"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
מלחמת המצווה בה אנו נתונים כבר 259 יום, אין צודקת ממנה, אך היא גם לא מסתירה את שאלותיה.
השאלות המרכזיות שנוכחות בחיינו ולא נותנות לנו מנוח מאז השבעה באוקטובר – כיצד קרה לנו מה שקרה? כיצד נפלנו? כיצד הופתענו? כיצד לא למדנו הלקח של האסון שהתרגש עלינו ביום הכיפורים לפני 50 שנה?
כן, לצערנו היום אנחנו יודעים – השתלטה על הקודקודים, תסמונת מסוכנת שקרויה – קונספציה. זאת תסמונת שלקינו בה לפני 50 שנה בהפתעה של מלחמת יום הכיפורים ולא למדנו הלקח. זאת תסמונת שמאפייניה הם – קיבעון מחשבתי, נעילות, שלילת העלאת הספק, התאהבות והתמכרות בהערכה שגויה, של יכולות וכוונות האויב הנתעב.
אבל לתסמונת המסוכנת הזאת גם מִתְלַוָּה לָקוּת, שמאפייניה הם – יהירות, היבריס וגאווה. שמחוללים בקרב נושאיה, תחושת עליונות שאין עוד מלבדם ודעתם. סוג של קונספט – יה , תחושה כמו בני אלוהים.
התסמונת הזאת גורמת לנושאיה, שבידיהם מופקד גורלנו, לשדר לכל עבר – האויב מורתע, יכולותיו לא משמעותיות – אם בכלל והסיכוי נמוך לכך שתתרחש פשיטה, זה יסתכם אולי בכמה עשרות מחבלים ולא יותר ומעל הכול, כיוון שהאויב מורתע, אין בכוונתו לתקוף. מנהיגיה של הקונספציה יוצאים בקריאה- בואו נרגיע, אפשר לישון בשקט.
נושאיה של תסמונת הקונספציה אוחזים בדבקות ובקנאות בסגירות קונספטואלית ומונעים עצמם להתקרב למרחב, שדורש – פתיחות והקשבה לקולות אחרים גם אם הם נשמעים ממורד המדרג הארגוני, קולות שעשויים להביא סוג של חידוש וערעור הקונספציה הדווקנית .
השבוע היינו עדים לפרסום המסמך המודיעיני, שהופץ שבועיים בלבד לפני טבח 7 באוקטובר, ותיאר במדויק את תוכנית הפשיטה על העוטף – כולל מספר האזרחים והחיילים שחמאס תכנן לחטוף. המסמך המודיעיני היה צריך לצלצל בפעמונים של כל הבכירים. המסמך מציג תיאור מדויק של מה שנעשה בשבת ההיא, בעקבות מעקב צמוד אחרי תרגילים שחמאס ביצע שבועות בלבד לפני המתקפה. החיילים הזוטרים באמ״ן ואוגדת עזה ראו וכתבו הכול – אך לא זכו להתייחסות ( המקור: חדשות כאן 11).
כל מי שניסה להתריע ולהביא עובדות ומידע וצי”ח ( ציון ידיעות חשובות) – הורתע והורחק אפילו בזלזול ובביטול. העדויות לכך רבות ויככבו בוועדת החקירה הממלכתית שתקום.
לצערנו, קדשנו את החשיבה הבינארית, היהירות, חוסר ההקשבה, ובריחה מתרבות המחלוקת של בית המדרש היהודי לדורותיו.
הנה דוגמא אחת לתרבות המחלוקת הבית מדרשית וכורח קיומה:"פַּעַם אַחַת נֶחְלְקוּ חֲכָמִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ:הַסַּיִף וְהַסַּכִּין וְהַפִּגְיוֹן וְהָרֹמַח וּמַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר, מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה? – מִשְּׁעַת גְּמַר מְלַאכְתָּם. וּמֵאֵימָתַי גְּמַר מְלַאכְתָּם? רַ' יוֹחָנָן אָמַר: מִשֶּׁיְּצָרְפֵם בְּכִבְשָׁן, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִשֶּׁיְּצַחְצְחֵם בַּמַּיִם. אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: לִסְטִים בְּלִסְטִיּוּתוֹ יוֹדֵעַ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וּמָה הוֹעַלְתָּ לִי? שָׁם קָרְאוּ לִי "רַבִּי" וְכָאן קוֹרְאִים לִי "רַבִּי". אָמַר לוֹ: הוֹעַלְתִּי לְךָ, שֶׁקֵּרַבְתִּיךָ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ שֶׁל רַ' יוֹחָנָן וְחָלָה רֵישׁ לָקִישׁ… לְצַערו של רַבִּי יוֹחָנָן לא היה גבול. ישבו התלמידים בְּבית המדרש וחשבו איך לנחם אֶת רַבִּי יוֹחָנָן, שלָמד כָּעֵת לְבַדוֹ. "אֶת מי נִשלח לִלמוד איתו?" שאל מישהו. "נשלח אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת", ענָה לו אחֵר, "הוא יודע היטב אֶת התורה ויכול לִלמוד עִם ראש הישיבה. ישב רַבִּי אֶלְעָזָר לפני רַבִּי יוֹחָנָן. על כל דבר שאמר רַבִּי יוֹחָנָן, היה רַבִּי אֶלְעָזָר מסכים איתו. "יפֶה אמרת," היה רַבִּי אֶלְעָזָר עונֶה לו, "כל גדולֵי החכמים מסכימים עִם מה שאתה אומר". אבָל רַבִּי יוֹחָנָן לא היה מרוצֶה. "אֵינךָ כמו רֵיש לָקִיש!" אמר לו, "כשלמדתי עִם רֵיש לָקִיש הוא היה תמיד חולק עליי וּמוֹכיח לי שאני טועֶה, ואני הייתי נאלץ לחשוב עוד ולמצוא תשובות על שאלותיו כדי שנדע מי באמת צודק ומה האמת. ואתה אומר לי 'יפֶה אמרת'?! אתה חושב שאני לא יודע שיפֶה אמרתי?"( תלמוד בבלי, בבא מציעא, פד' ע"א).
רבי יוחנן שהיה גדול הדור ופוסק הלכה, מתרפק בגעגועים, לאותם הימים שהיו לו מחלוקות נוקבות עם ריש לקיש. הוא לא מעונין בחברותא שרק יגיד לו – יישר כוח.
חוקר מדעי הניהול וההתנהגות הארגונית יצחק אדיג'ס (נולד ב 1937 ויבדל"א) ,מציג ארבעה סגנונות של ניהול, נתמקד רק בשניים מהם: הראשון, סגנון ה- Administrator) A) מייצג סוג של שמרנות וסְגִירוּת,לא אוהב שינויים, אוהב יציבות, מקור כוחו היא הסמכות. השני, סגנון ה-E Entenpenuar) ) מייצג סוג של פְּתִיחוּת, יזמות, יצירתיות.
אנו מכירים שני טיפוסי מנהיגים או מנהלים, האחד המאופיין כשמרן, קפדן, צמוד לכללים נהלים וסדר, בירוקרט, ובעל סגנון מרכוזי ששומר הקלפים קרוב לחזהו. והשני המאופיין כחדשן, יצירתי, מעצים, חושב מחוץ לקופסה ובעל סגנון ביזורי. אנו נוטים לזהות תכונות מנהיגות וניהול אלו בשני טיפוסים נפרדים.
היהדות היא תורת חיים, שיודעת לשלב במרחב חיים אחד את כל הסגנונות. בית המדרש היהודי יודע אף הוא לייצר מרחב היברידי, של עולם המסורת והשמרנות ,מחד, וגם של עולם מתחדש, מאידך, כפי שהורה רבי יהושע במסכת חגיגה ג', א':" אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש", ואין חידוש ללא שינוי.
בפרשתנו מתרחש אירוע דרמטי שמתכתב עם נושא דיוננו – דינמיקה של קונספציה – סְגִירוּת אל מול פְּתִיחוּת: " וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר, וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר: אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם" (במדבר, יא', כד'- כט').
יהושע, מייצג את התפיסה השמרנית של סְגִירוּת,שבה כפופים לנהלים, לסדר ולכללי התנהגות ברורים וידועים והחשיבה היא בדרך כלל בתוך הקופסא. דומה שיהושע איננו חסיד של תפיסת החדשנות. התגובה של יהושע , מחייבת הפעלת אכיפה וענישה- " אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם ". יהושע מגנה את ההתנהגות החריגה של אלדד ומידד. יהושע פועל במדויק על פי ההנחיות- שבעים מתנבאים ולא יותר. כל חריגה מבחינתו, תיענה באפס סובלנות.
משה לעומתו, מייצג את תפיסת סגנון הפְּתִיחוּת והחדשנות. משה איננו רוצה "לכלוא את הרוח" (קהלת ח', ח' ). הוא חושב מחוץ לקופסא, באופן מקורי ויצירתי – " הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם" (במדבר, יא', כט'). משה לא צמוד להנחיה של שבעים מתנבאים בלבד. משה מעניק רוח גבית להתנהגותם של אלדד ומידד. משה מיישם את תפיסת הפְּתִיחוּת והחידוש, כדברי הרש"ר הירש( 1808-1888):"הוראינו לדעת שביסוד המנהיגות הרוחנית העליונה, לא ניתנה זכות מיוחדת( מונופולין) על הרוח למישהו. כישרונות הרוח הניתנים מאת ד', אינם מותנים במשרה ואינם זכויות של מעמד. האחרון שבאומה יכול לזכות ברוח ד' כיושב ראשונה במלכות".
המסר מאד ברור– סגנונו של משה דורש פְּתִיחוּת והקשבה גם לזוטרים שבהיררכיה. תרומתו הסגולית של כל אחד ואחד, היא סוג של נבואה שיש להקשיב לה בכובד ראש, גם אם היא מערערת או סותרת, קונספציה מחשבתית או רעיונית מקובעת.
הנה כי כן, גישתו של משה בזכות ההקשבה לכולם והאומץ לשנות תפיסה והערכת מצב, מְלֻוָּה בתכונה של צניעות וענווה. כך פרשתנו מאירה זאת: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"( במדבר, יב',ב').
איננו מרימים גבה כשמשה מבקש מיתרו להישאר עמו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי …לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ד' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לֹא אֵלֵךְ: כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי, אֵלֵךְ. וַיֹּאמֶר, אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ, כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ, חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר, וְהָיִיתָ לָּנוּ, לְעֵינָיִם. וְהָיָה, כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ, וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא, אֲשֶׁר יֵיטִיב ד' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ" (במדבר, י', כט' – לב').
משה המנהיג והענו, לא מרגיש פגיעה בכבודו או סכנה בערעור מעמדו הגבוה וחש עדיין בצורך להמשיך להסתייע ביתרו – "וְהָיִיתָ לָּנוּ, לְעֵינָיִם".
הכתב סופר(1815- 1871) בנו של החת"ם סופר, מאיר את נושא דיוננו בהארתה של המנורה בפרשתנו, וכך הוא כותב: "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת" – ויש לרמוז בנר האמצעי שהוא נגד הרב המלמד לאחרים ונרות שמשני הצדדים הם התלמידים מימינו ומשמאלו, ואמר ר' חמינא( תענית, ז' ע"א, מכות, י' ע"א) הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם. תחילה לומד הרב עם התלמידים ומאיר עיניהם עד שנעשו תלמידים המחכימים את רבותם והוא לומד מהם, היה יוצא ללמד ונמצא למוד".
כך גם בעל עקידת יצחק, רבי יצחק עראמה (1420 – 1494), בהדגישו את תכונת הענווה, בתהליך הלמידה:"ובעיני דבר גדול וענווה עצומה דיבר הנביא ( משה), וכמו שאמרו בסנהדרין קה',ע"ב – בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ומתלמידו, אלא שהוא משתוקק שיהיו כל עם ד' נביאים, כי יתן ד' את רוחו עליהם מבלעדיו".
כך מעניין לראות בפרשתנו במופע נוסף, את הדיאלקטיקה של זמן המחלוקת ביהדות ורגע הספק – בֵּין הָעַרְבַּיִם, שהוא הזמן המקדש את הספק שהוא יסוד המחלוקת, שמקבל קדושה עליונה, האם זה יום או זה לילה?:" אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם, אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח, לַד'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם, בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ"( במדבר, ט', ט'-יד').
אם אכן נפעל לקדש את הספק וזמן המחלוקת – בֵּין הָעַרְבַּיִם, אז בסופו של תהליך, נדע לזקק את הקונספציה כתוצאה מתהליך הלמידה הבית מדרשי, שמקדש את המחלוקת ההקשבה , תרבות הוויכוח, העלאת הספק והאיפכא מסתברא ולבסוף, סופיות הדיון וההכרעה.
דומה שהסגנון המנהיגותי הסגור של אהרון הכהן בפתח פרשתנו, "וַיַּעַשׂ כֵּן, אַהֲרֹן", מפרש רש"י : "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה". כך גם אצל יהושע שלא היה כהן, שנקט בסגנון הסגור, המאפיין את הכהן – "אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם". לעומתם,נוכחות הסגנון הפתוח, בדמותו של משה, כנביא ומנהיג, המוביל שינוי והתחדשות –" וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ד', נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ד' אֶת רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם".
נגינת הדינמיקה של הסְגִירוּת מול הפְּתִיחוּת, מהדהדת בשירו של יהודה עמיחי ( 1924 – 2000) "פתוח סגור" :
"לִפְנֵי שֶׁאָדָם נוֹלָד הַכֹּל פָּתוּחַ בַּיְקוּם בִּלְעָדָיו.
כְּשֶׁהוּא חַי הַכֹּל סָגוּר בּוֹ בְּחַיָּיו.
וּכְּשֶׁהוּא מֵת הַכֹּל שׁוּב פָּתוּחַ.
פָּתוּחַ סָגוּר פָּתוּחַ. זֶה כֹּל הָאָדָם ".
באחדות ולא באחידות המחשבה והמעשה – ננצח
