עמותת מְלַבֵּב

פרשת דברים ושבת חזון – "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה" – החלטות ומהלכים הרי גורל

yossi barnett — Fri, 17 Jul 2026 11:54:48 +0000

החלטות של מנהיגים, הן הרות גורל .

כך נוכל להבין את חשיבותה של המשילות, על מנת לייצר איזונים ובלמים, בתהליך קבלת החלטות, שמשפיעות על דורות העתיד, לטוב ולרע.

מיכאל הרסגור ואהוד פוקס בספרם ( 2010): "רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים- החלטות בתנאי משבר", מתארים ומנתחים החלטות אסטרטגיות טובות ורעות של מנהיגים, וכך הם כותבים: "השאלות הפשוטות שאדם צריך לשאול את עצמו לפני שהוא מקבל החלטה חשובה הן: מה אתה חושב שיצא (בעתיד) לך ולאומתך מכך? מה הסיכוי שזה יקרה? ומה יקרה, חלילה, אם לא?. אם שאלת את עצמך את כל השאלות הללו, אם ענית עליהן בכנות, ואם בחרת בתשובה שלפי הנתונים שבידך תוליד את הסבירות הגבוהה ביותר לתרחיש חיובי ביותר מבחינתך, וגם תצמצם את הסבירות לתרחישים המסוכנים – כנראה קיבלת את ההחלטה הנכונה".

כך גם הסופרת וההיסטוריונית ברברה טוכמן (1912-1989), בספרה המונומנטלי – "מצעד האיוולת", משנת 1983, מציגה ומנתחת, אירועים היסטוריים שהתרחשו לאורך דברי ימי ההיסטוריה, המייצגים החלטות אסטרטגיות של מנהיגים ,המאופיינות כמצעד החוכמה או כמצעד האיוולת. החלטות נכונות וחכמות של מנהיגים שמייצגות את מצעד החוכמה, שינו את פני ההיסטוריה באופן חיובי, והחלטות אסטרטגיות שגויות ואוויליות, שינו את פני ההיסטוריה באופן שלילי, כמו למשל, החלטתו האסטרטגית של המלך רחבעם, לקבל עצות מהצעירים ולא מהזקנים בעלי ניסיון החיים , שלא להקל את עול העבודה שהטיל אביו המלך שלמה: "אבי ייסר אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים" (מלכים א', יב', יא). התוצאה הייתה פילוג בין ממלכת יהודה לבין ממלכת ישראל.

הפרידה והמורשה:

הנה משה רבנו בפרשתנו, לקראת ירידתו מבמת ההיסטוריה, נושא נאום לאורך ספר דברים, שאפשר להגדירו כנאום הפרידה .

בספר דברים , בשונה מספרי שמות ובמדבר, שם נוכח משה בהנהגה פעילה ב Doing, הרי בספר דברים אותו אנו מתחילים היום, משה יותר ב Being.

כך פותחת פרשתנו: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן: בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב, דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר, עַד, קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ; דִּבֶּר מֹשֶׁה, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ, אֲלֵהֶם. אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ, אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב, בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת, עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת, בְּאֶדְרֶעִי. בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בְּאֶרֶץ מוֹאָב, הוֹאִיל מֹשֶׁה, בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (דברים, א', א'-ה' ).

מפרש רש"י: "מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה…אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה".

משה רבנו בסוף דרכו, עוסק בסוג של תוכחה חברתית חינוכית שיש בה משנה סדורה של : "בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר".

משה מקיים תהליך מסודר של פרידה והנחלת צידה לדרך של: " תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב " ( דברים, לג', ד').

המשורר אמיר גלבוע ( 1914- 1984 ) בשירו "כל שיכול " מאיר לנו את החלופות השונות ,באיזה מהן יבחר אדם, בסיטואציה של היותו סמוך למותו: "מַה חוֹשֵׁב אִישׁ בְּיוֹם שֶׁמַּרְגִּישׁ, שֶׁעִתּוֹ קְרֵבָה? יֵשׁ נוֹתֵן דַּעְתּוֹ וְלִבּוֹ שֶׁהַכֹּל הָיָה אַךְ לַשָּׁוְא. יֵשׁ חָשׁ קֵיבָתוֹ רְעֵבָה, מַמָּשׁ תּוֹקְפוֹ הָרָעָב, לַכֹּל שֶׁלֹּא טָעַם וְלֹא אָכַל בִּימֵי חַיָּיו, וְיֵשׁ מְהַרְהֵר בֵּינוֹ לְבֵינוֹ, אִם אָמְנָם עָשָׂה כָּל שֶׁיָכוֹל, בְּכָל אוֹתִיּוֹת הַכְּתָב, הָחֵל בְּאָלֶ"ף וְכַלֵּה בתָי"ו, וְאָדִישׁ לַכֹּל מְסַכֵּם, שֶׁאִם אָמְנָם הֶחְסִיר (וְעוֹד אֵיךְ), יִהְיוּ נָא אֵלֶּה לַבָּאִים אַחֲרָיו, וּפָנָיו אֶל הַקִּיר הוֹפֵךְ"

משה רבנו המנהיג הכול יכול , שחלומו להיכנס לארץ ישראל נגוז על הסלע במי מריבה , שיודע שהנה הוא סמוך למיתתו ועומד להיפרד מעמו, כאיש בשר ודם, בוחר בצלילות הדעת, בחלופה של פרידה בהנחלת מורשה.

משה נושא לאורך ספר דברים, נאום פרידה ומורשה שכולל שני חלקים:

הראשון, תיעוד הזיכרון והאירועים הייחודיים שאירעו במהלך הנהגתו את בני ישראל, הצגתם וניתוחם.

השני, הנחלת פרקטיקה של מצוות חברתיות שהן תהיינה התשתית ,לדמותו המוסרית והערכית, של עם ישראל ומנהיגיו לקראת כניסתו לארץ ישראל.

שלוש החלטות, משתקפות בשלושה אירועים מכוננים בפרשתנו, בנאומו של משה:

הראשון, בהחלטה הרת גורל , להנחיל את חשיבות המשפט ועליונותו, והקמת ארגון פירמידלי מדרגי של שרי אלפים, מאות ועשרות: " אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם . וַתַּעֲנוּ, אֹתִי; וַתֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת . וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם: שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת, וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת, וְשֹׁטְרִים, לְשִׁבְטֵיכֶם. וָאֲצַוֶּה, אֶת שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא; וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם, תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו"( דברים,א',יב'- יז').

השני, בהחלטה הרת גורל, לשלוח את מנהיגי השבטים לתור את הארץ: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי, כֻּלְּכֶם, וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ … וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט….וַתַּמְרוּ, אֶת פִּי ד' אֱלֹהֵיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ, בְּשִׂנְאַת ד' אֹתָנוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי, לְהַשְׁמִידֵנוּ. אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים, אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ, עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת, בַּשָּׁמָיִם; וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים, רָאִינוּ שָׁם. וָאֹמַר, אֲלֵכֶם: לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן, מֵהֶם… וַיִּשְׁמַע ד', אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם; וַיִּקְצֹף, וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת, הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי, לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם. זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, הוּא יִרְאֶנָּה, וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ, וּלְבָנָיו יַעַן, אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ד' … יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ, הוּא יָבֹא שָׁמָּה; אֹתוֹ חַזֵּק, כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל" ( דברים, א', כב'- לח').

השלישי, בהחלטה הרת גורל לגייס את כולם לצבא: כפי שבא לידי ביטוי, באירוע שניים וחצי השבטים, ראובן גד וחצי המנשה. ההחלטה לכפות עליהם התגייסות לצבא עם כל אחיהם במלחמת המצווה: " וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד… וָאֲצַו אֶתְכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: ד' אֱלֹהֵיכֶם, נָתַן לָכֶם אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ חֲלוּצִים תַּעַבְרוּ לִפְנֵי אֲחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל בְּנֵי חָיִל" (דברים, ג', יח').

חזון הנביא ישעיהו

פרשת דברים הפותחת את ספר משנה תורה , היא גם שבת חזון, על שם ההפטרה של הנביא ישעיהו, החותמת את שלוש הפטרות הפורענויות שאנו קוראים בשבתות של ימי בין המצרים, בין יז' בתמוז לבין תשעה באב: "חֲזוֹן יְשַֽׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם …בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִֽי. יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו, יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָֽן. הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת ד' נִֽאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל… וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה, נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה " (ישעיהו, א', א'-כז").

עמוס חכם( 1921-2012 )בפרשנותו בדעת מקרא עמ' כ', נדרש לעיתוי הפטרתנו וכך הוא כותב: "דעות שונות למפרשים בעניין זמנה של הנבואה הזאת ואין הכרעה בדבר. אבל נראה שתאור חורבן הארץ בפסוקים ה'- ט', הוא תיאור המצב בימי חזקיהו המלך, כאשר עלה סנחריב והחריב ערים רבות ביהודה וביקש גם לכבוש את ירושלים".

החלטה הרת גורל של המנהיגות ערב חורבן הבית:

הנה החלטה הרת גורל של המנהיגות הרוחנית והתורנית באותם הימים של ערב חורבן הבית, המשתקפת בסיפור החורבן של "קמצא ובר קמצא", המייצג במלוא כיעורו את שנאת החינם שאפיינה את הממסד השלטוני והחברה האזרחית של עם ישראל. ברגע הכי מביש וטרגי, שהגביר "המנהיג" עורך הסעודה, מבייש לעיני כל את בר קמצא שהיה שונאו שהגיע בטעות לסעודה במקום קמצא שהיה אוהבו.

כאשר עולה הדילמה האם להיענות לקיסר להקריב הקורבן שהטילו בו מום, עומד לו מנהיג תורני רוחני, בשם זכריה בן אבקילס ומציג את החלטתו הרת הגורל: "יקוב הדין את ההר", לא נעשה ולא נאפשר, לא נפעיל שיקול דעת אחראי בסיטואציה המורכבת אל מול איומי הקיסר הרומאי. מדוע ?- "מפני מה יגידו מה יאמרו", מדוע? מפני החשש מיצירת תקדים מסוכן ,כיצד תשפוט אותנו בעתיד, ההיסטוריה ההלכתית והתורנית.

זה מה שהיה חשוב למנהיגות באותה סעודה, אף אחד ממנהיגי הישוב היהודי בירושלים באותם הימים, לא קם ומחה כנגד העלבון שנגרם לבר קמצא וכנגד החלטתו של זכריה בן אבקילס. הם היו שפוטים של בעלי ההון והטייקונים באותם ימי ערב חורבן ירושלים.

התלמוד כבר התייחס באופן נוקב, להחלטה הרת הגורל של המנהיגות כיצד לנהוג באירוע של קמצא ובר קמצא:" דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה…שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין"( בבא מציעא ל' עמ' ב').

כך גם במקום אחר בתלמוד: "אמר רבי יוחנן ענוותנותו ( יראת השמים המוגזמת) של רבי זכריה בן אבקילס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו"( גיטין, נו', עמ' א').

כבר כתב על כך המשורר הירושלמי יהודה עמיחי( 1924-2000): " מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם פְּרָחִים בָּאָבִיב .הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה כְּמוֹ חָצֵר אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת אֲשֶׁר נֶחְרַב".

האם נלמד את הלקח לימינו, בהחלטה הרת גורל של מנהיגים מדיניים וצבאיים ,להיצמד לקיבעון מחשבתי ולקונספציה, לא לקדש את הספק, לא להקשיב ולאחוז במידה המגונה של ההיבריס והגאווה, שהביאה עלינו את האסון והטבח בשבעה באוקטובר ?

כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב

הפוסט פרשת דברים ושבת חזון – "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה" – החלטות ומהלכים הרי גורל הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.

מפגש מלבב למשפחה עם פרופ' נעמי הדס לידור – "מסע האלצהיימר שלי"

yossi barnett — Thu, 16 Jul 2026 06:53:36 +0000

הפוסט מפגש מלבב למשפחה עם פרופ' נעמי הדס לידור – "מסע האלצהיימר שלי" הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.

פרשת מטות מסעי: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" – עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה

yossi barnett — Fri, 10 Jul 2026 11:41:16 +0000

הנה הגענו בפרשותינו המחוברות – מטות מסעי, לאקורד הסיום, של המסע המדברי של בני ישראל, מגלות לגאולה, ומעבדות לחירות. מסע שהחל בשעבוד מצרים, דרך נתיב מפרך ומאתגר על פני 42 מסעות במדבר, ועד לקו הסיום, על סף הכניסה לארץ ישראל. 14 מהמסעות היו כולם בשנה הראשונה למסע ו-8 מהם היו בשנה האחרונה למסע. ו – 20 מסעות התרחשו במשך 38 שנים.

כך מתארת זאת פרשתנו: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם: בְּיַד מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ד'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם"(במדבר, לג', א'-ב').

המסע המדברי ומשמעותו

המסע המדברי הארוך היה רצוף בציוני דרך משבריים , שבהם העם כושל ומבקש לחזור למצרים, כמו:"וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָה…. וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִם, וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם, לִשְׁתּוֹת…. וַיַּחֲנוּ, בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה… וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה…. וַיַּחֲנוּ עַל-הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת, עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים"( במדבר, לג',ח'-מט').

רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ ( 1475- 1550 ) מאיר בפרשנותו את מורכבות המסע וקשייו:" וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם – וכתב גם כן עניין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאוד ובכל זה לא נמנעו. ובכן נכתב בכל אחד מהן- ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני, כי המסע והחנייה,כל אחד מהם קשה".

כך גם מתארת ההפטרה הראשונה בשלוש הפטרות הפורענות בימי בין המצרים: "כֹּה אָמַר ד', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו, ב', א'-ב'). וכך גם נקרא בהפטרה לפרשתנו שהיא השנייה לפורענות:"הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם" (ירמיהו, ב', ו').

המציאות של המסע המדברי, מייצרת תנאי אי וודאות ואי היכרות מקרוב עם מקום היעד – ארץ ישראל, כשלאורך כל המסע מצופה מהעם – דור ב' לאחר חטא המרגלים, לממש את הייעוד הנשגב של גאולת המשילות שלה קוראת פרשתנו: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ " (במדבר, לג', נג').

הנה כי כן, המסע המדברי שמחולל את תכנית השינוי של זהויות עם ישראל, מזהות של עבד לזהות של בן חורין, אל לו להיעשות בלחץ ובמהירות, אלא עליו להתנהל, בשיטתיות, במשנה סדורה, עקב בצד אגודל.

שני משפטים מכוננים, מעטרים באור יקרות את תוכנית השינוי, במסע המדברי: "הדרך הארוכה, היא הדרך הקצרה", "עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה".

הבה נברר ביתר עמקות את שני המשפטים הללו, שהם כה נוכחים בימינו אנו, ותובעים מעמנו, תשומת לב יתירה.

אנו נתונים קרוב לשלוש שנים מאז האסון הנורא בשבעה באוקטובר, במציאות מורכבת ומאתגרת, הדורשת התבוננות ועשיית חשבון נפש, לאומי קולקטיבי. מציאות שבה אנו נתונים במסע אתגרי, שדורש מאתנו – חוסן אמוני, נפשי, פיזי וחברתי. כי רק ביחד נצלח את האתגרים.

ככל שנתעמק בפרשתנו, ניווכח שערך התהליך והדרך הארוכה שהיא הקצרה, ושעם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה, טבוע עמוק בתודעה היהודית ובזהותו של עם ישראל לדורותיו.

"הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה"

המקור למשפט זה הוא סיפור תלמודי מפורסם אודות התנא רבי יהושע בן חנניה המספר על מפגש שהיה לו בילדותו: "אמר רבי יהושע בן חנניה: מימיי לא ניצחני אדם אלא אישה, תינוק ותינוקת… מה היא התינוק? פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים. ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה, וזו ארוכה וקצרה. הלכתי בקצרה וארוכה. כיוון שהגעתי לעיר, מצאתי שהיא מקפת גנות ופרדסין ,ולא הייתה כניסה לעיר. חזרתי לאחורי. אמרתי לו: בני, לא כך אמרת לי זו קצרה? אמר לי: ולא כך אמרתי לך ארוכה?" ( מסכת עירובין, נג', עמ' ב').

רבי יהושע בחר בדרך שהייתה קצרה מבחינה גיאוגרפית, אך התברר שהיא חסומה במכשולים (גנות ופרדסים) ולכן היא הפכה לארוכה ובנקודת זמן ההיא – לבלתי אפשרית. הדרך השנייה, שהייתה ארוכה ומפותלת יותר, הייתה פתוחה וישרה לחלוטין, ולכן היא זו שהביאה אותו אל היעד מהר יותר.

הקשר הישיר ביותר הוא התוכנית האלוקית המקורית ביציאת מצרים: "וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא… פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר" (שמות, י"ג, יז'- יח').

הדרך ה"קצרה",דרך פלשתים, הייתה מביאה למפגש מידי עם מלחמה, שבירת רוח העם וחזרה למצרים. כלומר, דרך קצרה שהיא ארוכה ,ואף בלתי אפשרית . הקב"ה בחר בדרך ה"ארוכה", המדבר, שהיא הדרך הקצרה באמת, משום שהיא אפשרה לעם לעבור תהליך של בניית חוסן אמוני, נפשי, פיזי וחברתי, שבלעדיו הם לא היו מסוגלים לרשת את הארץ. פרשתנו המונה את 42 תחנות המסע המדברי, היא התיעוד הרשמי של אותה "דרך ארוכה שהיא קצרה".

"עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה"

הוא מטבע לשון שטבע הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר במעלות . הרב ויצמן ניסח את המשפט הממצה הזה, בהשראת הגותו וכתביו של הראי"ה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865 -1935 ). הרב קוק מציג את היחס בין אורך החיים של האומה לבין אורך התהליכים ההיסטוריים שלה. ככל שהעם גדול ונצחי יותר, כך התהליכים שלו דורשים זמן רב וסבלנות רבה יותר: "דַּרְכֵּנוּ בַּחַיִּים הַלְּאֻמִּיִּים וְצִדּוּדָם כְּלַפֵּי הַיַּחַס הָאֱנוֹשִׁי הַכְּלָלִי אֲרֻכָּה הִיא מְאֹד. אֲרֻכִּים הֵם חַיֵּינוּ וַאֲרֻכִּים הֵם, עַל כֵּן, דְּרָכֵינוּ…"( ספר "אורות", חלק "אורות התחייה", פרק ה').

ובהמשך הרב קוק מוסיף ומקשר זאת במפורש לאי-הפחד מפני הזמן והעיכובים: "הַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה שׁוֹאֶפֶת לַהֲקָמָה גְּמוּרָה לִתְחִיָּה אוֹתָנוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָנוּ… רוּחֵנוּ אֵינֶנּוּ יָרֵא מִפְּנֵי הַזְּמַנִּים, הוּא יוֹצֵר אֶת הַזְּמַנִּים וּמַטְבִּיעַ עֲלֵיהֶם אֶת צוּרָתוֹ".

כך גם מאיר הרב קוק את המילים "לא מפחד מדרך ארוכה", בהקשר לערכים הגדולים של האומה שדורשים זמן רב כדי להופיע במציאות בשלמותם: "עוֹד נְכוֹנָה לָנוּ דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה כְּדֵי לְבַסֵּס אֶת מַעֲמַד הַכְּהֻנָּה בְּקִרְבֵּנוּ. אַךְ אֵין אָנוּ מִתְיָרְאִים מִפְּנֵי הַדֶּרֶךְ הָאֲרֻכָּה " (ספר "אורות", עמוד נ"ד).

המשפט מבטא את הרעיון, שעם ישראל אינו נמדד במונחים של "כאן ועכשיו" או בהשגת מטרות רגעיות. מכיוון שהקיום של העם הוא נצחי, יש לו את הסבלנות ההיסטורית לעבור תהליכים ארוכים, מייגעים ומלאי משברים ,כמו, מלחמות, גלויות, נדודים ומשברים פוליטיים או רוחניים.

התהליך הוא לא פחות חשוב מהתוצאה

הנה כי כן, ערך ההתמקדות בתהליך ולא רק בהשגת התוצאה, משתקף בסיפורו של "הנסיך הקטן" ( 1943 ) מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי. במהלך מסעו, פוגש הנסיך הקטן בסוחר שמוכר גלולות משוכללות נגד צמא. הסוחר מסביר שמי שבולע גלולה אחת כזו בשבוע, אינו מרגיש עוד שום צורך לשתות מים. הנסיך הקטן המשתאה שואל אותו: "למה אתה מוכר את הגלולות האלו? "והסוחר משיב בגאווה: "מפני שזה חוסך זמן רב. המומחים עשו חישובים מדויקים ומצאו שבעזרת הגלולות האלו אדם חוסך חמישים ושלוש דקות בכל שבוע "."ומה עושים בחמישים ושלוש הדקות האלו שחוסכים?" שואל הנסיך. "כל אחד עושה בהן מה שהוא רוצה…" עונה הסוחר. התגובה של הנסיך הקטן חותמת את הפרק ומביעה את כל תמצית הרעיון: "אילו היו לי חמישים ושלוש דקות מיותרות," אמר הנסיך הקטן בליבו, "הייתי צועד בנחת אל עבר מעיין מים חיים ".

ימי בין המצרים- רבן יוחנן בן זכאי- דרך ארוכה

אם משה רבנו הנהיג את "הדרך הארוכה" הראשונה של העם במדבר, הרי שרבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז) הוא זה שהנהיג את "הדרך הארוכה" השנייה – הדרך אל הגלות וההישרדות של עם הנצח לאורך אלפיים שנה.

ריב"ז הוא המודל ההיסטורי המובהק ביותר של אדם שהבין את חשיבות התהליך, החזיק בסבלנות אינסופית, ולא נבהל מכך שהיעד (הגאולה והשיבה לירושלים) הולך להיות רחוק מאוד.

בזמן המרד הגדול נגד הרומאים (חורבן בית שני), הקנאים בירושלים רצו "תוצאה" מיידית – ניצחון צבאי עכשיו או מוות. זו הייתה הדרך ה"קצרה" לכאורה ,מלחמה חזיתית, שהתבררה כדרך ארוכה שהובילה לחורבן מוחלט.

התלמוד מספר לנו אודות, רבן יוחנן בן זכאי שהבין שהחומות והמקדש הולכים ליפול, ושאי אפשר לנצח את רומא בכוח. הוא בחר בתוכנית חלופית שנראתה לכולם כמו ויתור והארכת הדרך: הוא הוברח מהעיר בתוך ארון מתים, נפגש עם המצביא הרומאי אספסיאנוס, וביקש ממנו בקשה אחת קטנה: "תן לי את יבנה וחכמיה" (מסכת גיטין, נו' עמ' א').

ריב"ז הבין שעם ישראל צריך להיכנס עכשיו ל"מדבר" חדש – מדבר הגלות. הוא נלחם על הרוח –התהליך . יבנה הייתה הדרך הארוכה, האיטית, של לימוד תורה ובניית קהילות, אך היא זו שהתבררה כדרך היחידה שהצילה את העם מכליה והביאה אותו, בסופו של דבר, חזרה הביתה אחרי 2000 שנה.

גם משה רבנו וגם רבן יוחנן בן זכאי הבינו, שהסבלנות היא מפתח הישועה, ושעם הנצח מסוגל לצעוד מאות ואלפי שנים בחולות המדבר או בגלויות העולם, משום שהדרך היא זו שמעצבת את עם ישראל.

הנה המסע המדברי בפרשתנו משתקף בשירו של המשורר אברהם חלפי( 1906-1980): "מַסָּע מֻצְלָח לֹא מִסְתַּיֵּם לְעוֹלָם, הַקִּילוֹמֶטְרִים כֵּן. אַךְ הַזְּמַן נִשְׁאָר חָקוּק בְּתוֹכְךָ, הוֹפֵךְ חֵלֶק מִמְּךָ.בְּסוֹף הַמַּסָּע אֵינֶנִּי מַרְגִּישׁ מְנַצֵּחַ, אֶלָּא יוֹתֵר אֲסִיר תּוֹדָה. כְּאִלּוּ שֶׁהַדֶּרֶךְ עָבְרָה בְּתוֹכִי וְלֹא אֲנִי בְּתוֹכָהּ".

המסע המדברי על פני 42 תחנות בפרשתנו, מתנגן בשיר השיירה של עלי מוהר ( 1948- 2006), אודות מסעו של היהודי הנודד: "ומקומות רבים מאוד עזבנו …. ונמשכת שיירה מן המאה שעברה רחוקים כבר היוצאים איכרים וחלוצים, שעמלו עבדו בפרך בלי לראות את סוף הדרך ועכשיו עוברים אנחנו לא שקטנו ולא נחנו לא ימשיכו בלעדינו זוהי הרפתקת חיינו. מגטאות ומחנות הגחנו אל הביצות ואל הישימון הלכנו מקצות ערב, מרוסיה ופולניה".

כך לאורך ההיסטוריה נכתבו בדם, יזע ודמעות, סיפורן של שיירות עם הנצח שאיננו מפחד מדרך ארוכה ויודע שהדרך הארוכה היא הדרך הקצרה.

כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב

הפוסט פרשת מטות מסעי: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" – עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.

פנחס- הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם- שני אירועים ומודל אפר״ת

yossi barnett — Fri, 03 Jul 2026 11:38:32 +0000

מודל אפר"ת ( אירוע, פרשנות, רגש, תגובה) הוא מודל קוגניטיבי-התנהגותי המקובל מאוד בישראל בתחומי הפסיכולוגיה, החינוך, האימון (Coaching) והתקשורת הבין-אישית. המודל מסייע להבין כיצד בני אדם מגיבים לסיטואציות שונות, וממחיש שהתגובה שלנו אינה נובעת מהאירוע עצמו, אלא מהדרך שבה בחרנו לפרש אותו.

א – אירוע: המציאות האובייקטיבית, העובדות היבשות כפי שקרו בשטח (לדוגמה: חבר עבר ברחוב ולא אמר שלום). פ – פרשנות: הסיפור, המחשבה או הסובייקטיביות שאנו מצמידים לאותו אירוע (לדוגמה: "הוא מתעלם ממני כי הוא כועס עלי", או לחלופין: "הוא פשוט שקוע במחשבות ולא שם לב"). ר – רגש: התוצאה הרגשית שנולדת מתוך הפרשנות שלנו (לדוגמה: עלבון וכעס ,או לחלופין – אדישות והבנה). ת – תגובה: ההתנהגות בפועל והמעשים שלנו, הנגזרים באופן ישיר מהרגש שהתעורר (לדוגמה: סינון החבר כשהוא מתקשר, או שליחת הודעה מתעניינת לשלומו). המודל הוא משנת 1957,ומבוסס ישירות על מודל ה-ABC של הפסיכולוג האמריקאי היהודי אלברט אליס ( 1913-2007) מהפסיכולוגיה הקוגניטיבית-התנהגותית (CBT). בישראל הוסב המודל לשם- אפר"ת בשנות ה80 וה90 של המאה הקודמת.

הבה נבחן את נוכחות מודל אפר"ת בפרשתנו, בעקבות שני אירועים המתרחשים בפרשתנו.

האירוע הראשון – פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר, בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן

כך מסתיימת לה פרשת בלק אותה קראנו בשבת שעברה :"ויֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב…הִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל…וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר, בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במדבר, כה', א'-ט' ).

וכך פותחת פרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית,זִמְרִי בֶּן סָלוּא: נְשִׂיא בֵית אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן, הוּא"( במדבר, כה', י'-טו').

תגובתו של פנחס לאירוע מעשה זִמְרִי בֶּן סָלוּא, נְשִׂיא בֵית אָב, לַשִּׁמְעֹנִי והַמִּדְיָנִית: "וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ".

תגובתו של הקב"ה לאירוע מעשה פנחס: " פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם… הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם".

כולנו גדלנו על "מלחמה ושלום" ספרו המונומנטלי של הסופר הרוסי לב טולסטוי (1828-1910), שראה אור בשנת 1869, המתאר תיאור היסטורי של מלחמות נפוליאון. טולסטוי מציג את תפיסתו, כי לא המצביא הדגול, התכנון והפעולה המכוונת, הם שמעצבים את פני ההיסטוריה, אלא דווקא, יד אקראית ולא מכוונת, שהיא תוצר אינספור הפעולות הקטנות והיומיומיות של החיילים והאזרחים. במקום אחר, הכרנו את קרל פיליפ גוטפריד פון קלאוזביץ (1831 – 1780) שהיה תאורטיקן ואיש צבא פרוסי, מאבות תורת הלחימה המודרנית, אשר העלה לראשונה את האלמנטים הפסיכולוגיים והפוליטיים במלחמה. בכתביו נגע קלאוזביץ בסוגיות האסטרטגיות הצבאיות החשובות והטביע בהן את חותמו, בין השאר בספרו "על המלחמה", ובכך היה לאחד ההוגים הצבאיים החשובים ביותר עד ימינו. תפיסתו המלומדת הייתה, שמלחמה מטרתה להשיג מטרות מדיניות, ולא מלחמה לשם מלחמה.

אכן, פנחס לא היה מנהיג או מצביא, אלא סוג של – יד אקראית ולא מכוונת, שבמעשה המלחמה שעשתה , הביאה לשינוי דרמטי של האירוע :"וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". תגובתו של הקב"ה מלמדת, על תוצאת ברית השלום, לא רק לשעתה, אלא לעולם: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם".

הנה כי כן, התגובה במודל אפר"ת מועצמת גם, בתגובת ספר התורה לאירוע , בדמותה של האות – ו' הקטועה. כך פרשתנו חושפת לנגד עינינו, אודות אות אחת, שהינה משובשת ומופיעה כמקוטעת והיא האות – ו' המופיעה במילה – שלום . זאת הפעם היחידה והנדירה בכל חמשת חומשי התורה, שהשיבוש באות , הוא בכוונת מכוון ואיננו פוסל את ספר התורה וגם לא את הקריאה.

נשמע מדהים , נכון. לאירוע החריג הזה שנוכח בפרשתנו, יש שֵׁם – ו' קטיעא ( קטועה). אם נתבונן במילה – שָׁלוֹם, בקלף התורה וגם בדפי הדפוס של החומש, ניווכח שאכן האות – ו', היא מקוטעת.

כלומר, היא קטועה ונחתכת לשניים, כאשר יש חלל ריק מפריד בין שני חלקי האות- ו'.

מסורת נפלאה של האות ו' בפרשתנו- ו' קטועה, השתמרה אלפי שנים. כך למדנו בתלמוד: " בעל מום דעבודתו פסולה ( עבודת הכהן במקדש), מנלן? אמר רב יהודה אמר שמואל, דאמר קרא (התורה בפרשתנו) לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. והא שלום כתיב? אמר רב נחמן- ו' דשלום קטיעא היא" (מסכת קידושין דף סו' עמ' ב').

דומה שכך רצה הקב"ה לכתוב בכוונת מכוון, ו' קטועה וללמד אותנו הלכה לגבי כוהנים, שהיא מגובה במסורת שעברה באופן כה מדויק, שמילה אחת בתוך ספר התורה נכתבה על ידי ו' קטועה וזה השתמר מדור לדור, עד ימינו אלה ללא שינוי.

הנה הלימוד הגדול מהאות ו' הזעירה והקטנה כשהיא נראית לעינינו במבט ראשון כבעלת מוגבלות וחיסרון- ו' קטיעא. אך למעשה שליחותה ותפקידה בתיקון עולם – הוא שלם.

דווקא תבוא האות ו' הקטועה והפגומה ותלמדנו: אין יותר שלם מאות שבורה ומקוטעת.

תבוא האות ו' הקטועה ותלמדנו:שגם מה שנראה לנו בחיסרון וכביכול ללא יכולת ותפקוד, דווקא הוא- השלם שיביא את השלום.

כך האות קוראת לנו: בבקשה , אל תזלזלו או תתעלמו ממני, שבמבט ראשון אינני נראית שלמה ויפה. אך אל תסתכלו בקנקן שבי, אלא במה שבתוכי.

הנה כי כן, תבוא זאת הקטנה- האות ו', ותלמדנו כוחה והשפעתה של אות מקוטעת ומשובשת, שחסרונה הוא, בחוזקתה ובעוצמתה.

ניתן גם ללמוד, שהתרחשות מודל אפר"ת בתגובתם של פנחס והקב"ה לאירוע, הוא כה דרמטי ומטלטל, שחייב פרשנית ורגשית את הכלתו והטמעתו, בקטיעתו לשני חלקים, בסופה של הפרשה הקודמת ובפתיחתה של פרשתנו.

האירוע השני – העברת מקל המנהיגות ממשה ליהושע :

אירוע נוסף בעל משמעות מתרחש בפרשתנו, בהעברת מקל המנהיגות והשלטון, ממשה ליהושע.

כך מתארת פרשתנו את אירוע החטא ועונשו: "ויֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם, לְעֵינֵיהֶם: הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר צִן" (במדבר, כז', יב'-יד'). הקב"ה ממשיך ומנחה את משה: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ, עָלָיו. וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ד': עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה"( במדבר, כז', יח'- כא').

הנה תגובתו של משה:" וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ד' אֹתוֹ; וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל הָעֵדָה. וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד', בְּיַד מֹשֶׁה" ( במדבר,כז',כב'-כג').

משה מגיב באחריות ובצניעות בהעברת שלטון המנהיגות ליהושע. כך מאיר זאת רש"י:"וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו בעין יפה יותר ויותר ממה שנצטווה, שהקב"ה אמר לו- וסמכת את ידך והוא עושה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש ומילאו חוכמתו בעין יפה ".

כך גם הפרשן יצחק שמואל רג'יו( 1784-1855) מאיר את תגובתו הנעלה של משה: "וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו, רוח מלכות וממשלה הצריכה להיות בלב הנגיד, היא הנקראת כאן הוד. וכן יהושע קיבל הוד מלכות כאשר סמך משה ידו והעמידו לנגיד ועל ידי ההוד שנתן עליו יכבדוהו כל בני ישראל ". כך גם מעצימה פרופ' נחמה ליבוביץ( 1905-1997) את תגובתו של משה:"ולא שלטה בו צרות עין והתגבר על כל קינאה ומינה ממלא מקומו בעין יפה ".

הבה נאמר, שבמצבו הרגשי של משה, תגובתו הייתה יכולה להיות אחרת. חלומו להיכנס לארץ ישראל נגוז. מנהיגותו את העם שהעניקה לו – משמעות, שייכות, השפעה והתרגשות, היא נגדעת. אפשר להיכנס לנעליו של משה ולחוש באמפתיה, את תהליך עיבוד מודל אפר"ת שהוא עושה – בפרשנות וברגש , באירוע כה מטלטל. אבל משה מתעלה על מידותיו ועם כל הקושי האישי שלו להיפרד משלטונו, איננו טוען שיהושע מחליפו, איננו לגיטימי או איננו ראוי. משה עושה הכול להעברה שלטונית מסודרת, מבצע חפיפה ראויה וסומך את שתי ידיו ולא רק יד אחת, על המנהיג החדש – יהושע.

הנה בימים אלו של ימי בין המצרים , בין יז' בתמוז לתשעה באב, ימים שצרובים עמוק בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי שלנו, ראוי להיזכר בהקשר למודל אפר"ת, באירוע סיפור החורבן של "קמצא ובר קמצא", המייצג במלוא כיעורו, את שנאת החינם שאפיינה את הממסד השלטוני והחברה האזרחית של עם ישראל, ברגע הכי מביש וטרגי, שהגביר "המנהיג" עורך הסעודה, מבייש לעיני כל, את בר קמצא שהיה שונאו שהגיע בטעות לסעודה, במקום קמצא שהיה אוהבו. כאשר עולה הדילמה האם להיענות לקיסר להקריב הקורבן שהטילו בו מום, עומד לו מנהיג תורני רוחני, בשם זכריה בן אבקילס ומגיב לאירוע: "יקוב הדין את ההר", לא נעשה ולא נאפשר, לא נפעיל שיקול דעת אחראי בסיטואציה מורכבת אל מול איומי הקיסר הרומאי, אולי נקבל הוראת שעה חריגה, אך לא. מדוע ?- "מפני מה יגידו מה יאמרו", מדוע? מפני החשש מיצירת תקדים מסוכן ,כיצד תשפוט אותנו בעתיד, ההיסטוריה ההלכתית והתורנית. זה מה שהיה חשוב למנהיגות באותה סעודה, אף אחד ממנהיגי הישוב היהודי בירושלים באותם הימים, לא קם ומחה כנגד העלבון שנגרם לבר קמצא וכנגד דעתו של זכריה בן אבקילס. הם היו שפוטים של בעלי ההון והטייקונים באותם ימי ערב חורבן ירושלים.

אבל כן נמצא תגובה שונה לאירוע שמתוארת בתלמוד: דאמר רבי יוחנן, לא חרבה ירושלים, אלא על שדנו בה דין תורה…שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" (מסכת בבא מציעא ל' עמ' ב').

פרשתנו ניצבת לה בִּיְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים, שלושת השבועות שבין צום שבעה עשר בתמוז, היום שבו הובקעה חומת ירושלים בחורבן בית שני, לצום תשעה באב, היום שבו חרבו שני בתי המקדש. כך גם היום ה-1000 לאסון השבעה באוקטובר. הנה תגובתה של תהילה סיאני לאירוע הנורא,: "יז' בתמוז =7.10, אַף אֶחָד לֹא צָרִיךְ לְהַסְבִּיר הַשָּׁנָה, לָמָּה צָמִים כְּשֶׁנִפְרֶצֶת חוֹמָה".

כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב

הפוסט פנחס- הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי, שָׁלוֹם- שני אירועים ומודל אפר״ת הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.

פרשת בלק,"כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר…עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא", החוסן ההרתעתי, ההתרעתי והחברתי

yossi barnett — Fri, 26 Jun 2026 09:58:18 +0000

בימים ההם, בזמן הזה. עם ישראל שוכן בוילה בג'ונגל, בארצו האהובה והיחידה.

כל עמי סביבות ארצנו, בג'ונגל האזורי, מטרתם אז וגם היום, היא אחת – לגרש אותנו מארצנו.

השנאה נגדנו:

כך אנו עדים להכרזות שונאינו, לגרשנו: "מהנהר ועד הים From the river to the sea ". רבים משונאינו אף לא יודעים, היכן הנהר והיכן הים. האנטישמיות רועמת ומהדהדת בקולות תופי השנאה, מעל כל במה, בבירות העולם.

כך מתארת זאת פרשתנו, בדמותם של ארכי שונאינו- בלק מלך מואב ובלעם הנביא: "וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה, כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ" (במדבר, כב', ו').

לשנאתם אותנו אין גבולות:"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ" (במדבר, כב',כא').

מפרש רש"י:" מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא( בלעם) בעצמו".

משל השור:

הנה כי כן, השנאה נגדנו והרצון לכלותינו ולגרשנו מארצנו, נוכחת בפרשתנו בדמותו של השור, ומשתקפת לא רק בקרב אויבי עם ישראל הסמוכים לגבולותיו, אלא גם בקרב אויבינו, המאיימים על קיומנו ממרחק: "וַיַּרְא בָּלָק, בֶּן צִפּוֹר, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל, לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד כִּי רַב הוּא; וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל . וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה; וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב, בָּעֵת הַהִוא" (במדבר, כב',ב'-ד').

מלך מואב שמדינתנו שוכנת קרוב לגבולנו, מצליח לשכנע בעזרת משל השור, את ראשי מדינת מדין, שהיא רחוקה מגבול ישראל, שיש להם ולו, אויב משותף – ישראל: " כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה".

מפרש רבי יצחק עראמה בעל העקדת יצחק ( 1420-1495):" כל ימי הייתי קוהה בזה המשל, עד שראיתי הפרות רועות באפר וידעתי כוונתו… וזה- שדרך השור להוציא מפיו שבט לשונו דרך הצד ולהאריך אותה יותר, ולשלחה לאורכה סביבות פניו ובשעיריותה שהיא נעשית כמגל, הוא תולש כל ירק עשב, אשר לוכחו ומכניסו בתוך פיו בדרך הצד אשר הוציאה ומוציאה ועושה כן תמיד".

כך אומר בלק מלך מואב לראשי מדין הרחוקים: ישראל הם כמו אותו השור, וביכולת לשונו, להפוך למגל חד, המסוגל להכות למרחקים, באויב רחוק.

חשיבות חוסן ההרתעה:

כך בימים ההם בזמן הזה, כל העולם עמד משתאה שמוט לסת, נוכח יכולתה של מדינת ישראל להכות במדינת איראן הרחוקה , במבצעי – עם כלביא ושאגת הארי: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה", כפי שמפרש זאת רש"י : "כשהן עומדין משנתם שחרית, הם מתגברים כלביא וכארי".

תסמונת: "הֶן עָם לְבָדָד":

אבל מסתבר שתסמונת: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" בפרשתנו, חוזרת על עצמה גם בימים אלו. דומה שגם ידידינו בעולם, מותירים אותנו לנפשנו לבד, שקועים עמוק בתסמונת זאת. אז כיצד מתמודדים עם תסמונת זאת?

התשובה לכך נוכחת באחד מהמקומות האסטרטגיים בפרשתנו , הקרוי : בָּמוֹת בָּעַל. כך בלעם נביא אומות העולם, ביחד עם בלק מלך מואב, מנסים את יכולתם לקלל את ישראל ולפגוע בעצמאותם הכלכלית והביטחונית:"וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם, וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל; וַיַּרְא מִשָּׁם, קְצֵה הָעָם… וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ, וַיֹּאמַר: מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל. מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל; וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם ד' "( במדבר, כב', מא', כג', ז'-ח').

רש"ר הירש ( 1810 – 1888 ) בפרשנותו, מציג לנו המאפיין הייחודי של – בָּמוֹת בָּעַל, המסמל את אלוקי הפוריות והשפע הכלכלי והחומרי. מטרתו של בלעם הייתה, לפגוע ביכולת החוסן הכלכלי והביטחוני של ישראל. כלומר, הקללה אם הייתה מגשימה את עצמה, הייתה שוללת מישראל את חירותו ויכולתו העצמאית, לדאוג בעצמו לתשתית הכלכלית והביטחונית שלו, בתסמונת של – הֶן עָם לְבָדָד.

חשיבות חוסן העצמאותנו הכלכלית והביטחונית:

לשמחתנו בפרשתנו, הקללה הפכה לברכה והבטיחה את עצמאותו הכלכלית והביטחונית של ישראל, לדאוג בעצמו לגורלו ולא להיות תלוי באחרים.

איך זה קורה? פרשתנו מלמדת אותנו זאת : "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ"( במדבר, כג',ט'). מפרש רש"י: "ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים, כצורים וגבעות הללו".

זאת על אויבנו וגם על ידידינו לדעת :"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן". עלינו לסמוך רק על עצמנו, בכל הקשור לתשתיות הכלכלה והביטחון של ייצור אמצעי הלחימה, בכמות ובאיכות. אולי זה לא יקרה ביום אחד, אבל זאת חייבת להיות המטרה האסטרטגית , שתחזיר לנו את יכולת ההרתעה וההכרעה , כנגד אויבינו.

כך הכיר האויב האיראני במבצעים- עם כלביא ובשאגת הארי, את חוסנו של – רֹאשׁ צֻרִים ויכולותיו ההרתעתיות, בניצחונו הגדול של – העָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וידע להכיר את שבט לשונו הארוכה: "כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה".

חשיבות חוסן ההתרעה:

פרשתנו מנכיחה לנגד עינינו, מציאות דומה אותה חווינו ערב השבעה באוקטובר.

עת ליקוי מאורות ועיוורון, אחז ופשה בקרב ראשי צבאנו ומדינתנו. הם היו נתונים ביוהרה ,בהיבריס ובאטימות, לאותות האזהרה שהשמיעו הדרגים הזוטרים, שראו את תמונת החרב השלופה נגדנו, כפי שראתה זאת רק האתון בפרשתנו.

אבל הראשים, כמו בלעם, אדונה של האתון, לא ראו ולא שמעו את קולות האזהרה.

כך מתארת זאת פרשתנו: "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ד' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ… וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ד'… וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל… וַיְגַל ד' אֶת עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ד' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ"( במדבר, כב', כג'- לא').

בשבעה באוקטובר, היו ראשי צבאנו ומדינתנו, נגועים בקונספציה. הם לא קידשו את הספק.

הם לא הטילו סימן שאלה כלשהו. האתון בפרשתנו קוראת לקדש את הספק.

כך למדנו במשנה אודות האתון שנבראה בין השמשות-לקדש את זמן הספק, שהוא לא יום ולא לילה: "עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתּוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ של מֹשֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה "( מסכת אבות, פרק ה', משנה ו'). מאז השבעה באוקטובר, בו לקינו בתסמונת העיוורון והקיבעון המחשבתי, המילה מחדל, היא קטנה, מצמצמת ומגמדת, את הכשל האסטרטגי.

ועדת החקירה הממלכתית שתקום, תחקור את ליקוי המאורות הקולוסאלי שאחז את ראשי המדינה והצבא, תסביר את הלָמָּה ויותר מזה את הלְמָה.

האתון בפרשתנו פונה לאדונה בלעם – אנא, פתח עיניך וצא מנעילותך, סגירותך ונחרצותך והטל ספק, זאת לא חולשה. עליך להקשיב לי ולא לזלזל בי, גם אם אני שייכת למעמד הנמוך של החֲמוֹרִים. כך מפרש רש"י: "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן – והוא ( בלעם) לא ראה, שנתן הקב"ה רשות לבהמה, לראות יותר מן האדם שמתוך שיש בו דעת, תיטרף דעתו כשיראה מזיקין".

הרמח״ל (רבי משה חיים לוצאטו,1707-1744 ) בעל ספר המוסר – מסילת ישרים, מאיר לנו כיצד יש לצאת מתסמונת העיוורון: ״ ואין טוב לאדם אלא שיבקש לו חברים תמימים שיאירו עיניו במה שהוא עיוור בו, ויוכיחוהו באהבתם ונמצא מצילים אותו מכל רע, כי מה שאין האדם יכול לראות לפי שאינו רואה חובה לעצמו, הם יראו ויבינו ויזהירוהו ונשמר״.

מסתבר שהאתון היא מאד אפקטיבית ומצליחה ללמד את אדונה שיעור לחיים וגם להביא אותו לכדי שינוי, שיש בו – ביקורת עצמית, הכרה בטעות ולקיחת אחריות, כפי שמתארת זאת פרשתנו: " וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ד', חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי"( במדבר, לב', לד').

אשר על כן, אם חפצי חיים אנחנו, עלינו לעלות למקום הגבוה המצוין בפרשתנו הנקרא – צופים: "וַיִּקָּחֵהוּ שְׂדֵה צֹפִים, אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה".

מפרש רש"י: "מקום גבוה היה, ששם הצופה עומד לשמור אם יבוא חיל על העיר". ממש כך, כוננות התרעתית עצימה . עלינו להשיבה לשגרת חיינו, לשומרה ולתחזקה 7/24, כאורח וכאורך ימים.

חשיבות החוסן החברתי והמוסרי:

אבל ביצור חוסן ההרתעה וההתרעה, לא די בו. עלינו לתמוך בו בביצור תשתית החוסן החברתי והמוסרי שלנו.

זה אתגר נעלה, המשתקף בפרשתנו, באפילוג ברכותיו של בלעם את עם ישראל: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע ד' " (במדבר, כד', ה').

כך אנו נפעמים מתשוקת הקללה של בלעם שהפכה לברכה, והפכה להיות מותג שעמו אנו פותחים מידי בוקר את יומנו החדש: " מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל " ( במדבר, כד', ה').

מפרש רש"י : " מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ "- על שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה".

כך המדרש, מאפיין את תדהמתו של בלעם והשתאותו נוכח המראה הניבט לעיניו: " אף בלעם הביט בהם ויצאה עינו כנגדן, שלא היה יכול ליגע בהם, שנאמר– וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל- אלו הם הדגלים. התחיל אומר- מי יכול ליגע בבני אדם אלה? מכירין את אבותיהם ואת משפחותיהם, שנאמר- "שוכן לשבטיו", מכאן למדנו שהיו אלה הדגלים גדולה וגדר לישראל " (במדבר רבה ב', ד ').

כך אתגר החוסן ההרתעתי, ההתרעתי והחברתי, מהדהד במורשתו של הנביא מיכה המורשתי, בהפטרה לפרשתנו: "הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה טּוֹב; וּמָה ד' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם אֱלֹהֶיךָ " (מיכה ו', ח').

כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב

הפוסט פרשת בלק,"כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר…עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא", החוסן ההרתעתי, ההתרעתי והחברתי הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.

התנדבות בגיל המבוגר: לתת לאחרים ולמלא גם את הלב

yossi barnett — Wed, 24 Jun 2026 11:20:26 +0000

https://www.melabev.org.il/wp-content/uploads/2026/06/התנדבות-בגיל-מבוגר.mp3

היציאה לפנסיה מביאה איתה לא פעם שינוי גדול. אחרי שנים של עבודה, משפחה, אחריות ושגרה עמוסה, פתאום מתפנה יותר זמן. עבור רבים זהו שלב מבורך, אבל גם כזה שמעלה שאלות: איך ממלאים את היום? איך שומרים על עניין, על קשר עם אנשים, על תחושת ערך?

כאן בדיוק ההתנדבות יכולה להיכנס לתמונה. לא כמטלה, אלא כהזדמנות, להמשיך להיות חלק, להרגיש נחוצים, לפגוש אנשים, לתרום מהניסיון שנצבר לאורך השנים ובעיקר להרגיש שיש עדיין הרבה מאוד מה לתת.

למה כדאי להתנדב?

התנדבות בגיל המבוגר ובכלל, טובה לא רק למי שמקבל עזרה, אלא גם למי שבוחר להעניק אותה. היא יכולה להכניס לחיים משמעות חדשה, במיוחד בתקופה שבה המסגרת המוכרת משתנה. כשיש סיבה לקום בבוקר, מקום להגיע אליו, משמעות ואנשים שמחכים לך – היום מקבל צבע אחר.

מעבר לכך, התנדבות היא דרך נהדרת לשמור על קשרים חברתיים ולהרחיב את המעגל האנושי. היא עוזרת להפיג בדידות, מייצרת מפגשים חדשים ומזכירה עד כמה קשר אנושי פשוט יכול לחמם את הלב – ויש גם ביסוס מחקרי לתחושה הזו: מחקר שפורסם ב-2025 מצא כי התנדבות עשויה להפחית בדידות אצל מבוגרים, וכי ההשפעה יכולה להישמר לאורך זמן כאשר ממשיכים בפעילות ההתנדבותית (מקור המחקר

עבור לא מעט אזרחים ותיקים, ההתנדבות היא גם דרך להרגיש פעילים, חיוניים ובעלי השפעה. מעבר לתחושת הסיפוק, מחקר אורך רחב היקף מ-2020 הראה שהתנדבות קבועה בהיקף של כ-100 שעות בשנה ומעלה הייתה קשורה לפחות מגבלות בתפקוד הגופני, ליותר פעילות גופנית, ליותר רווחה נפשית ואף לסיכון נמוך יותר לתמותה מקור המחקר.

יש כאן גם ערך עמוק יותר: הניסיון שנצבר לאורך החיים מקבל מקום: סבלנות, הקשבה, ראייה רחבה, חוכמת חיים ויכולת להבין אנשים – כל אלה הם נכסים עצומים. בגיל השלישי והרביעי, דווקא הדברים האלה הופכים את ההתנדבות למשמעותית במיוחד.

לא רק נתינה, גם קבלה

אחד הדברים היפים בהתנדבות הוא, שהיא כמעט תמיד פועלת לשני הכיוונים. נכון, המתנדבים נותנים מזמנם, מליבם ומהניסיון שלהם, אבל הם גם מקבלים בחזרה. לפעמים זו תחושת סיפוק גדולה, לפעמים זו חברות חדשה, ולפעמים זה פשוט חיוך, תודה או תחושה נעימה שמישהו שמח שבא אליו..

במקרים רבים, ההתנדבות יוצרת שגרה בריאה ונעימה. היא מכניסה תוכן ליום, שוברת תחושת ריקנות ומעניקה תחושה של תנועה והמשכיות. גם כמה שעות בשבוע יכולות לעשות שינוי גדול בהרגשה.

נקודה חשובה נוספת היא העובדה שלא מדובר במנגנון של עבודה בשכר, אלא ברצון חופשי, מה שמשחרר את העושים במלאכה מתחושות של מחויבות מעיקה.

כל אחד ואחת יכולים למצוא את המקום המתאים

בהתנדבות אין דרך אחת נכונה: יש מי שיתחברו לליווי של ילדים או בני נוער, אחרים יעדיפו סיוע לאזרחים ותיקים, פעילות קהילתית, עזרה בבתי חולים, תמיכה בעמותות או השתתפות במיזמים חברתיים. יש מי שאוהבים מסגרת קבוצתית, ויש מי שמעדיפים קשר אישי ושקט יותר.

הדבר החשוב הוא, למצוא מקום שמתאים ללב, ליכולת ולקצב האישי. לא צריך לעשות משהו גדול כדי לעשות שינוי גדול.

לסיכום, התנדבות בגילאי פנסיה – אבל לא רק – מזכירה לנו שהיכולת לתרום, להשפיע ולרגש לא נעלמת עם השנים, להפך. דווקא בגיל הזה, כשהחיים מביאים איתם עומק, רגישות וניסיון, אפשר לגלות מחדש כמה כוח יש בנוכחות שלנו. זו דרך נפלאה להישאר מחוברים, פעילים ומשמעותיים ולזכור שגם עכשיו, ואולי דווקא עכשיו, יש לנו הרבה מאוד מה לתת לעולם.

זקוקים למידע נוסף? אנו בעמותת מְלַבֵּב נמצאים כאן עבורכם עם מידע, כלים וליווי שיסייעו לכם לבחור נכון, להמשיך ולשמור על היקרים לכם, תוך שמירה על הבריאות שלכם.

לפרטים נוספים על השירותים שלנו והדרכים בהן נוכל לסייע, אתם מוזמנים לפנות אלינו בכל עת.

צרו עמנו קשר: טלפון 1700-70-4533 או באתר www.melabev.org.il.

מאת: שרון שילוח, גרונטולוגית, עמותת מְלַבֵּב

הפוסט התנדבות בגיל המבוגר: לתת לאחרים ולמלא גם את הלב הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.

פרשת חוקת, "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע… וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע" – מְדַבְּרִים או מַכִּים, בארבעה מופעים

yossi barnett — Fri, 19 Jun 2026 09:55:38 +0000

פרשתנו עוסקת בשנה האחרונה במסע המדברי לקראת הכניסה לארץ ישראל, בהתרחשות קו פרשת המים, במעבר – ממִדְבָּר למְדַבֵּר.

הבאר הניסית של מרים שסיפקה עד כה, מים ללא הגבלה, חדלה להתקיים. חיי התלות – "החיים הטובים של מים בחינם", הסתיימו. מעכשיו, אין לסמוך יותר על ניסים ועל אחרים, אלא רק על אבינו שבשמים ועל עצמנו.

הנה התגובה לא מאחרת לבוא, בדמותו של משבר המים בפרשתנו: " וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם, לָעֵדָה… וַיָּרֶב הָעָם, עִם מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ד'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ד', אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת"(במדבר, כ', א'-ו').

מתברר מהר, שזאת תוצאה והשפעה של תסמונת דתן ואבירם מפרשת קורח מהשבת שעברה, אודות המשבר האידאולוגי, שמצרים נתפסת בעיניהם כאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ: "הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הֲבִיאֹתָנוּ, וַתִּתֶּן לָנוּ, נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם; הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר, לֹא נַעֲלֶה "(במדבר,טז',יג'-יד').

בין המִדְבָּר למְדַבֵּר

באירוע משבר המים בפרשתנו, מזדקר לנגד עינינו לראשונה, המתח האימננטי שבין המִדְבָּר למְדַבֵּר.

אנו חווים כשל מנהיגות, ששורשו בהעדר דיאלוג והידברות, בין משה ואהרן, לבין מנהיגי השבטים ומפגיני משבר המים.

המופע הראשון – מְדַבְּרִים או מַכִּים

האתגר שהוצב בפני משה ואהרן, התמקד בסלע. דומה שהסלע שימש כמטאפורה להצגת חשיבות הערך – מְדַבְּרִים ולא מַכִּים שהיא אלימות, כשלא מדברים ורק מכים . אלימות = אל מילה.

הקב"ה מציב את הסלע כאתגר מנהיגותי למשה ולאהרון – דברו אל הסלע ואל תכו אותו .

כך מתארת זאת פרשתנו: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי ד', כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ… וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ד', אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ד', וַיִּקָּדֵשׁ,בָּם" (במדבר, כ', ז'- יג' ).

משה עדיין מקובע במרחב של – המִדְבָּר, ולא במרחב של – המְדַבֵּר.

כוונתו של הקב"ה בהנחייתו, לדבר אל הסלע כשידו של משה אוחזת במטה, הייתה להציג את חשיבות המְדַבֵּר ולא את המִדְבָּר.

הפער הגילאי בעיצוב ההתנהגות והאחריות

כך נלמד אודות הפער הגילאי ,בסוגית דיוננו – מְדַבְּרִים או מַכִּים , בין השנה הראשונה של בני ישראל במדבר, לבין השנה האחרונה במדבר, טרם כניסתם לארץ.

בשנה הראשונה, עדיין קשה להטמיע את דיאלוג השיג והשיח בדיבור ויש צורך להשתמש – בהכאה ולא בדיבור.

הנה זה קורה לעם ישראל בגיל שנה לצאתם ממצרים, במשבר המים הראשון בשנה הראשונה במסע המדברי: " וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר-סִין, לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי ד'; וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם. וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה… וַיֹּאמֶר ד' אֶל-מֹשֶׁה, עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם, וְקַח אִתְּךָ, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל; וּמַטְּךָ, אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ, וְהָלָכְתָּ. הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל " ( שמות, יז',א'-ז').

לעומת זאת בפרשתנו שעוסקת במשבר המים בשנה האחרונה במסע המדברי לקראת הכניסה לארץ, הכרעתו של הקב"ה בסוגיה – מְדַבְּרִים או מַכִּים, היא מאד ברורה :

"וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם"( במדבר, כ').

במשבר המים הראשון , עניין לנו עם ילד מִדְבָּרִי בן שנה, קשה לנהל איתו דיבור- "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ"( משלי, יג',כד'). אבל בינתיים הילד גדל וכיום הוא כבר בן 39. בגיל זה , כבר מצפים להתנהלות של שיג ושיח , בדיבור ולא בהכאה- "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר"( משלי, שם). לכן, ההכרעה היא: "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו".

ההרמוניה של האדם עם המים:

"וְנָתַן מֵימָיו", כך צריכה להיות ההרמוניה של האדם עם המים – מְדַבְּרִים ולא מַכִּים :

"כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". (משלי, כז', יט').

מפרש רש"י: "כמים" – הללו הפנים שאתה מראה לְתוֹכָן הן מראות לך ,"כן לב האדם לאדם" – חברו, לפי מה שאדם יודע שחברו אוהבו כן הוא מראה לו פנים".

הסלע הפיזי והסלע התקשורתי:

כך גם הסלע הוא עוגן מרכזי ובעל משמעות בפרשתנו, בהקשר לסוגיית דיוננו– מְדַבְּרִים או מַכִּים:

"וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע… וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם".

המציאות הפנתה עורף לסלע שמדברים אליו , ועוברת לסלע– שמכים אותו.

כך גם הסלע התקשורתי נוכח בעצימות גם במחוזות חיינו. הפסקנו לדבר. הפסקנו להקשיב.

אנו מקיימים תקשורת דומה למרחב הסלע בפרשה, בדמות המכשיר הסלולארי החכם שבידינו.

הסלע הסלולארי החכם– משמש לנו לא אחת כמקום מסתור ומחבוא .

נח לנו להיחבא מאחורי הסלע הווירטואלי שדורש רק הקשות /הכשות במקלדת. בכך אנו נמנעים מעימותים וקונפליקטים גלויים , ובורחים למרחב של דיבור לא גלוי ולא שקוף בינינו.

פרשתנו מלמדת אותנו, שמשה אפקטיבי בדיבור ישיר עם הקב״ה, כך למדנו כיצד הוא עושה זאת בהצלחה יתירה כסנגור, בדיבורו עם הקב"ה, לאחר חטא העגל וחטא המרגלים. אבל בפרשתנו, משה מתקשה בדיבור עם העם: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם".

דומה שמשה לא הפנים את אגרתו של הרמב"ן בתקופה מאוחרת יותר, אודות שליטה בכעסים.

כך כתב הרמב"ן באגרתו לבנו בשנת 1267: תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם".

המופע השני -מְדַבְּרִים או מַכִּים?

עתה הגענו בפרשתנו למופע – הדיבורים, המעבר ממשה לישראל . כאן מתחילים בדיבורים ולא במכות: " אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ. בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן". (במדבר, כא', יז' – כ').

מה המיוחד בבאר המים הזאת, שזכתה שישירו עליה שירה?

כך מבהיר לנו רש"י: "בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים" , "זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים — משה ואהרון". "וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב—רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה" , " כרוה נדיבי העם. כל נשיא ונשיא כשהיו חונים, נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט".

דומה שכאן בפרשתנו מתרחש התיקון של המנהיגות בדמותם של המנהיגים- נשיאי השבטים. לעינינו, טקס חפירת הבאר על ידי השרים, המציגים דוגמא ראויה למנהיגות המשמשת דוגמא אישית. מנהיגות עממית בגובה העיניים שאיננה אליטיסטית, ואיננה מרוחקת או מנותקת מהעם.

המופע השלישי – מְדַבְּרִים או מַכִּים.

המעבר ממשה לישראל המתחולל בעם ישראל מעצים את גבורתו הטבעית לעומת הגבורה הניסית שאליה הורגל עד כה. כאן מתרחש המעבר מדיבור למכות.

באירוע סיחון עדים אנו למעבר דרמטי ולשינוי מהותי בDNA של עם ישראל. ישראל אקטיבי בקדמת הבמה ואילו משה פסיבי ברקע: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר: בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה, וַיָּבֹא יָהְצָה. וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל, לְפִי חָרֶב"(במדבר, כא', כא'-כד').

כך גם קורה באירוע הכנעני בסופה של פרשתנו, כשעם ישראל אקטיבי ומשה פסיבי:"וִּישְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לד' וַיֹּאמַר: אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ד' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה" (במדבר, כא', א'-ג'). באיום קיומי- כולם נלחמים.

המופע הרביעי – מְדַבְּרִים או מַכִּים?

עתה נסיים במופע הרביעי של – מְדַבְּרִים או מַכִּים, בהפטרה לפרשתנו אודות יפתח הגלעדי:

"וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים, אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר: מַה לִּי וָלָךְ, כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי… וַיּוֹסֶף עוֹד, יִפְתָּח; וַיִּשְׁלַח, מַלְאָכִים, אֶל-מֶלֶךְ, בְּנֵי עַמּוֹן… וְלֹא שָׁמַע, מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן, אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח, אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו … וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן, לְהִלָּחֶם בָּם; וַיִּתְּנֵם ד', בְּיָדוֹ. וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בֹּאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר, וְעַד אָבֵל כְּרָמִים, מַכָּה, גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ( שופטים ,יא').

יפתח פותח בדיבורים ומשלא נענה , הוא עובר למַכִּים.

פרשתנו והפטרתנו מהדהדות באוזנינו, את המשמעות של המילים – מְדַבְּרִים או מַכִּים, בעיקר בימי מבחן ואתגרים שעם ישראל ניצב בפניהם בימים אלו. עלינו לסמוך על אבינו שבשמים וגם לסמוך על עצמנו ולהפנים בליבנו ובמוחנו את דברי החכם באדם, שלמה המלך: "לַכֹּל זְמָן; וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם… עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר… עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם"( קהלת, ג', א'-ח').

כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב

הפוסט פרשת חוקת, "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע… וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע" – מְדַבְּרִים או מַכִּים, בארבעה מופעים הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.

עושק אזרחים ותיקים והונאות: איך מזהים ונשמרים?

yossi barnett — Wed, 17 Jun 2026 08:11:56 +0000

https://www.melabev.org.il/wp-content/uploads/2026/06/ElevenLabs_עושק_אזרחים_ותיקים_והונאות_איך_מזהים_ונשמרים_.mp3

כשאמון הופך לנקודת תורפה

עושק אזרחים ותיקים הוא תופעה כואבת ושקטה, שפוגעת ביותר ויותר מבוגרים. לא תמיד מדובר במקרה דרמטי שקל לזהות. לפעמים זו שיחת טלפון שנשמעת אמינה, הודעה שמתחזה לגוף רשמי, או אפילו אדם קרוב שמנצל בדידות, בלבול או קושי רגעי.

ככל שמספר האזרחים הוותיקים בישראל גדל, כך חשוב יותר להכיר את הסכנה הזו, להבין איך היא נראית בחיי היומיום, ולדעת אילו צעדים פשוטים יכולים לסייע בהגנה.

אילו הונאות הכי נפוצות?

התרמיות השכיחות ביותר הן כלכליות. נוכלים עשויים להתחזות לנציגי בנק, ביטוח לאומי, חברת אשראי או גוף טכנולוגי, ולבקש פרטים אישיים. יש גם מקרים של "השקעות משתלמות" שלא באמת קיימות, מכירה אגרסיבית של שירותים ומוצרים מיותרים והודעות מזויפות עם קישורים שנועדו לגנוב מידע.

כדאי לזכור:

גוף רשמי לעולם לא יבקש סיסמה או קוד אישי בשיחת טלפון אקראית.
הודעה מלחיצה לנייד או למייל, שדורשת פעולה מיידית היא לעיתים סימן אזהרה.
לפני שמוסרים פרטים, חשוב לעצור ולבדוק מול מקור מוכר ואמין.

לא תמיד מדובר בזר מוחלט

לפעמים, חשוב לדעת, הפגיעה מגיעה דווקא מאדם מוכר: בן משפחה, מטפל, שכן או מכר קרוב. במצבים כאלה קשה יותר לזהות שמדובר בניצול, משום שיש קשר אישי, תלות או רצון לשמור על שלום בית. העושק יכול להתבטא בלחץ להעביר כסף, בניסיון לשלוט בחשבון הבנק, או בהרחקה של האדם המבוגר מסביבתו הקרובה.

סימנים שיכולים לעורר חשד:

אדם חדש שמגלה עניין חריג בכספים או במסמכים.
בקשות חוזרות להלוואות, מתנות או חתימות.
ניסיונות למנוע מבני משפחה אחרים להיות מעורבים.

למה אזרחים ותיקים עלולים להיות פגיעים יותר?

יש כמה גורמים שמעלים את הסיכון: בדידות עלולה לגרום לאדם לתת אמון מהר יותר; ירידה בזיכרון, בשמיעה או בקשב יכולה להקשות על זיהוי תרמית. חשוב לזכור – גם מי שמורגלים בהתנהלות דיגיטלית עלולים להתקשות לזהות הודעות מזויפות או אתרי אינטרנט לא אמינים. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך נעשות פעולות ההונאה מתוחכמות יותר ויותר.

כדי להפחית סיכון, מומלץ:

לקבוע כלל שלא מקבלים החלטה כספית משמעותית בלי להתייעץ.
לשתף בן משפחה או אדם מהימן במקרה של פנייה חשודה.
לעבור יחד מדי פעם על הודעות, מיילים ותנועות בחשבון.

סימני אזהרה שלא כדאי להתעלם מהם

יש כמה נורות אדומות שחשוב לשים לב אליהן: משיכות כספים חריגות, שינוי פתאומי בצוואה או בייפוי כוח, פחד לדבר ליד אדם מסוים או התרחקות ממשפחה וחברים. לעיתים האדם שנפגע מתבייש, חושש או בכלל לא בטוח שקרה משהו לא תקין.

במצבים כאלה חשוב:

לשאול ברגישות ולא מתוך האשמה.
לתעד שינויים חריגים אם מבחינים בהם.
לפנות לייעוץ מקצועי או לגורם מוסמך כשעולה חשד.

זו אחריות של כולנו

עושק אזרחים ותיקים הוא לא רק בעיה אישית, אלא נושא חברתי שמחייב תשומת לב של משפחות, קהילה ואנשי מקצוע. מודעות, שיח פתוח וצעדים פשוטים של זהירות יכולים לעשות הבדל גדול. לפעמים שאלה אחת בזמן, בדיקה קטנה או שיחה פתוחה יכולים למנוע פגיעה גדולה.

חברה שבאמת מכבדת את אזרחיה הוותיקים, דואגת גם לביטחונם, לכבודם ולתחושת המוגנות שלהם. מחפשים גורם מקצועי להתייעץ איתו? אנו בעמותת מְלַבֵּבנמצאים כאן עבורכם עם מידע, כלים וליווי שיסייעו לכם לבחור נכון, להמשיך ולשמור על היקרים לכם, תוך שמירה על הבריאות שלכם.

לפרטים נוספים על השירותים שלנו והדרכים בהן נוכל לסייע, אתם מוזמנים לפנות אלינו בכל עת.

צרו עמנו קשר: טלפון 1700-70-4533 או באתר www.melabev.org.il.

מאת: שרון שילוח, גרונטולוגית, עמותת מְלַבֵּב

הפוסט עושק אזרחים ותיקים והונאות: איך מזהים ונשמרים? הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.

ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב בועדת הבריאות בכנסת, בנושא יישום התוכנית לדמנציה 15.06.2026

yossi barnett — Tue, 16 Jun 2026 09:35:38 +0000

הפוסט ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב בועדת הבריאות בכנסת, בנושא יישום התוכנית לדמנציה 15.06.2026 הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.

'דמנציה בקרב זקנים ממוצא אתיופי' – מפגש מקצועי מקוון לבני משפחה מטפלים

yossi barnett — Sun, 14 Jun 2026 13:36:24 +0000

הפוסט 'דמנציה בקרב זקנים ממוצא אתיופי' – מפגש מקצועי מקוון לבני משפחה מטפלים הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.