fbpx

לא נשכח – פוסט טראומה ודמנציה- ליום השואה והגבורה

כשהזיכרון משתלט
הפרעת דחק פוסט טראומטית, או – PTSD (Post Trauma Stress Disorder ) היא הפרעת חרדה שמופיעה בעקבות חשיפה לאירוע בו אדם חווה סכנה לעצמו או היה עד לסכנה חמורה לאחרים. התגובה של הגוף ללחץ הקיצוני גורמת לשינויים פיזיולוגיים נרחבים במערכת העצבית, ובכלל זאת במוח. במובן מסוים, הגוף לא מבין שהסכנה חלפה גם שנים רבות לאחר מכן, ונותר דרוך. הדריכות מתבטאת ברוגזנות, קשיי שינה, נטייה להיבהל בקלות ועוד. בנוסף, האירוע נחקק בזיכרון באופן שונה מזיכרונות רגילים. לרוב מדובר בזיכרון מקוטע ומבלבל, רווי ריחות וצלילים, הרודף את הקורבנות בסיוטים. בשעות העירות, מתמודדים יכולים לחוות התפרצויות של היזכרות כפויה בה הגבול בין זיכרון למציאות מטושטש. זו אינה הפגיעה היחידה בזיכרון – מתמודדים רבים מדווחים על פגיעה בזיכרון לטווח קצר וקשיי ריכוז.


בין שואה לשכחה
אין זה מפתיע שניצולי שואה רבים סובלים מ-PTSD או תסמינים חלקיים של ההפרעה, אך איך והאם זה קשור לדמנציה?


אומנם אין עדיין הסכמה בעולם הרפואה האם פוסט טראומה (PTSD) מהווה גורם סיכון להתפתחות דמנציה בגיל מבוגר, אך ישנן עדויות לכך שדמנציה מעלה את הסיכון להתפרצות מאוחרת של התסמונת. במילים אחרות, גם לאחר יותר משישים שנה של תפקוד תקין, התפתחות דמנציה יכולה להציף את הטראומה לפני השטח.
הקישור אינו אינטואיטיבי. האם מחלה שגורמת להיעלמות זיכרונות לא אמורה להקל על PTSD ו"למחוק" חוויות קשות? מסתבר שלהיפך. ראשית, האופן בו דמנציה פוגעת בזיכרון מגדיל את הסיכוי לחזרה דווקא, של אותם אירועים כואבים. בשלבים מתקדמים של דמנציה, בוחן המציאות מפנה את מקומו לזיכרונות – שיכולים להיחוות כממשיים לא פחות מהכאן ועכשיו. עבור אלו שחוו טראומה חמורה במהלך חייהם, הזיכרונות שעולים הם לרוב קשורים בהישרדות. שנית, כמו שמיעה וראייה, גם החוסן הנפשי הולך ופוחת עם הזיקנה – ובדמנציה בפרט. אנשים ששרדו אירועים טראומטיים אך הצליחו להשתקם ולווסת את ההשפעה הרגשית של זיכרונותיהם עלולים להתקשות בכך לקראת סוף חייהם. האופי הכאוטי והחודרני של זיכרונות פוסט טראומטיים המלווים בריחות, צלילים יכול להיות מפחיד, במיוחד עבור חולה דמנציה שמחלתו פגעה ביכולות הוויסות והמודעות העצמית.
טיפול בניצולים כאתגר יוצא דופן
סיבה נוספת להצפה דווקא של זיכרונות טראומטיים היא שאובדן השליטה שנלווה לדמנציה עשוי להזכיר את אובדן השליטה של תקופת המלחמה. בשל כך המפגש של ניצולי שואה עם הטיפול בדמנציה יוצר קונפליקט מורכב. מחד גיסא, עבור רבים מהם הטיפול המיטבי יכול להינתן רק במסגרת סיעודית. גם טיפול ביתי כולל בתוכו מגבלות על העצמאות והפרטיות. מאידך גיסא, החיים במסגרות כאלו רצופים תזכורות לתקופות חשוכות בחייהם. אירועי יומיומיים לכאורה ניטראליים כגון מקלחות ורעב בין ארוחות יכולים להפוך בן רגע לזוועות מעוררות אימה. במצב כזה, יצירת קשר ואמון מול הצוות המטפל היא קשה במיוחד.


היבט נוסף של המורכבות בטיפול בניצולי שואה הוא הקושי להבדיל בין תסמינים של PTSD לתסמינים של דמנציה בשלביה המתקדמים. לרוע המזל, למרות שישנה חפיפה בשיטות ההרגעה, הן אינן תמיד זהות. לכן במקרה של טיפול בניצולים, לכל הפחות יש לקחת בחשבון את האפשרות שהתסמינים לא נובעים מדמנציה בלבד.
אז מה אפשר לעשות?
לצערנו אין פתרון קסם שיכול להתאים עבור כולם – עבור כל מתמודד ומתמודדת יש להעריך ברגישות ולנסות לצמצם חשיפה לטריגרים הייחודיים לו ולה, תוך שקלול צרכים רפואיים ובטיחותיים. היכרות מעמיקה עם ההיסטוריה של היקרים לנו יכולה לעזור לזהות "מוקשים", אך רבים מהם לא חלקו פרטים על הפרק הזה בחייהם. גם כאשר הטריגרים ידועים, לעיתים אין מנוס מן המצוקה שגורם הטיפול. שיקולים בטיחותיים (כמו שוטטות בלילה) וסביבתיים לא תמיד ברי שליטה או שינוי.


אם ידוע לכם שיקירכם שרדו טראומה כלשהי בעברם והם עדיין מסוגלים לתקשר די הצורך, כדאי לבחון ביחד טכניקות הרגעה שיסייעו בהתמודדות בהמשך. אילו דברים מרגיעים אותם? מעוררים זיכרונות טובים, ותחושת אמון? הידע הזה יוכל לשמש אתכם במקרה של הצפה טראומטית.

כתבה: מאיה הכט (M.A נוירופסיכולוגיה שיקומית), מלב"ב לקהילה

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!