"הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" (ח.נ. ביאליק, בעיר ההרגה, פרעות קישינב 1903).
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים, כה').
אנו מייחלים למיטוט שלטון החמאס, ומתפללים בתקווה להשבתם במהרה של החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם והחזרת המפונים לבתיהם.
המחבלים הנתעבים, חיות רעות על שתי רגליים, חטפו מישראל אל רצועת עזה ביום המתקפה בשבעה באוקטובר, 251 אנשים חיים וגופות. רוב החטופים הם אזרחים, כולל נשים, גברים, קשישים וילדים, ובתוכם כמה עשרות עובדים זרים בתחומי הסיעוד והחקלאות בעוטף עזה.
כך חווינו בהתרגשות קורעת לב, את סיפורה של מטפלת זרה, שתיארה כיצד בעת מתקפת המחבלים הנתעבים, היא דאגה והגנה בגופה ובנפשה על האישה הקשישה שאותה היא סועדת זה שנים. כך גם חווינו במראות מזעזעים של עובדים זרים חטופים בבית חולים שיפא בעזה.
הנה פרשתנו עוסקת גם בסוגיית גזלת הגר: "וַיְדַבֵּר ד', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם, לִמְעֹל מַעַל בד' וְאָשְׁמָה, הַנֶּפֶשׁ הַהִוא. וְהִתְוַדּוּ, אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ, וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו; וְנָתַן, לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ. וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל, לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַד', לַכֹּהֵן:מִלְּבַד, אֵיל הַכִּפֻּרִים, אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ, עָלָיו. וְכָל תְּרוּמָה לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה. וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו, לוֹ יִהְיוּ; אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן, לוֹ יִהְיֶה" (במדבר, ה', ה'-י')
רש"י מאיר את סוגיית גזלת הגר: "ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה, האחד, שכתוב והתוודו, לומר שאינו חייב חומש ואשם (שכתובים בספר ויקרא) על פי עדים עד שיודה בדבר, והשני, על גזל הגר, שהוא ניתן לכוהנים. ואם אין לאיש גואל …וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים, או בן או בת או אח או שאר בשר הקרוב …אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים".
פרשיית הגזלה מהגר בפרשתנו, דורשת מעמנו התבוננות עמוקה, קודם כל בתוכנו, בהתבוננות פנימית ואמיתית ביחס לאחר ולשונה ובמקרה של פרשתנו- לגר. בין אם עסקינן בגר צדק ו/או בגר תושב, שהוא עובד זר בקרבנו .
המחויבות שלנו היא אחת.
הבה נתבונן בנפש הגר, במאמרה של הסופרת רבקה מאיר: "האדם הוא זר בעולם. הוא נולד לתוך החיים בלי לדעת מה הם, וכל ימיו הוא עמל להבינם, לתת בהם סימנים. כל ימי חייו עוברים עליו בניסיון להכות שורש, להגיע לתחושה של קבע ובית. לעיתים קרובות הוא מדמה שאכן הצליח בכך והוא מסב לו שאנן, מרופד בביתו, במשפחתו ובחייו. עד שבאים הימים וטופחים על פניו, מפריעים בו כרוח פרצים, מגלים לו שהוא תושב של ארעי… יש מעט מקומות שבהם יש ציווי לאהוב, מדובר בשלושה, בראשון זה שבקריאת שמע, מדובר בציווי לאהוב את הבורא. בשני המקומות האחרים נאמר שיש לאהוב מישהו כמוך. כך לגבי הרע וכך לגבי הגר." (שבת, מקור ראשון א' סיון תשס"ז 18.5.07).
תורתנו מציבה לנו, רף מוסרי ביחס לגר:" וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ, אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי, ד' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא, יט',לד').
הקריאה היא לא רק לעשיית צדק חברתי כמילוי חובה וציות לכללים ולחוקים בלבד, אלא קוראת לנו גם לעשיית צדק חברתי באהבה.
עשיית הצדק החברתי מחויבת כלפי כל אדם שנברא בצלם אלוקים. כך גם לגר התושב ולאדם הזר שחי עמנו. עלינו לא רק לעשות עמו צדק חברתי ולא לפגוע בזכויותיו ובאיכות חייו, אלא עלינו לאהוב אותו כמונו.
כך גם נתבונן בניתוחה הרגיש של הסופרת אמונה אלון והחיבור למעמד קבלת התורה: "קל לקבל את מי שמוכר לנו, את מי שדומה לנו, את מי שאנחנו יכולים לראות בו, במודע או שלא במודע, השתקפות של עצמנו, כפי שאנו מכירים את עצמנו, או כפי שהיינו רוצים להיות. הרבה יותר קשה לקבל את הזר, את השונה, את זה שמשקף לנו חלקים בלתי מוכרים באישיותנו. חלקים שאולי איננו רוצים כלל להכיר. ומכאן שנאת הזרים, אשר מי כמונו היהודים, חווה אותו על בשרו לאורך הדורות. אצלנו לעומת זאת, יש אפשרות לא רק לקבל זרים, אלא אף לאהוב אותם… ולגייר בקבלה ובאהבה גם חלקים זרים בתוך אישיותנו, בטרם נתייצב למרגלות הר סיני לקבל, מחדש, את התורה ואת עצמנו" ("שבת בשבתו" במדבר תשס"ז, 1170).
קהילת הזיכרון של עם ישראל שיצאה ממצרים, חוותה את תסמונת היהודי הנודד, שתויג בשבילי ההיסטוריה ובנתיבי מדינות העולם השונות, כאדם זר לא לגיטימי שבו יש לפגוע . כך הזיכרון הקולקטיבי ההיסטורי של העם היהודי, יודע לספר לנו, כיצד נהגו בנו בני המקום בגלויות השונות והתייחסו אלינו, כפי שהגדיר זאת יהודה לייב פינסקר ( 1821-1891) ממנהיגי הציונות בספרו- "אוטואמנציפציה"(1882): "היהודים בגולה בעיני הגויים, הם כמו המתים בארץ החיים".
תורתנו הקדושה מזכירה ב 36 מקומות את החובה היהודית כיצד לנהוג "בגר ותושב", העובד הזר שבקרבנו: "תניא – ר' אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלושים ושישה מקומות ואמרי לה בארבעים ושישה מקומות בגר? מפני שסורו רע. מאי דכתיב "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים". תניא – ר' נתן אומר, מום שבך אל תאמר לחברך" ( בבלי, בבא מציעא נ"ט ע"ב).
מיהו גר התושב שבקרבנו ?
"איזהו גר תושב, זה גוי שקבל עליו שלא יעבוד עבודה זרה עם שאר המצוות שנצטוו בני נח"
(רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק י"ד הלכה ז').
"ומי שאינו שייך לעם היהודי, דינו כבן נח ואינו חייב אלא בז' מצוות של בן נח, או לכל היותר דינו כגר תושב" (הרב גורן תשמ"ג עמ' 150 מתוך צבי זוהר ואברהם שגיא – גיור וזהות יהודית
עיון ביסודות ההלכה מכון שלום הרטמן מוסד ביאליק ירושלים תשנ"ז 1997 עמ' 224).
כיצד עלינו לנהוג בעובד הזר ?
" אין משיבין אותו (את הגר התושב) בספר ולא בנוה רע, אלא בנוה יפה באמצע ארץ ישראל,
במקום שאומנותו יוצאה, שנאמר: "עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו" (מסכת גרים פרק ג' הלכה ד').
הרב משה אביגדור עמיאל ( 1882-1946) שכיהן כרבה הראשי של תל אביב בשנת 1936, מאיר בתפיסתו היהודית הדמוקרטית הנאורה את היחס לזר, בספרו -"לנבוכי התקופה": "הן מדינת היהודים אפילו בימיה הטובים ביותר, הייתה קטנה וחלשה. היא הייתה מוקפת שונאים ומתנגדים מכל העברים, ומפני טעמים מדיניים ודתיים חשבו מתנגדיה תמיד להחריבה ולהכריתה. ואם מדינה קטנה ומוקפת באויבים מכל העברים מחוקקת חוקים שווים לגר ולאזרח, הרי היא עצמה חותרת חתירה גדולה תחת בניינה. ואף על פי כן נתנה התורה מקום לחתירה הגדולה. תחת כל קיומה של המדינה, מפני חירות הפרטים הזרים, שבחרו להתיישב במדינה הקטנה , זו מדיניות היהדות". (הרב משה אביגדור עמיאל, לנבוכי התקופה – פרקי הסתכלות במהות היהדות עמ' 80, 1943).
האתגר המוצב בפנינו אינו פשוט בכלל. שהרי היצר הטבעי לא אחת מוביל אותנו למרחב
הקסנופוביה- שנאת הזר. מרחב זה מייצר תפאורה של סטריאוטיפים, סטיגמות, שעומדים בסתירה , לדמות המוסרית המצופה מעמנו, כעם סגולה וכאור לגויים.
הבה נעלה בדעתו, כיצד היה נראה עולם הזקנים והנכים הסיעודיים, ללא המטפלים הזרים .
אנו לא אחת נוכחים במעמד של הספדים בלוויות, כשאחד הילדים נושא בשפה האנגלית, מילות הכרת הטוב והתודה לעובד הזר שטיפל במסירות באביו או באימו הזקנים והעניק להם סוג של איכות חיים בתוחלת חיים.
האם מישהו מעלה בדעתו, כיצד היו נראים עבודות הבניה, החקלאות ושירותי הניקיון וכו', עבודות שמוגדרות בשפה המקצועית הסוציולוגית-השוק המשני , ללא העובדים הזרים?
עלינו להעניק יחס של כבוד ואהבה ,לאדם הזר שבקרבנו.
אך דומה שפרשתנו מאתגרת אותנו, לא רק לבחון את יחסנו לאדם הזר שגר פיזית במחיצתנו- בשכונתנו, בעירנו ובמדינתנו, אלא מאתגרת אותנו לבחון בהתבוננות פנימית גם את –הַגֶּן הפנימי שלנו, שנקרא – הזר, האחר והשונה שבתוכנו. באיזו מידה אנו מסוגלים, להכיל אותו בתוכנו- בליבנו ובתודעתנו, לא כמצוות אנשים מלומדה ולא רק כציות לכללי הסדר החברתי, אלא להכילו ולהטמיעו בתוכנו – באהבה.
רק בתקווה, ביחד ובאהבה שבתוכנו, ננצח.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלבב
