אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
האם העיתוי מתאים? היא שאלה שכיחה במישורי חיינו השונים. אנו שואלים לא אחת את עצמנו טרם קבלת החלטה: "האם זה העיתוי הנכון? האם זה הזמן המתאים לפעולה זו או אחרת? האם נכון הוא לפעול בעת הזאת? האם זה הצעד הנכון בעת הזאת ?".
האם העיתוי( הטיימינג) מתאים? היא שאלה קיומית במעגלי חיי הפרט, המשפחה, הקהילה, האומה והמדינה.
כבר החכם באדם שלמה המלך התמודד עם שאלת העיתוי:"לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם…עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם"(קהלת, ג', א'-ח').
שאלת העיתוי פוגשת אותנו במלוא עצימותה בימי מלחמת המצווה, בה אנו נתונים כבר 266 יום.
כך שאלנו בראשיתה של המלחמה – מהו העיתוי הנכון לתמרון היבשתי בעזה? בהמשך שאלנו , מהו העיתוי הנכון לתמרון היבשתי ברפיח? כיום אנו גם שואלים, מהו העיתוי הנכון לפעילות משמעותית צבאית בצפון? כך גם שאלת העיתוי בימי המלחמה- פוגשת אותנו במרחב האזרחי והפוליטי, האם העיתוי נכון ומספיק רגיש, להעלות לחקיקה את חוקי הגיוס והרבנים?
הדיון בשאלת העיתוי בסוגיות השונות שעל סדר יומנו, מבליט את מנעד הדעות – בעד ונגד.
הנה פרשתנו נדרשת לעיסוק בשאלת העיתוי.
הבה נבחן את שאלת העיתוי ונשאל את השאלות הבאות, בהקשר לשלושה מופעים בפרשתנו ובהפטרתנו:
- האם היה זה העיתוי הנכון, לשלוח את המרגלים לתור את הארץ ?
- האם היה זה העיתוי הנכוןשל המעפילים, להעפיל אל ההר ?
- האם היה זה העיתוי הנכון , לשלוח המרגלים על ידי יהושע ?
המופע הראשון נוכח באירוע חטא המרגלים: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן" ( במדבר, יג', א'-ב', יג'). רש"י כבר מאיר לנו את הבעייתיות בשליחת המרגלים שיש לה זיקה לשאלת העיתוי, האם הזמן היה מתאים לפרויקט תור הארץ של המרגלים: "לדעתך, אני איני מצוה לך. אם תרצה שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו- נשלחה אנשים לפנינו כמה שנאמר".
דומה שהעיתוי לא היה מתאים,לשלוח את המרגלים לתור את הארץ, כבר בשנה השנייה בצאתם ממצרים. השליחות נכשלה והאירוע נושא על גבו לדיראון עולם את המותג- חטא המרגלים ועונשם. בחירת העיתוי המתאים לשליחת המרגלים, חייבה הערכה מוקדמת של סיכונים מול סיכויים, בקיום תחכים טרם היציאה לשליחות, בכל הקשור לאבחון החוסן והבשלות של מנהיגי העם – הנשיאים ראשי המטות, להצליח במשימתם ולהוות סוכני שינוי בהשפעה חיובית על העם כולו, לקראת הכניסה לארץ. אם מבצע הפיילוט של המרגלים נשיאי השבטים היה נוחל הצלחה, הרי הדרך הייתה סלולה לכניסה מהירה לארץ ישראל ולהגשמת ברית בין הבתרים שהובטחה לאברהם אבינו. לצערנו, המבצע נכשל בעיתוי שנבחר.
פרשתנו מאירה באור שלילי את מנהיגותם של המרגלים, נשיאי השבטים.
כנראה שהייתה הערכת חסר, אודות יכולת מנהיגות החוסן של הנשיאים: " אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי ד': כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" ( במדבר, יג',א'-ג').
הכרנו את הנשיאים כבר בעבר,בפרשת נשא: "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים" (במדבר, ז', ב').
מי זה -הֵם? המדרש נותן לכך תשובה: הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת– הם השוטרים שהיו ממונים עליהם במצרים ( שמות, ה', יד') – היו באין הנוגשים ומונין את הלבינים ונמצאו חסרות, היו מכין הנוגשים את השוטרים…ולא היו מוסרין אותם בידי הנוגשים והיו השוטרים אומרים-מוטב לנו ללקות ואל ייכשל יתר העם. לפיכך כשאמר הקב"ה במדבר יא', טז' – אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. אמר משה: ריבונו של עולם, איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו- אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. אותם הזקנים והשוטרים שהיו מוסרין עצמן ללקות עליהם במצרים במתכונת הלבינים, יבואו ויטלו בגדולה הזו. (במדבר רבה, יב', טז').
יתכן שהמחשבה הייתה שהפעם , ינהגו הנשיאים כמרגלים מנהיגים בעלי חוסן אמוני ונפשי, כפי שהצטיירו במנהיגותם במצרים. דומה, שהייתה זאת הערכה מוטעית והכישלון היה קולסאלי.
ניתן להניח שלא נערכה כל בחינה מוקדמת של מסוגלות ומוכנות של המרגלים נשיאי השבטים, להצליח במשימת פיילוט העלייה לארץ. אנו פוגשים בפרשתנו תיאור יבש של כרוניקת האירוע: "וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן". ממילא נבין שלא נערכה הערכת סיכונים אל מול סיכויים, בשאלת העיתוי ( הטיימינג). נראה שלא קדמה הכנה אמונית, פסיכולוגית וחינוכית לקראת היציאה לפיילוט תור הארץ.
פרשתנו ממשיכה בתיאור העובדות היבשות: " וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ, מַה הִוא; וְאֶת הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ …הַמְעַט הוּא אִם רָב.ּ מָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא, אִם רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן " (במדבר, יג', יז' – כ').
המרגלים שבים ממשימתם: "וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵיִ ישְׂרָאֵל… וַיְסַפְּרוּ לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, בָּאנוּ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם… לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל הָעָם: כִּי חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא … וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם ". (במדבר, יג', כז'-לג'). הנשיאים האלטיסטיים המורמים מעם בפרויקט המשכן, מצטיירים בפרופיל אישיותי נטול מנהיגות וחוסן, המאופיין "בתסמונת החגב":" וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."
המרגלים נתונים בהפרעת דחק פוסט טראומטית נפשית ואמונית, כתוצאה מסיור הריגול שלהם בארץ ישראל. הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלהם בשפל המדרגה:" וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". מילא המרגלים רואים ותופסים את עצמם כחגבים, אבל כיצד הם יודעים, שהם נראים כחגבים בעיני יושבי הארץ ? החוסן האמוני שלהם בקב"ה, במשה המנהיג ובארץ ישראל, אף הוא בשפל המדרגה,הם משדרים תגובה חרדתית, רפיסות ותבוסתנות. הייאוש הדיכאון והחידלון אוחז בם – " אֶפֶס כִּי עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ " .המנהיגים הנשיאים המרגלים מדביקים במצבם הנפשי את כל בני ישראל:"וַתִּשָּׂא, כָּל-הָעֵדָה, וַיִּתְּנוּ, אֶת-קוֹלָם; וַיִּבְכּוּ הָעָם, בַּלַּיְלָה הַהוּא… וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה, לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ד' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ, יִהְיוּ לָבַז; הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". העם בתגובתו משקף בדיוק את תפקודם של מנהיגיו הנשיאים, הסובלים מהעדר שליטה עצמית ומעצימים את הפחד מפני הפחד. כדברי הנשיא האמריקאי רוזוולט: הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא – הפחד מהפחד."
עד כמה בולט הפער בין 10 המרגלים, לבין 2 המרגלים האחרים,-יהושע בן נון וכלב בן יפונה. שני אלו גם השתתפו באותו סיור ריגול, אך מצבם הנפשי והאמוני שונה לחלוטין. הם מתבטאים: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל, לָהּ". מעניין לראות כיצד משה בספר דברים, מקיים תחכים וניתוח על אירועים דרמטיים שקרו בספר במדבר.
המסקנה היא, כפי שמשתקפת בפרשתנו, במבחן התוצאה, שהעיתוי שנבחר למשימת המרגלים, לא היה מתאים. יתכן שהייתה דרושה קודם השליחות הציונית ,של עיתוי תור ציון של המרגלים, סוג של הכנה רוחנית ונפשית של הכשרת הלבבות, מבית מדרשו של אחד העם ( אשר צבי הירש גינצברג 1856 -1927) – שהוביל את זרם הציונות הרוחנית של הכשרת הלבבות.
שאלת העיתוי פוגשת אותנו בפרשתנו גם במופע השני באירוע – המעפילים : "וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר ד'–כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי ד'; וְהִוא, לֹא תִצְלָח. אַל-תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ד' בְּקִרְבְּכֶם; וְלֹא, תִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי, אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב: כִּי-עַל-כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ד', וְלֹא-יִהְיֶה ד' עִמָּכֶם. וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית-ד' וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה .וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה"( במדבר, יד', מ'-מה').
דומה שבאירוע המעפילים , העם לכאורה מפגין תמונת חוסן נעלה ואיתנות שיש בה גבורה ואומץ. אך בפועל הם נוחלים כישלון מר וניגפים בפני העמלקי והכנעני. גם כאן הכוונה הייתה טובה, הצורך לפעול היה מוצדק ונכון. אבל, העיתוי לא היה מתאים. יתכן שבנסיבות עיתוי אחר, הכול היה נראה אחרת.
המופע השלישי של שאלת העיתוי, נוכח בהפטרתנו, החושפת אותנו לאירוע מרגלים אחר, בסגנון תור יריחו בהנהגת יהושע, שכבר הואר באור יקרות ביחד עם שותפו כלב, באירוע המרגלים בפרשתנו. לשמחתנו, שאלת העיתוי בריגול יריחו, נוחלת הצלחה:"וַיֹּאמְרוּ, אֶל יְהוֹשֻׁעַ, כִּי נָתַן ד' בְּיָדֵנוּ, אֶת כָּל הָאָרֶץ; וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפָּנֵינוּ".( יהושע, ב', כד' ): שני המרגלים שנשלחו על ידי יהושע, כשליחי הקהילה של עם ישראל הנכנס בשערי ארץ ישראל, ביריחו במנעולה של ארץ, מעידים במילותיהם, על הצלחה בהציגם, חוסן מנהיגותי אמוני,נפשי ולאומי. דומה שיהושע למד מניסיון אירוע המרגלים בפרשתנו, שיש לקיים הכנה למרגלים של יריחו ולבחור העיתוי בקפידה.
הנה כי כן, בשבת ארץ ישראל- פרשת שלח, אנו נזכרים בהתרגשות ובנפש יהודי הומיה, במופע שאלת העיתוי שהדהד בימים הרי גורל, סמוך להקמתה של מדינתנו לפני 76 שנים. האם לקבל את דרישת ארה"ב באמצעות מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' מארשל, ממשה שרתוק שרת – מחזיק תיק החוץ במנהלת העם – לדחות את הכרזת העצמאות לשעת הכושר שתתאים בעתיד, כך גם העמדה של חיים משה שפירא שחשב שהעיתוי בעייתי, אל מול הרב יהודה לייב פישמן מימון שתמך בעיתוי.
דוד בן גוריון קיים שיחות שכנוע פרטניות טרם ההצבעה עם כל אחד מחברי מינהלת העם,להצביע בעד. התוצאה הייתה שביום ששי ה' באייר תש"ח 14 במאי 1948 בתום דיון של 13 שעות, הצביעו ששה(כולל שרת ושפירא) בעד ההכרזה על הקמת המדינה, אל מול ארבעה נגד.
תחי מדינת ישראל
רק באמונה, בתקווה וביחד – ננצח
כותב: ד"ר זאב פרידמן מנכ"ל עמותת מלבב
