש שאדם יודע מעל לכל ספק כי חטא והחטיא את מטרת חייו, כי בגד בכל ערכיו. הוא יודע למה, אך אינו מוכן לומר זאת בפה מלא, או לשמוע זאת מפי אחרים. על משכבו בלילות הוא הוגה בכך, בינו לבין עצמו בוכייה נפשו במסתרים, אך לאור היום, בעיני אחרים, הוא שמח וטוב לב. וכדי לחפות על האמת המנקרת בפנימיות הוא מוסיף לחטוא, מגביר את המירוץ ומוסיף לדהור במהירות אל עברי פי תהום. הווידוי מכריח את האדם, תוך ייסורים עצומים, להכיר בעובדות כפשוטן, לבטא את האמת כמות שהיא. יש בכך משום קורבן, משום שבירת הרצון והליכה נגד הטבע תוך כדי מכאוב. יש בכך לא רק משום חרטה, אלא גם משום בושה. "ותלמדנו ד' אלוקינו להתוודות לפניך על כל עוונותינו"- להסתכל לאמת בפנים, ישר לעיניים, להביט נכוחה, לשבור את מנגנון ההגנה העצמית, לנתץ את המחיצות המלאכותיות, ללכת נגד טבע האדם המצווה עליו להיחבא ולהסתתר, לקרוע את המסווה, לגמור בפה מה שגמר קודם לכן בלב…כשם שהקורבן נשרף על גבי המזבח, כך אנו שורפים במעשה הווידוי את שלוותנו המבוצרת, את גאוותנו המטופחת, את חיינו המלאכותיים, ואז ורק אז, לפני ד' תטהרו".

הנה לנו סמיכות הזמנים של פרשתנו לחג השבועות, במעמד הנשגב, מלא הוד וקדושה של קבלת התורה, במעמד הר סיני. האתגר הניצב בפנינו הוא טיפול וראייה חיצונית של זולתנו.

על מנת להגיע לרום המדרגה הרוחנית הנשגבת במעמד קבלת התורה בהר סיני, המתחבר לחג השבועות – חג מתן תורה: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת  הַקּוֹלֹת וְאֶת  הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק".(שמות, כ', יד), זה מחייב ראייה מסוג אחר, ראיית החלש והנזקק שנקרה בדרכנו והעומד על ידנו.

כך עלינו לראות את הגר שבקרבנו, בראייה אמיתית ולא סלקטיבית, שנובעת מפנימיותינו ולגלות כלפיו חמלה ואמפתיה, למנוע את  ניצולו והחלשתו וכל ניסיון לגזול ולהונות אותו.

ר' צדוק הכהן מלובלין( 1823-1900) מאיר זאת בפרשנותו:" וְכָל  הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת "-שהיו רואים את הנשמע. ששמיעה היא הידיעה שבמוח, אבל ראייה היא על ידי ההרגשה שבלב" (דברי חלומות כג').

לא די רק בעיניים לראות, יש גם בלב לראות.

מעמד הר סיני אותו נחווה בחג השבועות, מביא את בשורת הריפוי החברתי והקהילתי של עם ישראל ולא רק את הריפוי הפיזי. כך מתאר זאת המדרש: " בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו רובם בעלי מומין… כיון שבאו למדבר סיני אמר האלוהים כך הוא כבודה של תורה, שאתן אותה לדו בעלי מומין?….מה עשה האלוהים ? אמר למלאכים, שיירדו אצל ישראל וירפאו אותן".  (מדרש רבה, ז', א').

הבה נקרא את המדרש גם בקריאה של ריפוי חברתי ,של הנפש  והרגש ולא רק ריפוי פיזי גופני.

סוגיית הגרות בפרשתנו והקשרה לחג השבועות – חג הביכורים, מוארת בסיפורו של המלך אגריפס ( 10 לפנה"ס ועד 44 לספירה) שהומלך על כל ממלכת יהודה, שומרון ואדום בשנת 41 לספירה. אביו אריסטובלוס היה יהודי , אך אימו ברינקי, לא הייתה יהודייה. למרות זאת קיבל מקום של קירוב, חיבוק ואהבה מהחכמים והעם. כך מתארת זאת המשנה: "כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים? כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר…וְלַמַּשְׁכִּים אוֹמֵר (ירמיה לא', ה') "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ד' אֱלהֵינוּ"…. וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם: אַחֵינוּ אַנְשֵׁי מָקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם לְשָׁלוֹם. הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִיעִין לְהַר הַבַּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת אֲפִילּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה. הִגִּיעַ לָעֲזָרָה, וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר: "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלא-שִֹמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי". (תהלים ל', ב') ( מסכת ביכורים, ג', ד').

כך גם מעמדו של המלך אגריפס בקרב ההנהגה התורנית והעם כולו, מקבל ביטוי עמוק במצוות הקהל שחלה במוצאי שנת השמיטה: "פָּרָשַׁת הַמֶּלֶךְ כֵּיצַד? מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג, בַּשְּׁמִינִי, בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, עוֹשִׂין לוֹ בִּימָה שֶׁל עֵץ בָּעֲזָרָה, וְהוּא יוֹשֵׁב עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד" וְגוֹ' (דברים לא, י). חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה, וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְּגָן, וְהַסְּגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל נוֹתְנָהּ לַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ עוֹמֵד וּמְקַבֵּל, וְקוֹרֵא יוֹשֵׁב. אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים; וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְ "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי" (דברים יז', טו'), זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמְרוּ לוֹ: אַל תִּתְיָרֵא, אַגְרִיפַּס! אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה ". (מסכת סוטה, ז', ח')

הרב ד"ר בני לאו בספרו- "חכמים", מאיר את סוגיית הגיור ומורכבותה בהקשר למלך אגריפס :  "במשנה זו בולטת אהדת העם  לאגריפס. ברור לכל שהוא " איש נוכרי", אך העם מקבל אותו באהבה. ייחוסו של אגריפס נידון בספרות המחקר. שני הורי אימו וכן אבי אביו היו מזרע אדומי. רק אם אביו, מרים החשמונאית, הייתה מזרע ישראל. דמעותיו של אגריפס עם הרגעתו על ידי ישראל, מבטאות אולי ויכוח על תקפות גיור אדומים בימי יוחנן הורקנוס… בקריאה "אחינו אתה", מבקש העם להרגיע את אגריפס ולהכלילו בראויים למלוכה כנגד המסורת ההלכתית". (חכמים, כרך ראשון- ימי בית שני, עמ' 212, ידיעות ספרים, ספריית אלינר, 2006).

פרשת המלך אגריפס המתכתבת עם סיפורה של רות המואביה בחג השבועות ורגישותה של התורה בפרשתנו למעמדו של הגר, מהדהדים את חשיבות היחס, של כבוד ואהבה, שעלינו להעניק לאדם הזר שבקרבנו.

הנה כי כן, הציווי "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י', י"ט) הוא מצוות עשה מן התורה, המופיעה פעמים רבות.

אך דומה שפרשתנו מאתגרת אותנו, לא רק לבחון את יחסנו לאדם הזר שגר פיזית במחיצתנו- בשכונתנו, בעירנו ובמדינתנו, אלא מאתגרת אותנו, לבחון בהתבוננות פנימית גם את –הַגֶּן הפנימי שלנו, שנקרא – הזר, האחר והשונה שבתוכנו. באיזו מידה אנו מסוגלים, להכיל אותו בתוכנו- בליבנו ובתודעתנו, לא כמצוות אנשים מלומדה ולא רק כציות לכללי הסדר החברתי, אלא להכילו ולהטמיעו בתוכנו – באהבה.

שבת שלום וחג שבועות שמח

כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב