מי מלחמת "שאגת הארי" הם  ימים מאתגרים. כשהתותחים רועמים, מעל פני השטח לכאורה, אנו חווים סוג של אחדות והתלכדות של העם שבציון, להצלחת המטרה לבער את הרוע בדמות אויבינו בני החושך. אבל מתחת לפני השטח ,כבר מתחממים התותחים הפנימיים שבתוכנו .

הנה בימים אלו מבליחה לה הפסקת אש – האם זמנית? האם קצרה? האם  ארוכה? עננה של אי וודאות מרחפת לה בעולמנו. התותחים החיצוניים מתמתנים ואז באבחה אחת, מתחילים לרעום התותחים הפנימיים שבתוכנו.

זאת היא מלחמה פנימית שמאופיינת, בקיטוב, בתיוגים בינאריים, בהיעדר – הקשבה, שיג ושיח, בין איש לרעהו. זאת מלחמה פנימית שלא אחת מייצרת "פיגועים" משפחתיים, קהילתיים וחברתיים.

במלחמה הפנימית, אנו נחשפים יום יום לאנשים המוחלטים, שהכול ברור להם, שהם כה בטוחים בעצמם ומשוכנעים שהאמת היא רק בידם. רק הם צודקים והאחרים רק טועים. הם אותם האנשים הנחרצים  בעלי האידיאה פיקס ( Idea Fix),שקשה להם מאוד לקבל ביקורת ופעמים רבות מורידים מסך, כנגד עובדות העלולות לשבש את נחרצותם וביטחונם המלא, שרק עמדתם, השקפתם ודעתם הן הנכונות ,הצודקות והקובעות. אנשים אלו רואים ושופטים סוגיות מורכבות בחיינו, באמות מידה של שחור או לבן, בגישה בינרית של 1 או 0. אנשים אלו אוחזים בגישה שיפוטית והכללה מוקצנת. הם מתבצרים בעמדתם ואינם מוכנים להיפתח לכל שיח או דיאלוג, שדורש מהם פתיחות, הקשבה והכלה של דעות אחרות.

אחד המחוללים את רעם התותחים של המלחמה הפנימית שבתוכנו, הוא  נגע השיפוטיות וההכללה. הנגע אוחז במברשת הטבולה בצבע שחור ונוטה לצבוע בשחור מכף רגל ועד ראש אובייקטים, כגון – מוסדות, ארגונים, קהילות, קהלים ומגזרים. כך למשל, נגע השיפוטיות וההכללה מציג תמונה ,שהכול שחור, שהכול רע,  כנגד  סמלי שלטון – בית המשפט ושופטים, פרקליטות ופרקליטים, משטרה ושוטרים, ועוד. אנו שומעים לא אחת משפטים כמו:״ כל  ה…. מושחתים, שונאים, מטומטמים … ״. נגע השיפוטיות וההכללה אוהב מאד להשתמש במילים מתריסות כמו – אתם , הם …

נגע השיפוטיות וההכללה רואה דרך משקפיו החד ממדים, רק עולם בינרי- שחור או לבן. אין אפור. אין משהו באמצע. הוא נוהג  בשטחיות, מתייג  ומכניס למגירות בינאריות , קהלים ומגזרים שונים כגון, דתי או חילוני, ימני או שמאלני, אשכנזי או מזרחי  ועוד. כך גם נמצא  שנגע ההכללה והשיפוטיות נוכח  גם בקצה השני, באוחזו במברשת הטבולה בצבע לבן   – כמו למשל ,הכול –נפלא,  מצוין, יוצא מן הכלל. סוג של גלוריפיקציה.

אחד ממאפייני נגע ההכללה והשיפוטיות הטוטאלי, הוא בהיותו  חסר סבלנות להקשיב לאחר ולנהל תרבות של דיון וויכוח. הוא גם נעול ומתבצר בעמדתו ותפיסתו ונוהג בנחרצות ובוודאות בלתי מעורערת , שמביאה לא אחת לאלימות מילולית שהמרחק ממנה לאלימות פיזית הוא מאד קצר. נגע השיפוטיות וההכללה בולם כל העלאת ספק או ביקורת עצמית.

הנה באות פרשותינו המחוברות , העוסקות בנגעי הצרעת ומציגות לנו תובנה לימודית וחינוכית , ביחס לנגע השיפוטיות וההכללה. הנה שני מצבי צרעת:

המצב הראשון , אם ניגלה נגע צרעת בגופו של האדם , אפילו נקודת צרעת קטנטנה והכהן ראה ואבחן זאת כנגע צרעת , הרי האדם טמא. מסגירים אותו בהסגר  ועליו לעבור תהליך של טהרה : "וַיְדַבֵּר ד', אֶל  מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אָדָם, כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת, וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ, לְנֶגַע צָרָעַת  וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים.  וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בְּעוֹר הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרו נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ"( ויקרא, יג', א'-ג' ).

המצב השני, אם ניגלה שכל גופו של האדם, מכף רגל ועד ראש, נגוע בנגע צרעת, והכהן אבחן ופסק שכל הגוף אכן נגוע בנגע צרעת, אז במקרה זה למרבית הפלא – האדם טהור: " וְאִם  פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת  בָּעוֹר, וְכִסְּתָה הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר הַנֶּגַע, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן.   וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה כִסְּתָה הַצָּרַעַת אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטִהַר, אֶת הַנָּגַע:  כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן, טָהוֹר הוּא".      (ויקרא, יג', יב'- יג' ).  הכול תמוה ואבסורדי. שכן, ההיגיון שלנו אומר, שככל שהצרעת חמורה ומפושטת יותר בנוכחותה בגוף האדם, הרי האדם יהיה במצב טומאה חמור יותר.

אם כן, מדוע  אם נִגֶלֵת באדם נקודה זעירה של נגע צרעת, אזי האדם טמא ועליו להיות מושם בהסגר מחוץ לקהילתו ולעבור תהליך של היטהרות, ואילו אם ניגלה שכל הגוף מכף רגל ועד לראש מכוסה בנגע צרעת, אז במקרה זה, האדם טהור ופטור ממחנה הסגר ומתהליך של טהרה?. מהו ההיגיון ?

פרשותינו המחוברות מלמדות אותנו, שאם כל הגוף מכוסה בנגע צרעת, במקרה זה האדם טהור. שכן, לא יתכן שהאדם "נצבע" במברשת של צבע שחור, באופן טוטלי, ודאי, דווקני  ופסקני לחובה, מכף רגל ועד ראש. לא יתכן שלא נמצא בו אפילו נקודת זכות אחת. לא יתכן שלא נמצא בו נקודת אור אפילו קטנה בתוך החושך המוחלט כביכול. על כך כבר אמר ר' אלימלך מליז'ענסק (1717 – 1787 ): "אדרבא- שנמצא את מעלות חברנו ולא רק את חסרונן".

אנו גם מכירים מעולם המשפט העברי, שבית משפט הדן דיני נפשות שכולל לפחות 23 דיינים, יכול להחליט על פסק דין מוות לאדם, גם במקרה ש-22 דיינים מחייבים מול דיין מזכה אחד. אבל  אם סנהדרין כולה אומרת – חייב, כלומר, שכל הדיינים מחייבים את הנידון, ללא הטלת ספק כלשהו,  במקרה זה האדם יוצא זכאי בדינו. דמיון רב למצב של נגע צרעת הפושה בכל הגוף, שהכהן המשמש כפוסק, מטיל סוג של ספק  וקובע שהאדם לא טמא במקרה זה.

כך קביעה טוטלית ומוחלטת של נגע השיפוטיות וההכללה, כנגד מסגרת או קהל ומגזר מסוימים.

כך גם נלמד אודות מצב שלישי של צרעת הנִגֶלֵית בביתו של האדם: "וַיְדַבֵּר ד' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה; וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת, בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר:  כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי בַּבָּיִת"( ויקרא, יד', לג'- לה').

כבר נשאל, מדוע בעל הבית שבא לכהן ומתאר לו את מה שהוא רואה, משתמש במילה – כְּנֶגַע  ולא במילה המוחלטת והפסקנית – נֶגַע? מפרש רש"י במשנה נגעים יב', משנה ה' : " כנגע– שאפילו הוא חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יפסוק דבר ברור, לומר : נגע נראה לי, אלא "כְּנֶגַע, נִרְאָה לִי ". הפרשן ר' אליהו מזרחי ( 1435-1526) מפרש אף הוא : " אבל שמעתי מרבותיי, שאין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומאת הנגע וטהרתו, אלא מפני דרך ארץ בלבד. שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו – "ודאי", אלא ספק. וזהו שאמרו חז"ל ( ברכות ד', ע"א): " למד לשונך לומר: איני יודע".

הנה לנו תובנה חשובה בזכות העלאת  הספק וכנגד הוודאות והנחרצות הטוטלית המוחלטת שאנו לוקים בה לא אחת. ערך הספק מודגש בפרשנותה של  פרופ' נחמה ליבוביץ ( 1905 – 1997 ) לנגע הצרעת : " והוא ודאי לקח גדול לכל אדם ובכל שעה. ובפרט בתקופה שכל אדם חי מפי אנשי תקשורת כעיתונאים, אנשי רדיו, שדרי טלוויזיה, שהם כולם יודעים כל הנגעים ולעולם לא יאמרו " כנגע" אלא  "נגע", ואף אין מנהגם לומר " נראה לי", אלא " יודע אני", ומחדירים דבריהם לכל בית ולכל פינה נידחת וכל העולם יודע " ודאי" ואינו לומד לומר " לא ידעתי". נשמע מוכר ?

  אמברוז בירס ( 1842 – 1914), סופר אמריקאי, מרומם את מרחב הספק: "במקום שבו קיים ספק, קיימת אמת. הספק הוא צילה של האמת".

נגע השיפוטיות וההכללות המאיץ את רעם התותחים במלחמה הפנימית שבתוכנו, מעצים את  הקיטוב הפוליטי שבתוכנו.  בסקר שערך מכון Pew בארה"ב בשנת 2020, דיווחו כ-75%-80% מהאמריקנים כי יש להם "מעט מאוד" או "כלל לא" חברים מהצד הפוליטי הנגדי.

נתונים מדאיגים נוספים הגיעו מאיגוד הפסיכיאטרים האמריקני (APA): סקר שערך האיגוד בשנת 2024 מצא כי כ-21% מהאמריקנים ניתקו קשר עם בן משפחה על רקע פוליטי, 22% חסמו בן משפחה ברשתות החברתיות, ו-19% החרימו אירועים משפחתיים בשל מחלוקות פוליטיות.‏^.

במחקר אחר שנערך באוניברסיטת מיזורי  בשנת 2021, אף תועדו מקרים בהם אנשים "התכחשו" לקרוביהם או שחדלו לראות בהם בני משפחה בשל דעותיהם הפוליטיות‏  . במקרים מסוימים, הדור הצעיר תיאר את עמדות הוריו כפגם מוסרי או כסימן לבורות, בעוד שההורים ראו בילדיהם מוסתים או קיצוניים. הסופר ג'ורג' אורוול ( 1903 – 1950 תיאר דינמיקה דומה ביצירתו "1984": "הילדים בסין גויסו באופן שיטתי נגד הוריהם, וחונכו לרגל אחריהם ולדווח על סטיותיהם. המשפחה הפכה לזרוע של משטרת המחשבות". ההיסטוריון היווני תוקידידס מהמאה ה-5 לפנה"ס טבע את המשפט: "קשר המפלגה חזק, מקשר הדם". תוקידידס תיאר כיצד בימי מלחמת אחים, בעת מלחמות האזרחים ביוון העתיקה, אדם ראה באחיו הביולוגי אויב, אם השתייך למחנה היריב, בעוד שבן סיעתו הפוליטית נחשב לקרוב אליו יותר ממשפחתו.

פרופ' ליליאנה מייסון מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס 2018 טוענת שאין מדובר בפער אידיאולוגי פשוט בין ימין לשמאל, אלא בעימות בין "זהויות-על". לטענתה, בעשורים האחרונים התמזגה ההזדהות הפוליטית עם זהויות נוספות – אתניות, דתיות, תרבותיות וגיאוגרפיות , ונוצרו "מחנות על" בעלי מאפיינים ברורים ורמת קיטוב  גבוהה במיוחד‏ , התוצאה הייתה, שמחנה היריב נתפס כמעט כעם אחר או כשבט  זר.

הפסיכולוגים סמואל גרטנר וג'ון דובידיו 2000 הצביעו על פתרון: אם מגדירים מחדש את כלל המשתתפים כחלק מקבוצה רחבה ומשותפת, למשל: "משפחה אחת", "קהילה אחת" או "אומה אחת", פוחתת תחושת העוינות, גם אם המחלוקות עדיין לא נפתרו.

סוניה רוקס ומרילין ברוור מאוניברסיטת אוהיו בארה"ב, זיהו שני מנגנוני חשיבה מרכזיים המשפיעים על מידת הקיטוב בחברה, וטענו כי שליטה בהם עשויה לסייע בצמצום השסעים החברתיים.

המנגנון הראשון הוא "זהות פשוטה" המתכתב עם נגע השיפוטיות וההכללה . זה המצב שבו אדם מגדיר את עצמו דרך קבוצה מרכזית אחת בלבד, כגון "דתי", "חילוני", "ימני" או "שמאלני". החוקרות מסבירות שכאשר אנו מאמצים זהות צרה כזו, אנו נוטים לראות גם את האחרים מבעד לאותה עדשה צרה, דבר המוביל לקיטוב עמוק ולפיחות בסובלנות כלפי מי שאינו חלק מהקבוצה שלנו. המנגנון השני הוא "זהות מורכבת" . זאת גישה המאפשרת לנו להכיר בכך שהזהות שלנו ושל  אחרים, מורכבת ממספר שכבות, קבוצות והקשרים שאינם חופפים בהכרח. כך למשל, אישה בשם אדווה אינה רק בעלת עמדה פוליטית מסוימת, אלא גם אזרחית שומרת חוק, בת משפחה טובה, חובבת יוגה וחברה בפורום אימהות. ניצן הוא סטודנט, העשוי להיות גם חובב ספורט וגם אזרח המעורב בקהילה. ראו עד כמה המנגנון השני מתקיים כל כך יפה, בשירות המילואים בצה"ל.

כך דוד אשל כותב: "בַּשִּׂיחַ הַצִּבּוּרִי שׁוֹלֶטֶת טְרֵפָה וְהַנֶּגַע הַחֶבְרָתִי הוּא הַיּוֹם מַגֵּפָה. וּבְהֶתְאֵם לִבְשׂוֹרַת הַתּוֹרָה גַּם צָרַעַת זוֹ, אֶפְשָׁר לְהַדְבִּירָהּ פָּשׁוּט לְהַרְחִיקָהּ מִתּוֹךְ הַחֶבְרָה. לְהַפְנוֹת גַּב וּלְהָרִים קוֹל מְחָאָה עַל כָּל גִּלּוּי שֶׁל שִׂנְאָה, לְהַחְרִים כָּל  מַשְׂנִיא וְלֹא לִהְיוֹת כְּלַפָּיו סַלְחָנִי. נוֹסִיף לְהִתְוַכֵּחַ, לְהָשִׂיחַ וּלְהַסִּיג בְּשָׂפָה מְכַבֶּדֶת, נַצְלִיחַ וְנַשִּׂיג, וּבְיוֹם הַמָּחָר שֶׁיָּבוֹא, צִרְעַת הַחֶבְרָה תֵּעָלֵם מֵרְחוֹבוֹ".

הנה האתגר העומד לפתחנו, לקראת יום העצמאות ה-78 למדינתנו האהובה. נגע השיפוטיות וההכללה, איננו גזירת גורל. רק בידינו להנמיך את עוצמת רעם התותחים שבתוכנו. רק בידינו לתקן ביחד את הנגע שבתוכנו, שנמצא את מעלות חברנו ולא רק את חסרונן.