עמותת מְלַבֵּב

לא רק אורח חיים: ארגון הבריאות העולמי מעדכן את ההמלצות להפחתת הסיכון לדמנציה

yossi barnett — Sun, 01 Nov 2026 10:08:58 +0000

שבע שנים לאחר פרסום ההנחיות הקודמות, ארגון הבריאות העולמי (WHO) מפרסם מהדורה שנייה ומעודכנת להפחתת הסיכון לירידה קוגניטיבית ולדמנציה. מאז 2019 הצטבר גוף מחקרי רחב יותר, ובעקבותיו מציג העדכון תפיסה מקיפה של בריאות המוח: לצד פעילות גופנית, תזונה והפסקת עישון, גם זיהום אוויר, פגיעות ראש, ראייה, שינה, שבץ וטיפול משולב בכמה גורמי סיכון במקביל – משפיעים על היכולת הקוגניטיבית.

הצורך במניעה משמעותי במיוחד: לפי WHO, יותר מ־57 מיליון בני אדם בעולם חיים כיום עם דמנציה, ועד 45% מהסיכון לדמנציה מיוחס לגורמים הניתנים לשינוי.

מ-2019 ל-2026: מה השתנה?

במסמך מ-2019 התמקד WHO בפעילות גופנית, עישון ואלכוהול, תזונה, פעילות קוגניטיבית, לחץ דם, סוכרת, השמנה, כולסטרול, דיכאון וירידה בשמיעה. לקראת העדכון נבחנו מחדש שמונה נושאים ובהם: תזונה, השמנה, סוכרת, יתר לחץ דם, ירידה בשמיעה, פעילות חברתית ופעילות קוגניטיבית.

אבל החידוש הגדול הוא בהרחבת היריעה: שמונה תחומים חדשים נכנסו לתמונה: זיהום אוויר, HIV, טיפול הורמונלי בגיל המעבר לנשים, שינה, שבץ מוחי, פגיעה מוחית טראומטית, ליקויי ראייה והתערבויות רב-תחומיות.

המוח צריך גם חברה וגם גירוי

אחד העדכונים המעניינים נוגע לפעילות קוגניטיבית וחברתית. הארגון מציין כי אימון קוגניטיבי מובנה עשוי להועיל למבוגרים עם תפקוד תקין או ירידה קוגניטיבית קלה. נוספה גם המלצה לגירוי קוגניטיבי רחב יותר כגון קריאה, משחקים, סיפורים ופעילויות קבוצתיות.

גם פעילות חברתית מקבלת המלצה מפורשת כאמצעי שעשוי להפחית את הסיכון לירידה קוגניטיבית ולדמנציה. עם זאת, WHO מדגיש כי איכות הראיות בתחומים אלה עדיין נמוכה או נמוכה מאוד.

המשמעות היא שהמושג "לשמור על המוח פעיל" מתרחב: לא רק תשבצים או אפליקציות לאימון מוח, אלא שילוב של למידה, עניין, קשרים חברתיים ופעילות יומיומית שמאתגרת את החשיבה.

החידוש המעניין ביותר: לטפל בכמה גורמי סיכון יחד

אחת ההמלצות החדשות והמשמעותיות היא התערבות רב-תחומית מותאמת אישית: במקום להתמקד בגורם יחיד למניעה, כמו לחץ דם או פעילות גופנית – רצוי לבנות תוכנית המטפלת בכמה גורמי סיכון במקביל. דווקא כאן בסיס הראיות נחשב חזק יחסית – ברמת ודאות בינונית עד גבוהה.

הגישה הזו משקפת שינוי תפיסתי: הסיכון לדמנציה אינו נובע בדרך כלל מגורם יחיד, אלא מהצטברות והשפעה הדדית של גורמים לאורך החיים. למשל, יתר לחץ דם, השמנה, סוכרת, חוסר פעילות וירידה בשמיעה עשויים להופיע יחד – ולכן גם ההתמודדות איתם אינה חייבת להיות נפרדת.

גם הסביבה שבה אנחנו חיים חשובה

הסביבה נכנסת לראשונה לתמונה באופן מפורש: WHO קובע כי הפחתת החשיפה לזיהום אוויר חיצוני, ובפרט לחלקיקי PM2.5 וכן לזיהום בתוך הבית, עשויה להפחית את הסיכון לירידה קוגניטיבית ולדמנציה. עם זאת, הארגון מדגיש כי רמת הוודאות המחקרית בתחום עדיין נמוכה יחסית.

זהו שינוי חשוב, משום שהוא מעביר חלק מהאחריות מרמת הפרט לרמת החברה והמדיניות הנהוגה בה, שכן על פי עדכון זה, בריאות המוח אינה רק עניין של בחירות אישיות, אלא מושפעת גם מאיכות האוויר שאנו נושמים ומהסביבה שבה אנו חיים.

משקל, שמיעה ותזונה מקבלים חיזוק

המסמך המעודכן מדגיש גם טיפול בהשמנה, במיוחד באמצע החיים, ועל פיו הפחתת עודף משקל בגיל הביניים עשויה לסייע בהפחתת הסיכון העתידי לירידה קוגניטיבית ולדמנציה.

טיפול בירידה בשמיעה מקבל גם הוא חיזוק, והשימוש במכשירי שמיעה עשוי להיות מומלץ כחלק מהפחתת הסיכון. לצד זאת, נשמרה ההמלצה שלא להשתמש באופן שגרתי בתוספי ויטמינים B ו־E , אומגה 3 או מולטי ויטמינים לצורך מניעת דמנציה – אצל מי שאין להם חוסרים תזונתיים מוכחים.

ויש גם דברים שעדיין איננו יודעים

המסמך החדש מעניין גם במקומות שבהם WHO נמנע מהמלצה: נכון לעכשיו, אין מספיק ראיות כדי להמליץ על טיפול בשינה, בדיכאון, לאחר פגיעת ראש או בלקויות ראייה באופן ספציפי למניעת דמנציה. גם טיפול הורמונלי בגיל המעבר אינו מומלץ לנשים מגיל 65 ומעלה אם מדובר במטרה ייעודית להפחתת הסיכון.

המסר שעולה מהמהדורה החדשה ברור: בריאות המוח אינה תלויה בפעולה אחת או בגיל מסוים. הסיכון מצטבר ונאסף לאורך החיים, ומניעה משמעותית דורשת הסתכלות רחבה והוליסטית על הגוף, אורח החיים, הקשרים החברתיים, מצבנו הנפשי, הסביבה שלנו והשילוב ביניהם.

זקוקים להכוונה או למידע נוסף? אנו בעמותת מְלַבֵּב נמצאים כאן עבורכם עם מידע, כלים וליווי שיסייעו לכם לבחור נכון, להמשיך ולשמור על היקרים לכם, תוך שמירה על הבריאות שלכם.

לפרטים נוספים על השירותים שלנו והדרכים בהן נוכל לסייע, אתם מוזמנים לפנות אלינו בכל עת.

צרו עמנו קשר: טלפון 1700-70-4533 או באתר www.melabev.org.il.

מאת: שרון שילוח, גרונטולוגית, עמותת מְלַבֵּב

הפוסט לא רק אורח חיים: ארגון הבריאות העולמי מעדכן את ההמלצות להפחתת הסיכון לדמנציה הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.

דמנציה בישראל 2026: התוכנית קיימת, אבל הפערים עדיין גדולים

yossi barnett — Sun, 01 Nov 2026 08:31:01 +0000

ועדת הבריאות של הכנסת קיימה בחודש יוני האחרון דיון מיוחד שעסק במצב הטיפול בדמנציה בישראל וביישום התוכנית הלאומית בתחום – על רקע העלייה הצפויה במספר המתמודדים עם המצב, בני משפחותיהם והפערים באבחון, בטיפול ובתמיכה.

כשהסיפור האישי הפך לדיון לאומי

הריאיון והחשיפה האישית של ח"כ בני גנץ על מחלת הדמנציה של רעייתו רויטל, הפכו בתוך זמן קצר מסיפור משפחתי כואב לנושא ציבורי. בפתח ישיבת ועדת הבריאות ב־15 ביוני 2026 אמר יו"ר הוועדה ח"כ יונתן מישרקי, כי חלק מרכזי בקיום הדיון נבע מהחשיפה הזאת ובהמשך תיאר אותה כ"גפרור לתוך הר געש".

נציגי העמותות שהשתתפו בדיון, ובתוכם גם עמותת מְלַבֵּב, ציינו כי הסיפור העלה למודעות במיוחד את נושא הדמנציה בגיל צעיר – שכמעט לא זוכה עד כה לבמה.

כמה אנשים חיים היום עם דמנציה בישראל?

אחד הדברים הבולטים בדיון היה, שאין מספר אחד מוסכם של מתמודדים עם ירידה קוגניטיבית בישראל והנתונים שעלו בדיון נעו בין כ־110 אלף מאובחנים ועוד לפחות 50 אלף שלא אובחנו לבין הערכה של כ־150 אלף.

משרד הבריאות אישר כי קיים פער אבחון, אך טען שמאגר המלב"ם, המבוסס על נתוני קופות החולים, הוא המקור המדויק ביותר. בנתונים שהציג המשרד נמצא כי מעל גיל 85 שיעור הדמנציה מגיע לכ־27% מהגברים ולכ־35% מהנשים. גם אם ההיארעות בכל קבוצת גיל יורדת מעט לאורך השנים, הזדקנות האוכלוסייה צפויה להגדיל משמעותית את מספר האנשים עם דמנציה.

תוכנית לאומית קיימת – אבל האם היא באמת מיושמת?

התוכנית הלאומית לדמנציה קיימת מאז 2013. משרד הבריאות סבור שאין צורך לכתוב תוכנית חדשה או ליצור עבורה תקציב כולל נפרד, אלא לחדש את פורום השותפים, לעדכן יעדים ולשלב את הנושא בתוכניות העבודה של המשרדים והקופות. מנגד, נציגי החברה האזרחית טענו כי תוכנית ללא עבודה סדורה, תקצוב ומעקב אחר היישום, נשארת במידה רבה על הנייר.

אבחון מוקדם: רופא המשפחה הוא השער, אבל לא תמיד יש לו הכלים

משרד הבריאות הגדיר את רופא המשפחה ככתובת הראשונה לחשד לירידה קוגניטיבית, אך גם הודה שלא כל רופאי המשפחה מקבלים כיום הכשרה מספקת. נציגי הקופות והעמותות ביקשו להרחיב את ההכשרות, ובמיוחד את היכולת לזהות דמנציה בגיל צעיר, שבה התסמינים עלולים להיות שונים. במקביל הוצפו גורמים שתורמים לתת האבחון בישראל כגון מחסור בגריאטרים, נוירולוגים קוגניטיביים ומרפאים בעיסוק – לצד הצורך בחיזוק השירותים בקהילה.

החור הגדול ביותר: צעירים ובני משפחותיהם

הדיון חשף גם פער משמעותי במענה לאנשים שמפתחים דמנציה לפני גיל הזקנה. לפי הערכות שנמסרו בוועדה מדובר באלפי אנשים בישראל, אך אין עבורם רצף שירותים ייעודי וברור. משפחות תיארו המתנה של שנים עד לקבלת אבחנה, קושי למצוא מסגרות מתאימות, פגיעה בפרנסה ומחסור במענים לבני הזוג ולילדים. חלק מהשירותים הקיימים כגון מועדונים, קבוצות תמיכה וימי הפוגה נשענים כיום במידה רבה על פילנתרופיה.

הטיפולים החדשים מביאים תקווה – וגם מחלוקת

ההתפתחויות הרפואיות החדשות נידונו בישיבה גם כן. פרופ' דוד טנא תיאר "עידן חדש" באלצהיימר, הכולל אבחון ביולוגי מדויק יותר וטיפולים המשנים את מהלך המחלה, וקרא להתאים אליהם את התוכנית הלאומית. מנגד, משרד הבריאות הדגיש כי הטיפולים החדשים מתאימים כיום לקבוצה מצומצמת ובשלבים מוקדמים בלבד, וכי ברמה הלאומית עדיין יש חשיבות עצומה לטיפול בגורמי הסיכון, לשירותים בקהילה ולמעטפת המשפחתית.

ומה עכשיו?

בסיום הדיון ביקשה הוועדה ממשרד הבריאות לכנס בהקדם צוות עבודה עם משרד הרווחה, הביטוח הלאומי, קופות החולים, חברות אשפוזי הבית, איגודי הרופאים והעמותות – ולגבש תוכנית עבודה מעודכנת וישימה. בין הדרישות: העלאת מודעות למחלה ולגורמי הסיכון, הכשרת רופאי משפחה לאבחון מוקדם גם בגיל צעיר, הגדלת משאבים לקופות, טיפול בגורמי הסיכון בדגש על אוכלוסיות מוחלשות ומתן כלים לבני המשפחה המטפלים. בנוסף נדרש משרד הבריאות לבחון את יעילות הצעדים שכבר מיושמים ולדווח לוועדה, שהודיעה כי תמשיך לעקוב אחר הנושא.

לפרטים נוספים על השירותים שלנו והדרכים בהן נוכל לסייע, אתם מוזמנים לפנות אלינו בכל עת.

צרו עמנו קשר: טלפון 1700-70-4533 או באתר www.melabev.org.il
מאת: שרון שילוח, גרונטולוגית, עמותת מְלַבֵּב

הפוסט דמנציה בישראל 2026: התוכנית קיימת, אבל הפערים עדיין גדולים הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.

פרשת וירא :"אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה" -דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן, בארבעה מופעים

yossi barnett — Fri, 30 Oct 2026 08:00:36 +0000

שירו של יעקב רוטבליט : "כִּי דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן", מתנגן לו בפרשתנו.

המופע הראשון: הכנסת אורחים

הנה המופע הראשון, כאשר אברהם יושב בפתח אוהלו לקיים מצוות הכנסת אורחים: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה" (בראשית, יח' ,ב').

לא ניתן, מִשָּׁם , עמוק בתוך האוהל, לקיים מצוות הכנסת אורחים, אלא רק, מִכָּאן, מפתח האוהל, אפשר לראות בעיניים, את המציאות האנושית שמחוץ לאוהל.

רק לאחר שרואים מִכָּאן , פעמיים בפסוק: וַיַּרְא, ומוודאים שלא קיים סיכון עם האורחים החיצוניים, רק אז, עוברים לפרקטיקה ל- Doing להתרחשות של פעולות פרואקטיביות ללא הפסקה: "וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם… וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת…וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם" ( בראשית, יח',ה'-ח' ).

נכון, כי : "דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן".

המופע השני: סדום וגורלה

המופע השני מתרחש, בדיאלוג המתנהל בין אברהם לבין הקב"ה, בשאלת עתידה של סדום: האם פניה של סדום לקיום או לחידלון: "וַיֹּאמֶר ד', זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה; וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד… וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר…וַיֹּאמֶר ד', אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם" (בראשית, יח', כ'-לא').

נחמה ליבוביץ ( 1905-1997 )מיישבת הכפילות בפסוק: "אֶמְצָא בִסְדֹם… בְּתוֹךְ הָעִיר", הרי אנו יודעים, שסדום היא העיר?:"אבל רק אם אותם מעטים בודדים צדיקים הם – "בְּתוֹךְ הָעִיר", מעורים ומעורבים בחיי העיר, בעסקיה, במשאה ובמתנה, אם מופיעים הם ומשפיעים הם בציבוריותה. אבל אם אין אותם בודדים, אלא נחבאים וחיים חיי צדקות בחדרי חדרים…אין אותה עיר יכולה לדרוש חסות בזכות צדיקיה הנחבאים" .

כלומר, אינך יכול לשרת את הציבור, מִשָּׁם– בריחוק ובניתוק, מאותם האנשים אותם אתה אמור לשרת. אינך יכול לעסוק בצרכי ציבור באופן אמיתי בשלט רחוק, אלא רק: "בְּתוֹךְ הָעִיר" – מִכָּאן.

מדוע? :"כִּי דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן".

המציאות הסדומית הקשה והמורכבת בפרשתנו, מחייבת בדיקה ואבחון מדויק, טרם קבלת החלטה הרת גורל לעתידה של העיר. הקב״ה בכבודו ובעצמו, מציב לכולנו את הפרקטיקה: מִכָּאן ,כיצד יש לנהוג בסיטואציה של סדום ועמורה:" וַיֹּאמֶר ד', זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה; וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה, מְאֹד. אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם לֹא, אֵדָעָה"(בראשית, יח', כא').

הקב"ה מלמד את מנהיגי הציבור ומשרתיו, פרק חשוב במשמעות האמיתית של :" דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן ". יש לרדת ולראות בעיניים – מִכָּאן ,ורק אחר כך לקבל החלטה.

רש"י בפרשנותו לפסוק:"אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה", מחבר את פעולת הירידה והראיה, לעולם השיפוט האנושי- מִכָּאן: "למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה, הכול כמו שפירשתי בפרשת הפָּלָגָה על הפסוק: " וַיֵּרֶד ד' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם".

אכן צדק אברהם אבינו בפולמוס אותו הוא מנהל עם הקב"ה בפרשתנו: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית, יח', כה'). הנה כי כן, הקב"ה מנחיל לנו את הערך העליון, שעשיית משפט צדק ואמת, תיעשה רק , מִכָּאן: "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה", ולא, מִשָּׁם.

אכן כן, כי : "דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן".

המופע השלישי : גירוש הגר

"דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן", משתקפים במופע השלישי בפרשתנו, באירוע הדרמטי של הגר ובנה ישמעאל: " וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ, וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ; וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע, בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. וַיִּכְלוּ הַמַּיִם, מִן הַחֵמֶת; וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר; אַל תִּירְאִי, כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם. קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ "(בראשית, כא', יד'- יט').

המלאך מורה להגר כיצד עליה לנהוג עם בנה בסיטואציה המשברית של גרוש וחיי מדבר ארעיים: מִכָּאן ולא: מִשָּׁם, מדוע? : "כִּי דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן".

דומה שהמלאך אומר להגר: במצב זה, הילד שלך ישמעאל, זקוק ל- Doing ולא- ל- Being. הוא דורש את קרבתך ומגעך הפיזי: מִכָּאן ולא: מִשָּׁם.ילדך זקוק שתגעי בו, שתחזיקי אותו בידך, ,שתחבקי אותו, שתפנקי אותו, כך הוא ירגיש ביטחון שיסייע לו לשרוד את המצוקה בה הוא נתון וכך ניתן יהיה לצמצם את הנזק הנפשי שיגרם לו במסלול גדילתו ועתידו.

הזמן הלימינלי שבין : מִשָּׁם, לבין : מִכָּאן, ראשיתו עוד בפרשה הקודמת– לך לך, באירוע הדרמטי של שרה והגר בגירוש הראשון: "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, לֹא יָלְדָה לוֹ; וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית, וּשְׁמָהּ הָגָר. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם, הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ד' מִלֶּדֶת, בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה; וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, לְקוֹל שָׂרָי. וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם, אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ, מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים, לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ, לוֹ לְאִשָּׁה. וַיָּבֹא אֶל הָגָר, וַתַּהַר; וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה, וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם, חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ, וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ; יִשְׁפֹּט ד', בֵּינִי וּבֵינֶיךָ…וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי, וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ "( בראשית, טז', א'-ו' ).

בפרשתנו נמשכת הדרמה בגירוש השני:"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת, עִם בְּנִי עִם יִצְחָק. וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל אוֹדֹת בְּנוֹ. (בראשית, כא',ט'-יא' ).

שרה אמנו שמוכרת כאשת חסד של ממש, במעשיה הנאצלים בגיור והדבקות בבעלה אברהם במסע לארץ ישראל וגם בהכנסת האורחים הנדיבה של האורחים הזרים שהיו מלאכים,זוכה לביקורת של ממש מפרשנינו השונים.

כך הרמב״ן ( רבי משה בן נחמן 1194-1270): ״חטאה אמנו שרה בעינוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ד' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם, לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי״.

גם הרד״ק (רבי דוד בן יוסף קמחי, 1160-1236 ) מרחיק לכת בביקורתו: ״ וזה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל כמו שאמר המלאך להגר: "כי שמע ד' אל עניך", והשיב לה (להגר) ברכה תחת עניה וכל זה הסיפור נכתב בתורה לקנות אדם ממנו המידות הטובות ולהרחיק הרעות…ולא נהגה שרי בזה (בעינוי של הגר) לא למידת מוסר ולא למידת חסידות…היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה. ולא מידת חסידות ונפש טובה, כי אין ראוי לאדם, לעשות כל יכולתו, במה שתחת ידו… ומה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל".

נחמה ליבוביץ (1905-1997 ) מחדדת תמרור אזהרה זה בפרשנותה: ״אולי רצתה התורה ללמדנו, כי המתמתח מעל לקומת אנוש ומקבל על עצמו משימות שמעל לכוחו, ייטיב לשאול עצמו תחילה, אם יוכל לעמוד בהן עד הסוף, שאם לא כן, מוטב לו לאדם שיחיה לפי כוחותיו ולפי הנדרש ממנו, כי אם רגע יעלה מעלה ביכולת הוויתור ובהבאת קורבן ובכבישת כל יצר אנושי וכל מאווייו , שאם לא יוכל גם לשהות על אותם רוכסי ההרים שאליהם טיפס והגיע לרגע, סכנה שיפול מטה מטה בהרבה ממה שהיה בזמן היותו במישור… כאן נוזף הרמב״ן חמורות, באלה המשתכרים בהחלטותיהם הנדיבות, בהתעוררות רוחם לקראת כל טוב ואצילי, בהתחלותיהם האמיצות, החלטות שאין עמהן הגשמה, התחלות שאין עמן המשך, התעוררות והתלקחות , אשר סופם דעיכה ושקיעה. הן לו לא רצתה שרה לכבוש יצרה, להתגבר על כל רגש ושמץ של קנאה בצרתה (הגר),לו לא העפילה לדרגה על אנושית זו- לא הייתה נופלת לחטא של ״ותענה שרי״ – ולא היה נולד מי שהוא ובניו, הנם רצועת מרדות לישראל עד היום הזה״ .

כוונותיה והכרזותיה של שרה – מִשָּׁם בשלב ה- Being, היו טובות וזכו לאהדה רבה, אבל – מִכָּאן בשלב ה- Doing, היא שרה אחרת. שמתאימה עצמה למציאות המורכבת, הטופחת על פניה .

אכן כן : "דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן".

הד למשפט מורשתי זה נמצא גם בספרו המונומנטלי "הנסיך הקטן", של אנטואן דה סנט אכזופרי (‏1944- 1900), סופר, משורר, עיתונאי וטייס צרפתי ,המתאר את ביקורו של הנסיך הקטן בכוכבו של המלך, ומבין שהמלך שולט ביקום כולו : "אילו ציוויתי על מפקד צבא לעוף מפרח אל פרח כמו פרפר, או לכתוב טרגדיה, או להפך לעוף ים, והמפקד לא היה ממלא אחר הפקודה, מי משנינו לא היה בסדר, הוא או אני? אתה– אמר הנסיך הקטן בוודאות. נכון מאוד. "מכל אחד יש לדרוש מה שהוא יכול לתת", אמר המלך. הסמכות מבוססת בראש ובראשונה על התבונה. אם תצווה על בני עמך שישליכו את עצמם לים, הם יקומו ויעשו מהפכה. יש לי הזכות לדרוש שיצייתו לי מפני שהפקודות שלי מתקבלות על הדעת. אז מה עם השקיעה שלי? הזכיר לו הנסיך הקטן, שמעולם לא היה שוכח שאלה ששאל. תקבל אותה, את השקיעה שלך. אדרוש זאת. אבל כיוון שאני מושל בחכמה, אחכה עד שיהיו התנאים נוחים לזה".

צודק הנסיך הקטן, רק מִכָּאן ולא מִשָּׁם, תוכל לדעת אם התנאים נוחים לכך.

למה? כי : "דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן".

המופע הרביעי : בימים ההם בזמן הזה

הנה כמו במנהרת הזמן, זהו זמן אמת של אחרי הבחירות לחשבון נפש, במופע הרביעי, של ממלכת הסקרים והמדגמים וגם של הממלכה השביעית- התקשורת, על כשלון ראייתם – מִשָּׁם, ולא ראייתם מִכָּאן, כאשר האדם לבדו בבחירתו ברגע האמת, מאחורי הפרגוד בקלפי.

הנה כי כן, אחרי קבלת תוצאות הבחירות, צו השעה הוא: הקמת ממשלת אחדות.

רק כך יבוא התיקון, באחריות ובלב חפץ, ביצירה יצירתית, של מרחב אחריות של אחדות הניגודים, מִכָּאן, שיקרא תיגר לשיפוטיות ,להכללות ולחרמות , שרק מעמיקים הריחוק והניכור ,מִשָּׁם.

למה? כי : "דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן".
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב

הפוסט פרשת וירא :"אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה" -דְּבָרִים שֶׁרוֹאִים מִשָּׁם לֹא רוֹאִים מִכָּאן, בארבעה מופעים הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.

פרשת לך לך: " כִּי אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ ",החובה והזכות בנשיאה בנטל, והמחויבות לאחדות

yossi barnett — Fri, 23 Oct 2026 09:14:44 +0000

השבוע ביום שלישי, יום שנאמר עליו, פעמיים כי טוב, נמלא חובתנו וזכותנו האזרחית והדמוקרטית ונצביע בבחירות לכנסת ישראל. זה יומו של הבוחר במדינתנו הריבונית.

אתגרים ונושאים רבים הוצגו במצעי המפלגות השונות. נעסוק במאמרנו רק בשניים מהם, כי חשובים הם מאד, כפי שהם משתקפים בפרשתנו.

החובה והזכות בנשיאה בנטל

אברהם אבינו, מתגייס ראשון לנשיאה בנטל, מכוחה של השליחות האלוקית שהוטלה עליו בייסודו של העם העברי. השליחות עבורו היא חובה וגם זכות: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל אַבְרָם, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית, יב', א').

בעוברו את הנהר, אברהם מייסד לראשונה את העם העברי בארץ ישראל, הארץ המובטחת לו ולזרעו עד עולם: "וַיֵּרָא ה׳ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת"( בראשית, יב', ז').

אברהם מנהיג את המלחמה הראשונה בהיסטוריה, כפי שמתארת זאת פרשתנו:

"וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר, אַרְיוֹךְ, מֶלֶךְ אֶלָּסָר; כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם. עָשׂוּ מִלְחָמָה … וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה, וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבֹיִים, וּמֶלֶךְ בֶּלַע, הִוא צֹעַר; וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה, בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים… וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט, הִוא קָדֵשׁ, וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי"( בראשית, יד').

במלחמה זו נלקחו בשבי – לוט בן אחיו של אברהם ומשפחתו המורחבת על נשותיהם וטפם:

"וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם"(בראשית, יד',יב').

כתוצאה מכך, בתחושה של שליחות ומחויבות, מקים אברהם את הצבא העברי הראשון בפיקודו, שמנה אז – 318 לוחמים:

"וַיִּשְׁמַע אַבְרָם, כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו; וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ, שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת" (בראשית, יד', יד').

מפרש רש"י: "וַיָּרֶק – אזדיין בחרבי עליכם".

במילים אחרות, במלחמת מצווה אל מול אויב, על כולם לדעת, כיצד להפעיל את נשק המלחמה. אברהם מקים צבא עברי ומגייס אליו את כל ברי הגיוס ללא הגבלה מספרית, ללא יוצא מן הכלל: "וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו".

ואכן זה קרה בפועל, הצבא בראשותו של אברהם השיב מלחמה שערה וניצח: " וַיִּרְדֹּף, עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו, וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם, עַד חוֹבָה, אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל, לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב, אֵת כָּל הָרְכֻשׁ; וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב, וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית, יד',טו'-טז').

הנה כי כן, החובה והזכות בהתגייסות כולם בנשיאת נטל האלונקה העברית, נולדה בפרשתנו במנהיגותו של אברהם ובהשראתו, מכוחה של המילה המקודשת – הִנְנִי.

הִנְנִי – היא מילה אברהמית בראשיתית מכוננת, המציגה מהות ייחודית של: שליחות, נאמנות והתמסרות אנושית טוטלית ללא פשרות לציווי אלוקים.

המילה נוכחת בתנ"ך – 157 פעם.

כך מתגלגלת לה – הִנְנִי, למלחמתו של משה בעמלק: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם". תגובתו של משה היא: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי".

מה קורה בפועל? :

"וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק ".

התוצאה הייתה:

" וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ, לְפִי חָרֶב " ( שמות, יז', ח'-יג').

החובה והזכות בהתגייסות כולם בנשיאה בנטל האלונקה העברית, מהדהדות גם בשירת הניצחון של דבורה הנביאה בתום מלחמת המצווה במיטוט האויב הכנעני, בבואה חשבון עם אנשי מֵרוֹז, שהשתמטו ולא נכנסו תחת האלונקה: "בבִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהִתְנַדֵּב עָם, בָּרְכוּ ד'… אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ ד' אֹרוּ אָרוֹר, יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ד' בַּגִּבּוֹרִים".

כך גם בתקופה מאוחרת יותר, החובה והזכות בנשיאת נטל האלונקה העברית, משתקפות במלחמתו של דוד המלך בעמלק, עת אנו מתוודעים לאכזריות עמלק:

"וַיְהִ֞י בְּבֹ֨א דָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו צִֽקְלַ֖ג בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַעֲמָלֵקִ֣י פָֽשְׁט֗וּ אֶל נֶ֙גֶב֙ וְאֶל צִ֣קְלַ֔ג וַיַּכּוּ֙ אֶת צִ֣קְלַ֔ג וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖הּ בָּאֵֽשׁ וַיִּשְׁבּ֨וּ אֶת הַנָּשִׁ֤ים אֲשֶׁר בָּהּ֙ מִקָּטֹ֣ן וְעַד גָּד֔וֹל …וַיָּבֹ֨א דָוִ֤ד וַאֲנָשָׁיו֙ אֶל הָעִ֔יר וְהִנֵּ֥ה שְׂרוּפָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וּנְשֵׁיהֶ֛ם וּבְנֵיהֶ֥ם וּבְנֹתֵיהֶ֖ם נִשְׁבּֽוּ׃ וַיִּשָּׂ֨א דָוִ֜ד וְהָעָ֧ם אֲשֶׁר אִתּ֛וֹ אֶת קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ עַ֣ד אֲשֶׁ֧ר אֵין בָּהֶ֛ם כֹּ֖חַ לִבְכּֽוֹת".

דוד יוצא למלחמה בעמלק ממוטט אותו ומשחרר את השבויים:

"וַיִּרְדֹּ֣ף דָּוִ֔ד ה֖וּא וְאַרְבַּע־ מֵא֣וֹת אִ֑ישׁ… וַיַּכֵּ֥ם דָּוִ֛ד מֵהַנֶּ֥שֶׁף וְעַד הָעֶ֖רֶב לְמׇחֳרָתָ֑ם וְלֹא נִמְלַ֤ט מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ …וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כׇּל אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד" (שמואל א', ל', א'-יט').

הביטוי – עדינו העצני, המשלב תורה וצבא, ספרא וגם סייפא, משויך לגיבורו של דוד המלך כנאמר בתלמוד:

" הוא עדינו העצני – כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (מועד קטן, טז' ע"ב).

החובה והזכות בנשיאת נטל האלונקה העברית האברהמית, היא קריאת אַיֶּכָּה, כנגד אלו הנגועים באפקט הצופה מהצד, נוכח משימות ואתגרים של צו השעה, המחייבים את כולם, בקריאת – הִנְנִי, ללא יוצא מן הכלל, להיכנס מתחת לאלונקה העברית, בשעה זאת של מלחמת המצווה בה אנו נתונים, כמאמר הנביא:

"הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו, ל', ז').

החובה והזכות המוטלות על כולם היום – חרדים, דתיים וחילוניים כאחד, בנשיאת נטל האלונקה העברית, היא מכוח קריאתו של משה לשניים וחצי השבטים:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן, הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?" ( במדבר, לב', ו').

כך מתגלגלת לה קריאת החובה והזכות להתגייסות לנשיאה בנטל, במלחמת המצווה, בקריאתו של הכוהן מתתיהו החשמונאי, בעת פרוץ מרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס, במלחמה הקיומית נגד האויב היווני בארץ:

"מִי לַד' אֵלָי".

המחויבות לאחדות ולערבות הדדית

הנה ההתרחשות של הפיצול, השסע והסכסוך במשפחה העברית הראשונה, כפי שמתארת זאת פרשתנו:

״וַיְהִי רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם, וּבֵין, רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט… וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט, אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ" (בראשית, יג', ז'-ח').

אברהם העברי הראשון והמונותאיסט הראשון, הוא גם הפלורליסט והליברל הראשון, בכל הקשור למחויבות לאחדות ולערבות הדדית לבני המשפחה המורחבת, על אף הריבוד והשונות שבהם. אין גדר מפרידה במשפחה, בין דתיים לחילוניים, בין ימין לשמאל , בין עדות ודעות.

בשונה מאמרתו של המשורר האמריקאי רוברט פרוסט,(1874-1963) בשירו "תיקון חומה" ( 1915) שטבע האמרה: ״גדר טובה עושה שכנים טובים״.

מבחן המשפחה המורחבת והמאותגרת, מקבל ביטוי נוסף בפרשתנו בסכסוך הנדל"ן:

"וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ, לָשֶׁבֶת יַחְדָּו: כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב, וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו. וַיְהִי רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם, וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט "( בראשית, יג', ו'-ז').

אברהם מתגלה במלוא גדולתו בעמידתו במבחן המשפחה המורחבת המאותגרת: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט, אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וּבֵין רֹעַי, וּבֵין רֹעֶיךָ: כִּי אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ, הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי: אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (בראשית, יג', ו'-ט').

ניהול המשבר על ידי אברהם, הוליד את ערכי הסולידריות והערבות ההדדית במשפחה המורחבת, אך גם חשף באור את אברהם המכיל והפלורליסטי, שטבע לראשונה את המותג: "כִּי אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ ".

דומה שהשימוש במושגים– ימין ושמאל, הנוכח מאד בימינו אנו, נוחל הצלחה בפרשתנו במשפחה המורחבת האברהמית, בגילוי הסולידריות והערבות ההדדית המשפחתית של אברהם, ובפועלו ההרואי להצלתו של לוט בן אחיו.

הנה ראוי לדעת, שאברהם אבינו נולד בשנת 1948 למניין שנות בריאת העולם, כדברי חז"ל: "תרח בן שבעים שנה הוליד את אברם ואת נחור ואת הרן, שנאמר (בראשית י״א כ״ו) וַיְהִי תֶרַח בֶּן שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן. נמצא אברם נולד, בשנת אלף ותשע מאות וארבעים ושמונה לשנות עולם"( ספר סדר עולם רבה, פרק א׳ ).

שנת 1948 מהדהדת באתוס תקומתנו במדינתנו, המחבר את כולנו ביחד, ללא יוצא מן הכלל, לחובה ולזכות בנשיאה בנטל , ובמחויבות לאחדות ולערבות ההדדית:"כִּי אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ",

כפי שקורא לנו הנביא ישעיהו בהפטרה לפרשתנו:

"וְקוֹיֵ ד' יַחֲלִיפוּ כֹחַ,יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים; יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ… אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ , יַעְזֹרוּ; וּלְאָחִיו, יֹאמַר חֲזָק".

כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב

הפוסט פרשת לך לך: " כִּי אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ ",החובה והזכות בנשיאה בנטל, והמחויבות לאחדות הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.

"וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" – הדיאלקטיקה של הבושה

yossi barnett — Fri, 16 Oct 2026 07:28:02 +0000

מונולוג החשיפה האישי של הסטנדאפיסט אודי כגן[1] גרם לטלטלה בקרב הציבור, אודות הדיאלקטיקה של הבושה שלו, בהקשר לפוסט טראומה שבה הוא לקה בצבא. המסר המרכזי שלו הוא, להוציא את "המחלה השקופה" מהחושך והבושה. כך הוא אמר: "הדבר הזה גדל בחושך, בבושה, בדממה… אבל מת מהר מאוד באור. והאור זה אנחנו". "המחלה השקופה" –היא הפרעת דְּחָק פוסט טראומטית מתחום ההפרעות הקשורות לטראומה וגורמי דחק.[2] כאשר אדם משתף בטראומה מחלה נפשית או סוד אישי, הוא מקטין את תחושת הבידוד והסטיגמה, ומקל על חרדה ודיכאון. היכולת "לא להתבייש", אלא לספר, להופיע ולכתוב מייצרת תחושת כוח ושליטה מחודשת בסיפור החיים.

ההפרעה מתפתחת בתהליך של רכבת הרים למצבי אובדן, אסון ונוכחות בתנאים קשים, שההתמודדות עימם דורשת תשתית של חוסן אמוני ונפשי. כשהפרעת הדְּחָק הפוסט טראומטית מתפרצת היא עלולה לגרום לנזקים תפקודיים והתדרדרות להתנהגויות חריגות.

כך נוכחת הדיאלקטיקה של הבושה והקשרה להפרעת דְּחָק פוסט טראומטית בפרשתנו. אנו חווים את התדרדרותו הדרמטית של נח בפרשתנו, מאיגרא רמא: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בר' ו:ט), ועד לבירא עמיקתא, לשפל המדרגה: "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו" (בר' ט:כב).

הנה כי כן, אין פלא שנֹחַ הגיע להתנהגות חריגה כתוצאה מהתמכרותו לשתיית אלכוהול. בראשית דרכו, בתקופת טרום המבול, נֹחַ מתואר כאיש צדיק: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בר' ו:ט). אבל בראשית התפתחותה של הפרעת הדְּחָק הפוסט טראומטית, נֹחַ נחשף לעולם מושחת, אפל ודמוני, של כאוס ואנומליה, של גזל, שחיתות וחמס, של הכול בכול, אנרכיה של היעדר מורא ואחריות, של איש את רעהו חיים בלעו. עולם שעומד להעלם, המייצר לאדם תמים וצדיק כמו נֹחַ, סוג של תחושת אובדן ובדידות בעולם. למעשה יש לכך כבר ביטוי בסיומה של פרשת בראשית: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ …וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בר' ו:ה-ח).

רש"י מאיר את תשתית החוסן הנפשי השביר של נח: "נח היה צריך סעד לתומכו" (בפירושו לבר' ו:ט). הנה לנו היכרות ראשונה עם הפרופיל האישיותי של נח. כשמו כן הוא; איש טוב ונח, אבל הוא זקוק לתמיכה – "צריך סעד לתומכו". כבר במבט ראשון אנו נוכחים בפער הגדול, בין התשתית הנפשית השבירה Fragile)) של נח, אל מול האתגר הניצב לפניו – לשמש כמציל האנושות המושחתת. המציאות אליה נחשף נח, מייצרת לו עדות וחוויה מקרוב של עולם מושחת לא אנושי, של טרור ופחד, ששיאה בהודעתו של הקב"ה לנח על כוונתו לחסל כמעט את כולם – האנשים החוטאים והמושחתים, ומצווה את נח לבנות תיבה שתשמש מחד גיסא סוג של ממ"ד – מרחב מוגן לנח ולמשפחתו המצומצמת, אך מאידך גיסא, נקיטת מדיניות של הֲכָלָה ואשליה לאורך 120 שנות בניינה של התיבה; אולי תהיה לאנשים הרעים הזדמנות להפוך לאנשים טובים.

ההתמודדות של נח, להתייצב לקריאת השליחות של הקב"ה אליו, קשה מאוד. אין אנו שומעים מנח את קריאת ההיענות לשליחות: "הנני", ורש"י מפרש:

"מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל" – אף נח מקטני אמונה, היה מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים (בר' ז:ה-ז).

נח מצוי בחרדה ובתחושת איום קיומי מגודל המשימה המוטלת עליו, הוא זקוק להגנה ולתמיכה.

כך מפרש רש"י:

"בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" (בר' יז:כו) – למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים, אילו רואים אותו נכנס לתיבה, אנו שוברים אותה והורגין אותו. אמר הקב"ה: אני מכניסו לעיני כולם ונראה דבר מי יקום… "וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ" (בר' ז:טז), הגן עליו שלא שברוה, הקיף התיבה דובים ואריות והיו הורגים בהם.

בנוסף, נח נחשף לאלימות נגדו בתיבה, כך מפרש זאת רש"י: "גונח וכוהה דם, מטורח הבהמות והחיות, ויש אומרים שאיחר מזונות לארי והכישו". כך בהמשך, נח חווה את חווית היציאה מהתיבה והתבוננות בתוצאות המבול: "וַיָּסַר נֹחַ אֶת מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה" (בר' ח:יג). כאן, כמו אצל נפגעי הפרעת דְּחָק פוסט טראומטית, מתחילה להתפתח אצל נח תחושה של רגשות אשמה. כך מלמדנו המדרש:

כשיצא נח מן התיבה, פתח עיניו וראה את כל העולם כולו חרב, התחיל בוכה על העולם. אמר: ריבונו של עולם, אם בשביל חטאתי או בשביל השוטים תאבד עולמך, למה בראתן? (מדרש הנעלם, נח כ"ב).

ואז מגיעה שיאה של התפרצות הפרעת הדְּחָק הפוסט טראומטית של נח: "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ" (בר' ח:ו-יג). רש"י מפרש: "יש אומרים שסירסו, ויש אומרים שרבעו". ואז ממשיכה ההתרחשות (בר' ט:כ-כג): "וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ".

לצערנו הרב, "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק" משתכר ומאבד את צלם א-לוהים בהתנהגותו המבישה, לעיני ילדיו ובני משפחתו. כך מתאר זאת המדרש: "נתחלל ונעשה חולין" (בראשית רבה לו, ג); חילל את עצמו וחֻלל. הניסיון המקצועי והמחקרי מעיד שקיימת בריחה לאלכוהול וההתמכרות אליו, אצל חלק מנפגעי הפוסט טראומה.

אבל בדיוק בנקודה זו מתרחש המהפך בפרשתנו, עת נחשפת לנגד עינינו התנהגותו של נח וקימתו מהטראומה, לאחר שהתפכח מהיין ושמע אודות המפגש המביש והטראומטי שאירע לעיני בניו:

וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱ-לֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ (בר' ט:כד-כז).

הנה כאן מתרחש סוג של מפנה בתפקודו של נח.

דומה שנח התמודד עם דיאלקטיקת הבושה בכך שבחר לא להסתירה בהמשך, אלא לפעול מתוך מודעות, לדבר עליה וגם לדעת להבחין בין הטובים לבין הרעים, בהתנהגותם של בניו באירוע המביש.

הפרשן רבי אברהם אבן עזרא מאיר את בוחן המודעות העצמית של נח: "'וַיֵּדַע' – הכוונה שנודע לנח על ביזויו". נח בחר לדבר בגלוי על הסיטואציה המבישה והפוסט טראומה שאירעו לו. הוא לא הכחיש או הסתיר דבר. הוא ידע אף להציג סוג של חוסן אמוני ונפשי ומנהיגות של אבא, נביא וצופה פני עתיד, לדורות הבאים.

זאת הפעם הראשונה בפרשתנו שאנו שומעים את נח מדבר באופן פרואקטיבי של – Doingולא של – Being:

וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן … וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.

יַפְתְּ אֱ-לֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ (ט:כה-כז).

באופן זה התוודענו לכך, שהדיאלקטיקה של הבושה – הסתרתה בחושך או חשיפתה באור, בריאתה כבר התרחשה בפרשת בראשית: "וַיִּקְרָא אֱ-לֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בר' א:ה). בקמטי הפסוק נבראה גם הבושה של חושך, המאופיינת בהסתרתה ואי גילויה, וגם נבראה הבושה של אור, המאופיינת בחשיפתה ובגילויה, והקוראת לחברה: אנא, הבינו אותי, היו שותפים עמי למסע ההתמודדות שלי עם מרכיבי הבושה שלי.

הנה כי כן, פרשת בראשית מציגה לנו שני מצבים לפני החטא הקדמון: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בר' ב:כה), ואחרי החטא:

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת …וַיִּקְרָא ה' אֱ-לֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא (בר' ג:ו-י).

דומה, שאדם וחווה לקו אף הם בבושה ובטראומה: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (ג:ז), כתוצאה מחטאם. הם בחרו להסתיר את הבושה בחושך ולהתחבא. כאן התערב הקב"ה, וקרא את קריאת "אַיֶּכָּה". אבל בפרשתנו באירוע הפוסט טראומה והבושה של נח, הקב"ה לא התערב. נח התעשת, הציג בוחן מציאות ומודעות, לא ברח או התחבא או הסתיר את קלונו. דומה שנח הוא זה שקורא את קריאת "אַיֶּכָּה": "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן" (ט:כה).

כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב

[1] פורסם בתקשורת ב- 26.8.25.

[2] באנגלית: Post-Traumatic Stress Disorder; PTSD, או "פוסט טראומה".

הפוסט "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" – הדיאלקטיקה של הבושה הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.

"מאשפוז לחזרה הביתה" – מפגש מלבב למשפחה עם שרון בכור 26.10.2026

yossi barnett — Thu, 08 Oct 2026 07:42:47 +0000

הפוסט "מאשפוז לחזרה הביתה" – מפגש מלבב למשפחה עם שרון בכור 26.10.2026 הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.

פרשת בראשית תשפ"ז: "וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" – השיפוט המוסרי בין טוב לרע

yossi barnett — Fri, 02 Oct 2026 09:43:06 +0000

הדרמה של בריאת האדם והחטא הקדמוני

מעשה בראשית מתאפיין ביציאה מעולם של תוהו ובוהו לעולם של יצירה וסדר. ביום השישי אנו פוגשים את בריאת האדם נזר הבריאה:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ… וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ… וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א', כו'-לא').

בהמשך מתוארת הנטיעה של גן העדן והשמת האדם בו:

"וַיִּטַּע ד' אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר" (בראשית ב', ח'), ולצידו הצמחת עץ החיים ועץ הדעת: "וַיַּצְמַח ד' אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (בראשית ב', ט').

לצד הברכה הוצב האתגר הבראשיתי

"וַיְצַו ד' אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ: כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב', טז'-יז').

בנקודה זו מתחוללת הדרמה המכוננת של החטא הקדמוני ועונשו , סוגיה מוסרית העוסקת בחשיבות החיים ובאחריות למעשי האדם, שהדהדה מאוחר יותר גם ברומן הנודע: "החטא ועונשו" של פיודור דוסטויבסקי (1866).

הנחש הקדמוני נכנס למערכה

"וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה ד' אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע" (בראשית ג', א'-ה').

והעונש אינו מאחר לבוא

"וַיֹּאמֶר ד' אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ ד' אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן–לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם. וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג, כב-כד).

התפתחות השיפוט המוסרי

טרם החטא היו אדם וחווה נעדרים שיפוט מוסרי מפותח להבחין בין טוב לרע.

התנהלותם דמתה לשלב הילדות המוקדם. רק בעקבות האכילה מפרי עץ הדעת נפכחו עיניהם לרכוש לראשונה יכולת שיפוט זו:

"ותֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית ג', ו'-ז').

התכסותם בעלי התאנה מבטאת את המעבר לשלב מפותח יותר של מודעות ושיפוט ערכי.

תהליך זה משתקף בתיאוריות הפסיכולוגיות של התפתחות המוסר

ז'אן פיאז'ה (1896–1980): תיאֵר התפתחות מוסרית הנעה משלב קדם מוסרי בילדות המוקדמת (חוסר יכולת להבחין בין טוב לרע), דרך "ריאליזם מוסרי" (תפיסה נוקשה של חוקים וגמול), ועד "מוסריות אוטונומית" בגיל ההתבגרות (שיפוט מורכב הלוקח בחשבון כוונות ונסיבות).

אדם וחווה בגן העדן ייצגו את השלב הראשוני. הגירוש מגן העדן הוציא אותם מהחממה הילדותית והציב אותם בעולם של בגרות ואחריות מוסרית.

דמות הנחש: משחית או קטליזטור?

חז"ל מייחסים לנחש יכולת להמית או להחיות, לבנות או להרוס – כפי שמשתקף בסמלו של חיל הרפואה. במשנה שנינו:

"וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים" (משנה, ראש השנה ג, ח).

בנרטיב הרווח, הנחש נתפס כמפתה ומחטיא. אך במבט מעמיק, הנחש שימש כזָרָז (קטליזטור) למעבר ההכרחי משלב הילדות הבלתי-מוסרית בגן העדן האלוקי, אל המרחב האנושי הדורש בגרות ושיפוט ערכי.

מעבר זה משלים את עיקרון ההבדלה של בריאת העולם

"וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" … וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם … וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים … לְהַבְדִּיל, בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה" (בראשית א', א'- יד').

בדומה לכך, החטא והגירוש יצרו את ההפרדה ההכרחית בין הסְפֵרָה האלוקית לבין הסְפֵרָה האנושית העצמאית.

המבחן האנושי: ממילים לאחריות

המעבר לבגרות מציב בפני האנושות את אתגר השליטה העצמית והאחריות. הפרשה מתארת את התפתחות הציביליזציה :

"וַתֵּלֶד עָדָה, אֶת-יָבָל… וְשֵׁם אָחִיו, יוּבָל… וְצִלָּה גַם-הִוא, יָלְדָה אֶת-תּוּבַל קַיִן" ( בראשית ד', כ'-כב'), אך מיד לאחר מכן מציגה את הכשל המוסרי החמור, רצח הבל בידי קין: "וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד', ח').

מקום שבו כושל השיפוט המוסרי מתפרצת האלימות.

בבריאת העולם חזרו ונשנו המילים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים" (בראשית א', ג' ועוד) טרם המעשה, ללמדנו כי הדיבור קודם לכל צעד.

כפי שביטא זאת המשורר הנורווגי רולף יאקובסן בשיר "בשנתנו": "כֻּלָּנוּ יְלָדִים בִּשְׁנָתֵנוּ, רַק אָז אֵין בָּנוּ עוֹד מִלְחָמָה… לוּ רַק יָכֹלְנוּ לְדַבֵּר אָז, זֶה עִם זֶה, כְּשֶׁלִּבֵּנוּ פֶּרַח שֶׁזֶּה עַתָּה פָּתַח אֶת כותרתו… אֱלֹהִים, למדני אֶת שֶׁפַּת הַשֵּׁנָה ".

נראה כי מבחננו האמיתי איננו בזמן השינה, אלא ביכולתנו לנהוג בשיפוט מוסרי, באחריות ובשיח – דווקא כשאנו ערים.

כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב

הפוסט פרשת בראשית תשפ"ז: "וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" – השיפוט המוסרי בין טוב לרע הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.

פרשת וזאת הברכה: " יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"- הנאום האחרון -אחד בעד כולם וכולם בעד אחד

yossi barnett — Fri, 02 Oct 2026 08:35:04 +0000

ביום הושענא רבה, אנו מייחלים ומתפללים לפתקא טבא. זאת הפתקה האישית של כל אחת ואחד מאיתנו, שהחלה מסעה בראשית חודש אלול, בימי תשובה סליחה ובקשה מיושב מרומים, שיכתבנו לחיים טובים בראש השנה, ויחתמנו לחיים טובים ביום כיפור, ויחרוץ דיננו לחיים טובים, ביום הושענא רבה.

ביום הושענא רבה, אנו מתייצבים, למעמד נאומו האחרון של משה רבנו, כפי שמתואר בפרשתנו: "וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים, אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מוֹתוֹ, וַיֹּאמַר, ד' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ, הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ; מִימִינוֹ, אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ"( דברים, לג', א'-ב').

ביום הושענא רבה, בערב חג שמיני עצרת, חג שמחת תורה, הזיכרון הקולקטיבי שלנו, צרוב ברטט, באבחת חרבות הברזל, באסון שהתרגש עלינו, ביום שמחת תורה ובשבעה באוקטובר, לפני שלוש שנים.

יום הושענא רבה, הוא רגע של תיקון נשגב ומרומם, של הוד וקדושה.

משה רבנו בנאומו האחרון בפרשתנו: "וְזֹאת הַבְּרָכָה", מחבר את דור המדבר, של עם ישראל לקראת כניסתו לארץ, עם דורנו היום, דור התיקון, הריפוי, השיקום והצמיחה.

הנה בליל הושענא רבה, בשעת כתיבת שורות מאמרי לפרשה, אומה שלמה, כאיש אחד בלב נרגש ופועם אחד, נתונה עדיין תחת הנס הגדול, של אירוע יום האתמול של טיסת פליי דובאי FZ1073.

שוב קבלנו תזכורת מהדהדת ל- DNA הייחודי, המייחד את עם הסגולה:" כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה"( בבלי, שבועות, לט', עמ' א') ושל מותג האחריות ההדדית:" אחד בעד כולם, וכולם בעד אחד" (הספר: "שלושת המוסקטרים", של אלכסנדר דיומא משנת 1844), בהתרחשות שלא תיאמן, במטוס הנתון בסכנה קיומית על יושביו, מגובה 34 אלף רגל, שצולל באבחה אחת בעל כורחו כמעט 20 אלף רגל, וכולנו יושבי הארץ בהשתאות עוצרת נשימה, נוכח תושייתם של ארבעה ישראלים, המגלים גבורה וערבות הדדית בשחקים, בחג הסוכות – זמן שמחתנו , כשפִינוּ מָלֵא שִׁירָה וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה, לְחַיֵּי הָעָם הַזֶּה שֶׁאֵין כָּזֶה.

הנה פרשתנו :"וְזֹאת הַבְּרָכָה", אותה נקרא בשמחת תורה, החותמת את ספר דברים וחמשה חומשי התורה, פותחת בפרולוג לְחַיֵּי הָעָם הַזֶּה:" וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לִפְנֵי מוֹתוֹ… תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ, מֹשֶׁה: מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב. וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל " (דברים, לג', א'-ה' ).

המלבי"ם ( רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר 1809-1897) בפרשנותו, מאיר אלומת אור למשמעות של האחדות – יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל : " וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ – קראם משה, ישורון, על שם ישרות שכלם ומידותיהם…כשיתהווה איזה דבר…אז התאספו ראשי עם, או יחד שבטי ישראל, בסדר נכון כל שבט…,לא כמו שהיה לפנים כשנהיה איזה דבר, שהתאספו באין סדרים".

מוסיפה על כך פרופ' נחמה ליבוביץ( 1905-1997 )בעיוניה לפרשה: "רצונו של המלבי"ם לומר, שאחר שקיבלו עליהם ישראל את התורה, יסדו את החברה על מכוניה בסדר נכון, בעצה, בתבונה ובאחדות" .

כך גם רש"י ( 1040-1105) יוצא בקריאה לאתגר האחדות: "בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל , בהתאספם יחד באגודה אחת ושלום ביניהם הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם".

משה בנאומו האחרון בפרשתנו, מאתגר אותנו:" וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל"( דברים , לג', כח').

מפרש הנצי"ב מוואלוז'ין (נפתלי צבי יהודה ברלין 1816-1893): "ופירוש בֶּטַח, הוא במנוחת הנפש, באהבה בין אדם לחבירו".

הנה משה בנאומו האחרון, בברכותיו לשבטי ישראל, מייחד קריאה מיוחדת לשבט לוי:

"וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ… בָּרֵךְ ד' חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה; מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו, מִן יְקוּמוּן" (דברים, לג', ח'-יא').

מפרש רש"י: "ראה שעתידין חשמונאי ובניו ( שבט לוי) להילחם עם היוונים, ונתפלל עליהם, לפי שהיו מועטים, יב' בני חשמונאי ואלעזר, כנגד כמה רבבות, לכך נאמר: בָּרֵךְ ד' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה… מחץ קמיו ומשנאיו, מהיות להם תקומה".

משה בנאומו בברכתו המאתגרת את שבט לוי: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר, וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע: כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ, וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ", מעלה על נס את היחלצותו של שבט לוי באירוע המשברי המדברי של חטא העגל .

רש"י מפרש:" הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא רְאִיתִיו" – כשחטאו בעגל ואמרתי- מי לד' אלי. נאספו אלי כל בני לוי". כך גם מתתיהו החשמונאי משבט לוי קורא את קריאתו האלמותית:" מי לד' אלי", כולכם נכנסים תחת האלונקה, במלחמת המצווה מול האויב היווני.

"וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר", משה מאתגר את שבט לוי: אינך יכול שבט לוי, להתנהג כמי שלא מכיר את אֶחָיו, שנושאים בנטל מתחת לאלונקת האחריות, המחויבות וההתגייסות לעזרת העם, כצו קיומי. עליך שבט לוי, להכיר באחיך:" אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ, וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק"( הנביא ישעיהו, מא', ו') ולהיכנס בצו הקריאה- הנני, תחת האלונקה הקדושה והטהורה, של מלחמת קיומו של עם ישראל בארצו. אין לך שבט לוי, מה לחשוש, מפגיעה חלילה בזהותך הרוחנית.

כך הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים בוהקים באור יקרות, בקריאת הכניסה מתחת לאלונקה בברכתו של משה לשבט לוי בנאומו בפרשתנו: "וּלְלֵוִי אָמַר, תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ… בָּרֵךְ ד' חֵילוֹ ".

הנה חושן האפוד והָאוּרִים והַתֻּמִּים, אותם נשא על ליבו הכהן הגדול בעבודת המקדש, אותם גם נשא בכל מלחמה, שבט לוי : ”וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ד' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ד' תָּמִיד” (שמות, כ"ח, ל').

הָאוּרִים והַתֻּמִּים לא הסתגרו להם במגדל השן, באוהלה של תורת עבודת המקדש, אלא בשעת מלחמת מצווה, הן נכחו בפועל על ליבו של הכהן ושבט לוי, שנכח בשעת המלחמה.

כך הָאוּרִים והַתֻּמִּים האירו את אורם, במלחמתו של דוד המלך בעמלק.

אנו מתוודעים בספר שמואל א', לאכזריות עמלק: "וַיְהִ֞י בְּבֹ֨א דָוִ֧ד וַאֲנָשָׁ֛יו צִֽקְלַ֖ג בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י וַעֲמָלֵקִ֣י פָֽשְׁט֗וּ אֶל נֶ֙גֶב֙ וְאֶל צִ֣קְלַ֔ג וַיַּכּוּ֙ אֶת צִ֣קְלַ֔ג וַיִּשְׂרְפ֥וּ אֹתָ֖הּ בָּאֵֽשׁ וַיִּשְׁבּ֨וּ אֶת הַנָּשִׁ֤ים אֲשֶׁר בָּהּ֙ מִקָּטֹ֣ן וְעַד־גָּד֔וֹל …וַיָּבֹ֨א דָוִ֤ד וַאֲנָשָׁיו֙ אֶל הָעִ֔יר וְהִנֵּ֥ה שְׂרוּפָ֖ה בָּאֵ֑שׁ וּנְשֵׁיהֶ֛ם וּבְנֵיהֶ֥ם וּבְנֹתֵיהֶ֖ם נִשְׁבּֽוּ׃ וַיִּשָּׂ֨א דָוִ֜ד וְהָעָ֧ם אֲשֶׁר אִתּ֛וֹ אֶת קוֹלָ֖ם וַיִּבְכּ֑וּ עַ֣ד אֲשֶׁ֧ר אֵין בָּהֶ֛ם כֹּ֖חַ לִבְכּֽוֹת. וּשְׁתֵּ֥י נְשֵׁי דָוִ֖ד נִשְׁבּ֑וּ אֲחִינֹ֙עַם֙ הַיִּזְרְעֵלִ֔ית וַאֲבִיגַ֕יִל אֵ֖שֶׁת נָבָ֥ל הַֽכַּרְמְלִֽי".

בנקודת שפל זאת, דוד פונה בשאלה לאוּרִים והַתֻּמִּים שבאפודו של אביתר הכהן: "וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶל אֶבְיָתָ֤ר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶ֔לֶךְ, הַגִּֽישָׁה נָּ֥א לִ֖י הָאֵפ֑וֹד וַיַּגֵּ֧שׁ אֶבְיָתָ֛ר אֶת הָאֵפ֖וֹד אֶל דָּוִֽד׃ וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בד' לֵאמֹ֔ר- אֶרְדֹּ֛ף אַחֲרֵ֥י הַגְּדוּד הַזֶּ֖ה הַאַשִּׂגֶ֑נּוּ , וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ – רְדֹ֔ף כִּֽי הַשֵּׂ֥ג תַּשִּׂ֖יג וְהַצֵּ֥ל תַּצִּֽיל".

דוד יוצא למלחמה בעמלק ממוטט אותו ומשחרר את השבויים: "וַיִּרְדֹּ֣ף דָּוִ֔ד ה֖וּא וְאַרְבַּע מֵא֣וֹת אִ֑ישׁ… וַיַּכֵּ֥ם דָּוִ֛ד מֵהַנֶּ֥שֶׁף וְעַד הָעֶ֖רֶב לְמׇחֳרָתָ֑ם וְלֹא נִמְלַ֤ט מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּי֩ אִם אַרְבַּ֨ע מֵא֧וֹת אִֽישׁ נַ֛עַר אֲשֶׁר רָכְב֥וּ עַל הַגְּמַלִּ֖ים וַיָּנֻֽסוּ. וַיַּצֵּ֣ל דָּוִ֔ד אֵ֛ת כׇּל אֲשֶׁ֥ר לָקְח֖וּ עֲמָלֵ֑ק וְאֶת שְׁתֵּ֥י נָשָׁ֖יו הִצִּ֥יל דָּוִֽד" (שמואל א', ל', א'-יט').

אבני החושן מייצגות את אחדות שבטי ישראל ולא את אחידותם, בכפיפה אחת ובמרחב אחד, על שוֹנוּת – מאפייניהם, אישיותיהם, דעותיהם, השקפותיהם, תכונותיהם ועיסוקיהם:

"וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד …וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. שִׁשָּׁה מִשְּׁמֹתָם, עַל הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית כְּתוֹלְדֹתָם …וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט, מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד, תַּעֲשֶׂנּוּ…וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן … וְהָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם; פִּתּוּחֵי חוֹתָם, אִישׁ עַל שְׁמוֹ, תִּהְיֶיןָ, לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט" (שמות, כח', ו"-כא').

מפרש רש"י : "כְּתוֹלְדֹתָם – כסדר שנולדו: ראובן ,שמעון, לוי ,יהודה, דן, נפתלי על האחת ועל השנית: גד, אשר, יששכר, זבולון, יוסף, בנימין…וּמִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן – על שם שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להן, קורא אותן בלשון – מילואים".

דומה, שלפנינו לראשונה, לידת האתוס המקודש של המילואים – צבא העם.

כל צבעי האבנים של שבטי ישראל ,מאירים לנו בחוויית שירות המילואים, באור יקרות הצבוע בצבע ירוק – מדי צבא העם במילואים, יסוד החיבור של עוצמתנו ,קיומנו ועתידנו במדינתנו.

כולם מחויבים, גם שבט לוי העכשווי, בהארת האוּרִים והַתֻּמִּים, באפודו של הכהן הגדול, אותם נשא אביתר הכהן, במלחמת דוד בעמלקי. כך גם בברכת משה לשבט לוי: "וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ"( דברים, לג', ח').

הנה כי כן, במלחמת העמלקי הראשון, הנחייתו של משה ליהושע, לצאת ולהילחם באופן פעיל בעמלק – אין פטור:" וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם…וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק…וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק … וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ, לְפִי חָרֶב" ( שמות, יז', ח'-יג').

הנה גם ההפטרה אותה נקרא בשמחת תורה, מתכתבת עם נאומו של משה בפרשתנו:

"וְלָראוּבֵנִי, וְלַגָּדִי, וְלַחֲצִי, שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אָמַר יְהוֹשֻׁעַ, לֵאמֹר. זָכוֹר, אֶת הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ד', לֵאמֹר… וְאַתֶּם תַּעַבְרוּ חֲמֻשִׁים לִפְנֵי אֲחֵיכֶם, כֹּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל, וַעֲזַרְתֶּם, אוֹתָם, עַד אֲשֶׁר ־יָנִיחַ ד' לַאֲחֵיכֶם, כָּכֶם, וְיָרְשׁוּ גַם הֵמָּה, אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ד' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָהֶם"( יהושע, א',יב'- טו').

כך מהדהדת לה קריאתו של משה לשניים וחצי השבטים: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה ?"( במדבר, לב', ו').

משה מסיים את נאומו האחרון בפרשתנו באות ל :" לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל " ואילו ספר בראשית אותו נתחיל משבת הבאה, מתחיל באות ב:" בראשית ברא".

השילוב בין האותיות הוא: לב.

אתגר האחדות בין שבטי ישראל יתרחש, רק אם השבטים ירגישו זאת בשלמות הלב, גם אם הוא- לב שבור. רק חיבור אמיתי של הלבבות השבורים יביא לשלמות ולאחדות אמיתית.

"יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"- לְחַיֵּי הָעָם הַזֶּה שֶׁאֵין כָּזֶה, אחד בעד כולם וכולם בעד אחד.

פתקא טבא וחג שמחת תורה ושמיני עצרת שמח.

חזק חזק ונתחזק.

כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב

הפוסט פרשת וזאת הברכה: " יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל"- הנאום האחרון -אחד בעד כולם וכולם בעד אחד הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.

סוכות תשפ"ז: הָרַחְמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת – סוכת בני ברית עַם עוֹלָם בארצו

yossi barnett — Fri, 25 Sep 2026 08:27:07 +0000

בני ברית עַם עוֹלָם בארצו, האחים והאחיות בשרשרת הדורות, יתייצבו לסוכת דוד המאחדת, אלו שאינם אתנו היום ואלו שנמצאים אתנו היום, כנאמר: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם… וְלֹא אִתְּכֶם, לְבַדְּכֶם אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת הָאָלָה, הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" ( דברים, כט', ט'-יד').

הנביא ישעיהו טבע המושג של עַם עוֹלָם: "וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידָהּ וְיַעְרְכָהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם…" (ישעיהו מ"ד, ז').

עַם עוֹלָם מעיד על נצחיות עם ישראל, המדגיש את הישרדותו לאורך ההיסטוריה ואת המשכיותו מעבר לגבולות הזמן והמקום ואת אחיזתו בארצו.

בשמחת תורה תשפ"ד, בשבעה באוקטובר 2023, נפלה לה ליום אחד סוכת דוד.

אך עַם עוֹלָם בארצו, האמין באמונה שלמה, בקימום סוכת דוד הנופלת:" הָרַחְמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת" –לתיקונה, לריפויה, לשיקומה ולצמיחתה.

בליל חג הסוכות תשפ"ז, כשנשב בסוכה, נזמין לאושפיזין לסוכת ברית עַם עוֹלָם בארצו, של אחים ואחיות, את חיילי צה"ל – גיבורי התהילה שאינם עמנו היום ואת אלה שעמנו היום ונצדיע להם, כשפינו מהדהד את נבואתו של הנביא עמוס: "בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אָקִ֛ים אֶת סֻכַּ֥ת דָּוִ֖יד הַנֹּפֶ֑לֶת וְגָדַרְתִּ֣י אֶת פִּרְצֵיהֶ֗ן וַהֲרִֽסֹתָיו֙ אָקִ֔ים וּבְנִיתִ֖יהָ כִּימֵ֥י עוֹלָֽם" (עמוס, ט', יא')

בשנת תשפ"ד עמדנו בתפילת הלל ביום הראשון לחג הסוכות. אחזנו בידינו את ארבעת המינים – הלולב, האתרוג, ההדסים והערבות ונשאנו תפילה בקול רם:"אָנָּא ד' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ד' הַצְלִיחָה נָּא".

חשבנו אז שלקחי מלחמת יום הכיפורים שפקדה אותנו בשנת תשל"ד, 50 שנה קודם לכן, הופקו, נלמדו ויושמו.

מי היה מאמין שכעבור 8 ימים, בשבת שמחת תורה, בשבעה באוקטובר, בשעה 6.29 בבוקר, תשתרר עלינו באבחת חרבות ברזל, חשיכה, אפלה ומֵאַפְלָיָה, ויתרגש עלינו אסון וטבח נורא ואיום שלא ידענו כמותו קודם, בעוצמתו ובעצימותו.

אבל מאז אותו בוקר של שמחת תורה תשפ"ד, אנו כרוכים איש ברעהו, בשותפות גורל, בסוכת ברית עם עולם של אחים ואחיות, במדינתנו האחת והיחידה, כמו ארבעת המינים בחג הסוכות, הכרוכים ביחד, בסוג של שותפות לייעוד וזהות קיומית, המסבירים – מדוע אנחנו כאן, נאחזים ולוחמים על הווילה בג'ונגל שמסביבנו.

ייצוגי ארבעת המינים ומאפייניהם, מבליטים את היחד בצד הייחוד.

כך למדנו: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ד' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא, כ"ג, מ"ג).

הלולב מכפות התמרים – יש לו טעם ולא ריח. מושבו במקום הגבוה. האתרוג– יש לו טעם וריח.

ההדס– יש לו ריח ולא טעם. הערבה – אין לה, לא טעם ולא ריח ומושבה במקום הנמוך.

כמו השׁוֹנוּת וההבדלים בין כל אחד מארבעת המינים, כך בני ברית עַם עוֹלָם, של אחים ואחיות , מציגים פסיפס של צבעים בוהקים, של שׁוֹנוּת והבדלים, שיש בו ייצוגי דעות, השקפות, מעמד, עדתיות, דתיות ושייכויות מגזריות ושבטיות שונות.

כמו שארבעת המינים כרוכים ביחד לאגודה אחת, כך גם פסיפס בני ברית עַם עוֹלָם בארצו, של אחים ואחיות, כרוכים ביחד למילוי הצו: "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה" (בבלי, סוטה ל"ז ע"ב).

בליל סוכות תשפ"ז, כשנשב בסוכת ברית עַם עוֹלָם בארצו, של אחים ואחיות, נצרוב הזיכרון ההיסטורי והקולקטיבי שלנו, כמו במנהרת הזמן, ונתחבר לאלו שאינם עמנו היום – למנהיגי שיבת ציון, עזרא ונחמיה, במאה החמישית לפני הספירה.

גם הם ניצבו מול האתגר , להקים את סֻכַּ֥ת דָּוִ֖יד הַנֹּפֶ֑לֶת, לתיקונה, לריפויה, לשיקומה ולצמיחתה.

הכרעתם הייתה ברורה – ראשית, יש לעסוק בקימום הבניין הרוחני, החברתי והמוסרי של עם עולם בארצו, ורק אחר כך להתמקד בבניין בית המקדש והשלמתו.

בהנהגת עזרא ונחמיה, נעשה תיקון גדול לקלקול שעשה המלך ירבעם. שניסה לקעקע את יסוד הזמן והמקום של חג הסוכות, כפי שספר מלכים מלמדנו: "וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג ( סוכות) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ ( מר חשוון) , כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה…בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל"( מלכים א', יב',לב').

ירבעם מלך ישראל העתיק את חג הסוכות – לחודש השמיני – חודש חשוון, במקום בחודש תשרי שהוא החודש השביעי, כפי שמצווה אותנו התורה.

מטרתו הייתה ברורה – ליצור חייץ בין ממלכת ישראל לבין ממלכת יהודה, לפלג ולשסע את העם.

התיקון החל בלימוד של עזרא, במתן משמעות ושייכות לעַם עוֹלָם , על חג הסוכות.

בראש השנה נעמד עזרא על מגדל עץ מיוחד שנבנה ברחוב שער המים, פתח את ספר התורה וקרא בו, בעוד הלוויים מבינים ומפרשים לעם את הנקרא: "וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי׃ וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר־ הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם, נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה… וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" (נחמיה ח', ב'–ג', ח').

האירוע עורר התרגשות ובכי רב בקרב העם שהבינו עד כמה הם התרחקו מהזהות הרוחנית וממצוות התורה, אך עזרא ונחמיה במנהיגותם, עודדו את העם לחגוג: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים… כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ".

למחרת, ביום השני של החודש השביעי, התכנסו ראשי האבות, הכוהנים והלוויים אל עזרא, כדי להתעמק ולהשכיל בדברי התורה, ואז גילו ולמדו את הציווי של חג הסוכות: "וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה׃ וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ד' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי ־יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי".

ואז ניתנה ההנחיה לעם׃ "וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַית וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת " (נחמיה ח', טו').

הנה עַם עוֹלָם ( אמנם רק דלת העם) שחזר מגלות בבל, שרובו שכח את התורה ולא הכיר את המצוות על בורין. קריאת התורה והלימוד של עזרא ברחובה של עיר, גרמו להתעוררות העם , לצאת ולבנות סוכות בכל שטחי ירושלים (על הגגות, בחצרות וברחובות).

עוצמת השמחה והקיום ההמוני והכללי של המצווה, לא נראו כמותם מאז ימי יהושע בן נון: "וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה… אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי… וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת.. כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד"(נחמיה ח', י"ג-י"ז).

עזרא ונחמיה במנהיגותם מעוררת ההשראה, החזירו עטרה ליושנה, בקיום חג הסוכות במועדו המקורי (חודש תשרי) ובמקומו המקורי (ירושלים), כנאמר: "וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֘ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם וּבְחַצְר֖וֹת בֵּ֣ית הָאֱלֹהִ֑ים וּבִרְחוֹב֙ שַׁ֣עַר הַמַּ֔יִם וּבִרְח֖וֹב שַׁ֥עַר אֶפְרָֽיִם. וַיַּֽעֲשׂ֣וּ כָֽל הַ֠קָּהָל הַשָּׁבִ֨ים מִן הַשְּׁבִ֥י סֻכּוֹת֘ וַיֵּשְׁב֣וּ בַסֻּכּוֹת֒ כִּ֣י לֹֽא עָשׂ֡וּ מִימֵי֩ יֵשׁ֨וּעַ בִּן נ֥וּן כֵּן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַה֑וּא"( נחמיה, ח', טז').

זאת הייתה הפעם הראשונה שחג הסוכות, נחגג ברוב עם הדרת מלך, במרחב הפתוח, ברחובה של עיר, בהשתתפות כל עַם עוֹלָם.

עזרא ונחמיה הבינו, שביצירת חוויה רגשית, של אופן חגיגת חג הסוכות, במרחב הפתוח של כל העם על מאפייניו השונים, ברחובה של העיר ירושלים, כל זה יביא לאחדות הלבבות, לערבות הדדית ולחיבור העם, לשייכות, ולמשמעות ויעצב את זהותם היהודית המתחדשת בארץ ישראל.

עזרא ונחמיה הבינו שבנין המקדש החברתי של כל העם, קודם לבניין המקדש הפיזי הסגור.

הם הבינו שיש להם אחריות לבניין האחדות של עם ישראל כולו ולא לפילוגו . הם הבינו שתהליכים כאלו אורכים זמן ואין לדלג על שלבים.

אכן, הם הצליחו לחבר לאגודה אחת, כמו אגודת ארבעת המינים בסוכות הכרוכים ביחד- הלולב, האתרוג, ההדס והערבה, את כל גווני העם, לברית עַם עוֹלָם בארצו, בסוכת אחים ואחיות .

הנה תרד לסוכתנו בתשפ"ז , קדושתה של האחדות, וכל הסוכות של עם ישראל, תתחברנה לסוכת אחדות אחת, של ברית עַם עוֹלָם בארצו, של אחים ואחיות, להקמתה של סוכת דוד הנופלת, קימומה, צמיחתה ושגשוגה.

עַם עוֹלָם בארצו, מאמין באמונה שלמה, בקימומה של סוכת דוד:" הָרַחְמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת" – לתיקונה, לריפויה, לשיקומה ולצמיחתה.

כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב

הפוסט סוכות תשפ"ז: הָרַחְמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת – סוכת בני ברית עַם עוֹלָם בארצו הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.

יום כיפור תשפ"ז: "אָמַר אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי" – בין שני עולמות

yossi barnett — Sun, 20 Sep 2026 08:23:53 +0000

בין זמן "כל נדרי" לזמן נעילה– קוראת לנו מנהרת הזמן, לסדר עבודתו של הכוהן הגדול, בתפילת מוסף ביום הקדוש.

בין שני עולמות – בעבודת הכהן הגדול בהקטרת הקטורת

הבה נחווה את עבודת הכהן הגדול בהקטרת הקטורת בבית המקדש, בקודש הקודשים ביום הכיפורים:" וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ד', וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ… וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, מִלִּפְנֵי ד', וּמְלֹא חָפְנָיו, קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה; וְהֵבִיא, מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ, לִפְנֵי ד'; וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת, אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת"( ויקרא, טז', א' – יג' ).

הנה לפנינו מחלוקת מהותית בין שני עולמות, בין הצדוקים לבין הפרושים, במעשה הקטורת של עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.

לפי השקפת הצדוקים, קיימת הפרדה בינארית של שני עולמות של שני מרחבי חיים השונים והנפרדים זה מזה. של עולם החולין "שבין אדם לחברו" ושל עולם הקודש "שבין אדם למקום". לדעתם, הכהן הגדול מכין המחתה, הקטורת, האש והעשן מחוץ לקודש הקודשים ולא בפנים ואז כשהקטורת מוכנה , הוא נכנס לקודש הקודשים.

לפי השקפת הפרושים, לא קיימת הפרדה בין עולם הקודש לבין עולם החול. את כל תהליך הכנת הקטורת עושה הכהן בתוך קודש הקודשים. לדעתם, קיים רק מרחב עולם אחד, שבו הקודש והחול משמשים בכפיפה אחת. במרחב זה, האדם יקדש חייו בתורה ויטהרם בעבודה. במרחב זה הכול חייב להיות קודש קודשים, שקוף ואמיתי.

לעומתם, השקפת הצדוקים, עלולה להוביל לכך, שאדם יכול לנהוג במרחבים נפרדים אלו, כשני אנשים נפרדים. כמו, ד"ר ג'יקל ומיסטר הייד (נובלה של הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון שפורסמה ב 1886). אדם כזה, יכול בעולם החולין "שבין אדם לחברו", לגנוב, להונות, לרמות, להעלים מס, לקחת שוחד, להכות בהוצאת שם רע את רעהו במקלדת ובמרשתת בסתר, או לרמוס זכויות של עובדים ולהעבידם בתנאי עבדות. ואילו בעולם הקודש "שבין אדם למקום", הוא יקפיד על כל תג ותג ויחמיר בכל החומרות של כשרות, תפילות, במהלך השנה, קלה כבחמורה. אנשים אלו מאופיינים ברוממות התורה והקודש על לשונם. אבל בידם רומסים ערכים ומוסר חברתי. התנהגותם לא אחת, כנבל ברשות התורה, כפרשנותו של הרמב"ן ( רבי משה בן נחמן 1194-1270) לפרשת קדושים בספר ויקרא.

עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, ביום הקדוש ביותר בשנה, במעשה הקטורת, מלמדת אותנו מדוע יום הכיפורים מכפר על עבירות "שבין אדם למקום", אך איננו מכפר על עבירות "שבין אדם לחברו", עד שיבוא לחברו , יתרצה בפניו ויבקש ממנו סליחה ומחילה. הנה לנו ביום הקדוש ביותר בשנה, קיומו של מרחב חיים אחד משולב של קודש וחול, של בין אדם לקונו ובין אדם לחברו. המשמעות של: קְדֹשִׁים תִּהְיוּ, 365 יום בשנה ולא רק ביום קדוש אחד, משמעותה היא שעולמנו הפנימי והחיצוני, שווים הם: " וַיְדַבֵּר ד', אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ: כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ד' אֱלֹהֵיכֶם… וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם"( ויקרא, יט',א'-ג') .

המחזה מאת ש. אנסקי (שלמה רפפורט) הוא: "הדיבוק (בין שני עולמות)" (ביידיש: דער דיבוק / צווישן צוויי וועלטן). המחזה נכתב במקור ביידיש וברוסית בין השנים 1913 ל-1916. לאחר מכן תורגם לעברית על ידי חיים נחמן ביאליק, ששמר על כותרת המשנה הזו. הכותרת "בין שני עולמות" היא חלק אינטגרלי ומפורסם מהיצירה, והיא משקפת את נושא הליבה של המחזה: המפגש, המתח והגבול המטושטש שבין עולם החיים לעולם הנשמות, כמו גם בין עולם המציאות הגשמית לבין העולם הרוחני והקבלי.

בין שני עולמות – סיפורו של רבי אלעזר בן דורדיא

הנה הדיון בין שני עולמות , נוכח גם בסיפור התלמודי אותו נהג הרב יהודה עמיטל ראש ישיבת הר עציון( 1924-2010), להציג כל שנה לתלמידיו ביום כיפור :"מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹרְדְיָא, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ זוֹנָה אַחַת בָּעוֹלָם שֶׁלֹּא בָּא עָלֶיהָ. פַּעַם אַחַת שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ זוֹנָה אַחַת בִּכְרַכֵּי הַיָּם, וְהָיְתָה נוֹטֶלֶת כִּיס מָלֵא דִּינָרִים בִּשְׂכָרָהּ. נָטַל כִּיס מָלֵא דִּינָרִים, וְהָלַךְ וְעָבַר עָלֶיהָ שִׁבְעָה נְהָרוֹת. בִּשְׁעַת הַרְגָּשָׁה, הֵפִיחָה. אָמְרָה: כְּשֵׁם שֶׁזּוֹ הַפָּחָה אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לִמְקוֹמָהּ, כָּךְ אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹרְדְיָא אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה. הָלַךְ וְיָשַׁב בֵּין שְׁנֵי הָרִים וּגְבָעוֹת. אָמַר: הָרִים וּגְבָעוֹת, בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה". אָמַר: שָׁמַיִם וָאָרֶץ, בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה". אָמַר: חַמָּה וּלְבָנָה, בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וָחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה". אָמַר: כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם".

אָמַר: אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי! הִנִּיחַ רَאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו, וּבָכָה בִּבְכִיָּה גְּדוֹלָה עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתוֹ.

יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: "אַשְׁרֶיךָ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דּוֹרְדְיָא, שֶׁאַתָּה מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא!"

בָּכָה רַבִּי [יְהוּדָה הַנָּשִׂיא] וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּכַמָּה שָׁנִים, וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת!

וְאָמַר רַבִּי: לֹא דַּיָּן לַבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקַבְּלִין אוֹתָן, אֶלָּא שֶׁקּוֹרִין אוֹתָן 'רַבִּי' "( בבלי, מסכת עבודה זרה, יז', עמ' א').

רבי אלעזר בן דורדיא, הגיע כמעט לנקודת השפל הנמוכה אל חזור של מצב בלתי הפיך. הוא היה נתון בדיסוננס קוגניטיבי , אמוני ונפשי , בין עולם המציאות שלו , לבין העולם הרצוי שאליו רצה להגיע. סוג של מאבק בין האיד המייצג את התאוות והיצרים, לבין המצפון העליון, בתיאוריה הפרודיאנית. הוא ממש ברגע האחרון, לקח אחריות אישית, נטל את גורלו בידו, במיקוד שליטה פנימי ועשה מעשה תיקון.

המהר"ל מפראג( רבי יהודה ליווא 1512-1609 ), מפרש ומנתח את סיפורו של רבי אלעזר בן דורדיא:"אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי – זהו הרגע שבו אלעזר בן דורדיא הבין, שרק התנתקות מוחלטת מחוקי הטבע הגשמיים והתחברות למקור האלוקי שלפני השתלשלות הבריאה (בחינת למעלה מן הטבע) יכולה לפעול תשובה כה עמוקה" (ספר: נתיבות עולם (חלק א') , נתיב התשובה פרק: פרק ח' ).

גם הפילוסוף ז'אן-פול סארטר ( 1905-1980 )מתכתב עם המשפט: " אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי ", שהוא מושג מפתח בפילוסופיה הקיומית (האקזיסטנציאליסטית), השלילה של "הונאה עצמית", המצב שבו אדם מאשים את נסיבות חייו, את ילדותו או את יצריו בהתנהגותו. ניסיונותיו של אלעזר בן דורדיא לבקש רחמים מגרמי השמיים, מייצגים את הניסיון להתחמק מאחריות אישית . ברגע שהוא אומר " אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי ", הוא משתחרר מה"הונאה העצמית", ומקבל על עצמו אחריות אישית רדיקלית למי שהוא, ומממש את חירותו האנושית במלואה.

בין שני עולמות – בסיפורו של רב רחומי

הנה גם הסיפור התלמודי, המנכיח את – בין שני עולמות, ביום הכיפורים: "מַעֲשֶׂה בְּרַב רְחוּמִי שֶׁהָיָה לומֵד תּוֹרָה לִפְנֵי רָבָא בִּמְחוֹזָא. הָיָה רָגִיל שֶׁהָיָה בָּא לְבֵיתוֹ כָּל עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. יוֹם אֶחָד מָשְׁכָה אותוֹ שְׁמַעְתָּא [נִמְשַׁךְ אַחַר לִמּוּדוֹ]. הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְצַפָּה: "עַכְשָׁיו הוּא בָּא, עַכְשָׁיו הוּא בָּא". לֹא בָּא. חָלְשָׁה דַּעְתָּהּ, נָפְלָה דִּמְעָה מֵעֵינָהּ. הָיָה יוֹשֵׁב בַּגַּג, נִפְחַת( נשבר) הַגַּג תַּחְתָּיו וָמֵת" (בבלי, מסכת כתובות, סב', עמ' ב').

רַב רְחוּמִי קיבל כל שנה השראה מעבודתו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים. הכוהן חייב להיות נשוי בזמן שמבקש לכפר על בני ישראל. לכן יום הכיפורים היה במהלך הדורות כיום של שידוכים: במשנה:"לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים… שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים " ( משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ח').

רַב רְחוּמִי ביקש למזג בין עולם הלימוד אצל רבו, לבין עולם הבית – אשתו , בערב יום הכיפורים, שהוא הרגע המכונן ביותר. אך באותו ערב יום כיפור, הוא כשל בשילובם של שני העולמות.

בין שני עולמות – בתפילת כל נדרי

הנה ההתנהלות בין שני עולמות, מוצאת את ביטויה בתפילת כל נדרי: "עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל … אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים…וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " . התפילה נוסדה בבבל בתקופת הגאונים (סביב המאות ה-7 עד ה-9), אך צורבת את הזיכרון הקולקטיבי היסטורי של עם ישראל, בהקשרה לאנוסים בספרד, בפורטוגל ובמושבותיהן, שנאלצו להמיר את דתם לנצרות הקתולית במהלך ימי הביניים והעת החדשה, בשל רדיפות, גזירות וסכנת מוות. אך חלקם הגדול המשיך לשמור על יהדותו בסתר. האנוסים שהיו מגיעים בסתר לבתי הכנסת בערב יום הכיפורים ניצלו את נוסח התפילה כדי לבטל ולהכריז כבטלים ומבוטלים את כל הנדרים, השבועות וההצהרות על אמונתם הנוצרית שהוציאו מפיהם בכפייה ובאונס במהלך השנה החולפת.

פרופ' ירמיהו יובל ( 1935-2018 ) כותב בספרו האנוסים: "יום הכיפורים שנקרא בפיהם ( האנוסים) היום הטהור, היה רגע של אמת. הם הסירו מעליהם כל קליפות העמדת הפנים, והעמידו נפשם עירומה נוכח הבורא…אבל חדי האבחנה שבין האנוסים הרגישו ביסוד, של הולכת שולל כלפי עצמם ובוראם"( האנוסים, עמ' 4- 293). הם הבינו שהנסיבות של האיום והסיכון על חייהם, יחזירו אותם להתנהג כנוצרים מיד לאחר התפילה.

תפילת "כל נדרי" היא תפילת ההכלה האולטימטיבית, המכנסת תחת כנפיה את כלל עם ישראל, ללא החרגה והדרה של פרט ישראל. התפילה מאחדת ומעניקה הזדמנות לכל אובד ונידח באשר הוא נמצא, לחוות חוויה של שייכות לאלוקים ולעם. יש בה ביטוי אולטימטיבי למידותיו של הקב"ה, כאל רחום וחנון, הפותח פתח לתשובה לסליחה ולכפרה. יש בה ביטוי אולטימטיבי, לחברה ולקהילה במיטבה, שאיננה מתייגת ואיננה מדירה את האנשים שבקרבה, ומעניקה מרחב פתוח של הזדמנות וסיכוי- לשונה ,לאחר, ולזר שבקירבה, שרק אתמול היה נראה כחסר סיכוי להשתייך אליה.

בין שני עולמות – בסיפורו של יונה הנביא

כך גם הנביא יונה בהפטרת יום הכיפורים, איננו מעלה כל ספק ביחס לאנשי נינווה החוטאים, שמא יחזרו בתשובה. יונה מצפה מהקב"ה להיות אל הדין והצדק, במיצוי מידת הדין האבסולוטית. מבחינתו, אין משהו אחר. אין לאפשר לאנשי נינווה החוטאים, לעבור בין שני עולמות. מבחינתו, אנשי נינווה חסרי סיכוי להשתנות. הם חייבים להיענש. אין לחשוב כלל לגביהם על תהליך של מעבר בין עולמות שיש בו: תשובה, מחילה, סליחה, כפרה, פיוס, שיקום ושינוי.

יונה בתפיסתו הטוטלית והמוחלטת, אנשי נינווה חייבים להיענש בכל החומרה, והוא מצפה מהקב"ה לנהוג בהתאם.

אך הקב"ה מעביר את יונה, סדרת ים חינוכית תיאולוגית, אודות מעבר בין עולמות, של עולם ערכים יחסיים, של אל רחום וחנון, המעניק הזדמנות לאנשי נינווה החוטאים, לדרך התשובה והשיקום. תמיד יש לתת הזדמנות לשינוי. הקב"ה מלמד את יונה הנביא, שבישיבה של מעלה (שמים) וגם בישיבה של מטה( ארץ), עלינו להעניק הזדמנות וסיכוי, גם למי שנראה בעינינו כחסר סיכוי וכמקרה אבוד.

דומה שיש משמעות לקריאת ההפטרה במנחה בעיצומו של יום הכיפורים, הקוראת לנו להתחבר תיאולוגית ורוחנית, לסיכוי של המעבר בין שני עולמות. מעולם של חושך לעולם של אור.

בין שני עולמות – בין מזרח למערב לבין השמאילה והימינה

כך אנו מגיעים לשיאו של – בין העולמות, בתהליך התשובה והסליחה ביום הכיפורים בעת נעילה ,שבו נשיח הפיוט: "יַחְבִּיאֵנוּ צֵל יָדוֹ. תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. חֹן יָחֹן כִּי יִבְחֹן. לֵב עָקֹב לְהָכִינָה. קוּמָה נָא אֱלֹהֵינוּ עֻזִּי. עֻזָּה נָא. ד' לְשַׁוְעָתֵנוּ הַאֲזִינָה: אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֲךָ. וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח. בִּינוֹתִי אֵין מָנוֹס. פְּאַת מַעֲרָב וּמִזְרָח. גֻּלְגַּלְתִּי אַחֲרֶיךָ לְשַׁחֲרֶךָ. יַחַד כַּגֵּר כָּאֶזְרָח. בְּהִשָּׁפְטִי לְצִדְקָתִי. הַשְֹמְאִילָה וְהַיְמִינָה". הנה כי כן, גם בין העולמות תחת צל ידו, לא נברח ולא ננוס, אלא נקרא בעוז ובענווה לאחדות וחיבור הניגודים: "פְּאַת מַעֲרָב וּמִזְרָח… יַחַד… הַשְֹמְאִילָה וְהַיְמִינָה".

אכן, "אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי " – במעבר, או בשילוב בין שני עולמות.

גמר חתימה טובה וצום קל ומועיל

כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב

הפוסט יום כיפור תשפ"ז: "אָמַר אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי" – בין שני עולמות הופיע לראשונה ב-עמותת מְלַבֵּב.