קשרי הון-שלטון הם קשרים עסקיים בין אנשי עסקים ובין משרתי ציבור, במסגרתם משרתי הציבור עושים שימוש בשררת השלטון כדי להיטיב עם אנשי עסקים מסוימים. קשרי הון-שלטון הם סוג של שחיתות שלטונית, המזהמת את חוסן המשילות.
בישראל משנות ה-70 של המאה הקודמת החלה מדיניות הפרטה שהואצה בשנות ה-90 יחד עם כניסת ישראל לשוק הגלובלי. מדיניות ההפרטה הביאה לנסיגת המעורבות הממשלתית בכלכלה ולעלייה בכוחם של המעסיקים ובעלי ההון שקיבלו שליטה על חברות ממשלתיות גדולות, שהופרטו. כניסתה של ישראל לשוק הגלובלי והתפתחות תחום התקשורת הביאו גם לעלייה במימון מערכות הבחירות ולתלות של הפוליטיקאים בתרומות.
הנה בימים אלו של מלחמה באמצע אירופה, בפלישתה של רוסיה לאוקראינה, ראוי לעיין בספרו של ברוך גורביץ – "ממשל, הון ושלטון ברוסיה"( הוצאת כרמל 2012) הכותב אודות היחסים בין הון לשלטון ברוסיה, שקמה בעקבות התפרקות ברית המועצות. מערכת היחסים בין הממשל לבין בעלי ההון הפכה לשאלה אקטואלית וחשובה עבור המשטר החדש ועבור תושבי רוסיה. המעבר משלטון קומוניסטי לשלטון דמוקרטי ולחברה חופשית, ובעיקר המעבר מכלכלה ריכוזית, קומוניסטית, למשק המבוסס על כלכלת שוק, היו רקע למאבק אדיר בין יזמים בעלי הון (האוליגרכים) לבין הממשל ברוסיה. האוליגרכים השתמשו באמצעים לא כשרים, מושחתים ואלימים והיו קרובים מאוד לעמדה שממנה הם יכלו לשלוט במדינה.
פרשתנו מאירה את סוגיית – הון ושלטון, בסימן- "וַיַּקְהֵל", המתמזגת לה השבת עם פרשת שקלים- "זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים–מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ".
הבה נדון במשמעות של מצוות מחצית השקל, בכל הקשור לאחריות השלטונית וחובותיה, בסוגיות של הון ושלטון והתנהלות הקופה הציבורית .
מצוות מחצית השקל מציבה תמרור אזהרה, לדמותה של האחריות השלטונית והתנהלות הקופה הציבורית, במניעת חיבור מסוכן בין הון לשלטון – בין הון למשכן ולמקדש.
מכספי מחצית השקל (היום שיעורה 20.32 ש״ח) שנאגרו בקופה הציבורית במשכן, מימנו את התשתיות הציבוריות במשכן , את האדנים שהיוו הבסיס, שעליהם הורכבו קרשי המשכן וגם את מימון קורבנות הציבור. כספי מחצית השקל שנתרמו על ידי כל אחד ואחד, ללא יוצא מן הכלל, באופן שוויוני, מיועדים להשקעות ,מהקופה הציבורית, בתשתיות הציבוריות הבסיסיות, שהן באחריות הרשות השלטונית המדינתית. כמו למשל בימינו, האחריות הממשלתית למימון ומתן שירותי התשתיות הציבוריות הבסיסיות- ביטחון ( צבא ,משטרה, ובתי סוהר), חינוך, רווחה ובריאות. למרות שהשלושה האחרונים , כבר אינם נוהגים באופן מלא כאחריות המדינה והממשלה, למימונם ולאספקתם המלאים והבלעדיים.
במסכת מנחות, דף סה', מתואר ויכוח מהותי ועקרוני שהתנהל בין הצדוקים ובין הפרושים, לגבי קורבנות התמיד, שכאמור מימונם ממחצית השקל ומוגדרים כתשתיות ציבוריות במקדש : "שהיו צדוקים אומרים : יחיד מתנדב ומביא תמיד".
הצדוקים טענו שיחיד יכול להתנדב ולהביא מכספו ומהונו קורבן תמיד. הפרושים עונים לצדוקים, שקיים איסור על היחיד להקריב את קורבן התמיד והם מסתמכים על המילה בפסוק : "תשמרו". לדעת הפרושים, כל קורבנות הציבור צריכים לבוא מהקופה הציבורית, מתרומת הלשכה – מתרומת הציבור.
הוויכוח בין הצדוקים לפרושים ( החכמים) הוא עקרוני ומהותי ואיננו וויכוח טכני פרוצדורלי גרידא. הדיון נסוב סביב השאלה – מהו המושג ציבור, בעם ישראל. זאת בהקשר למושג קהילה – וַיַּקְהֵל בפרשתנו.
הצדוקים תופסים את המושג ציבור וקהילה – שנוצר מהרבה פרטים של אנשים ,שהציבור הוא סך כל הפרטים המרכיבים אותו. השלם הוא סך כול חלקיו. הצדוקים הבינו את מושג הציבור והקהילה, של אוסף פרטים שמתקיים ביניהם סוג של שיתוף פעולה. זאת קהילה שיתופית של פרטים שבתוכה, המתנהלת סביב ענין, אינטרס, או מטרה מוגדרת, שעשויה להסתיים ובעקבותיה השותפות של הפרטים תתפרק ותעלם, כאשר האינטרס או המטרה מסתיימים. סוג של קהילה זמנית אד הוק.
הפרושים– החכמים לעומתם, תופסים את מושג הציבור והקהילה בעם ישראל – כישות אחת, כמו המנורה במשכן – מקשה אחת. לדעתם, ציבור הוא איננו סך כל הפרטים שבתוכו, שבין הפרטים מתקיימת שותפות למטרה ספציפית או אינטרס משותף אד הוק, אלא הכוונה היא למהות אחת של נצחיות וקיימות, של נצח ישראל. זאת מעין רקמה אנושית אחת שאיננה נפרמת לעולם ואיננה זמנית. ניתן לחבר לרעיון, את הערך של ערבות הדדית וסולידריות ,ששמר על קיומו של עם ישראל לכל אורך ההיסטוריה. " כל ישראל ערבים זה בזה" או "ויחן ישראל כנגד ההר- כאיש אחד בלב אחד" – מצב זה מצביע על מהות אחת ולא סוג שותפות בין פרטים.
האלשיך הקדוש ( 1508-1593 ) מעמיק ביסוד מצוות מחצית השקל , שרק שני יהודים הם שקל ואילו יהודי אחד הוא מחצית השקל. הראי"ה קוק ( 1865-1935 ) ב"משפט כהן", קמד' כותב : " ומה שרצו הצדוקים, שיחיד יהיה מתנדב ומביא תמיד, בא מפני שלא הודו שיש בכללות, כנסת ישראל קדושה מיוחדת, מה שלא נמצא בכל עם ולשון . שכל אומה עיקר הקיבוץ שלה הוא כדי להיטיב להיחידים הפרטיים, אבל הכלל מצד עצמו אין לו מציאות עצמית, ונמצא שערך הציבור כלפי אומות העולם הוא בבחינת שותפים. אבל באמת לגבי ישראל, ציבור ושותפים הם שני מושגים. ובשביל כך קורבנות ציבור צריכין להיות משל ציבור דווקא, שזהו ענין הקדושה של הכלל כולו". כלומר, מחצית השקל ,משמעותו – לציבור של קולקטיב של ישות אחת כמקשה אחת.
מצוות החובה של מחצית השקל, דומה להנהגת מס רגרסיבי, שכל הציבור משלם את אותו הסכום, עשיר ועני כאחד, בניגוד למס פרוגרסיבי, שאנשים משלמים באופן דיפרנציאלי, את שיעור המס שנקבע על פי מצבו הכלכלי של האדם ,כדוגמת מס הכנסה בימינו. הנה למדנו שמצוות מחצית השקל מבטאת את המעבר "מקהילת העבדים" "לקהילת בני חורין", ביציקת המשמעות של ציבור שלם, שמייצג סולידריות וערבות הדדית כמהות אחת. ובהעמקת התפיסה של אחריות שלטונית, להשקיע מהקופה הציבורית בתשתיות חיוניות לציבור ובהקשר לפרשות הקמת המשכן, באדני המשכן ובקורבנות ציבור.
האם למצוות מחצית השקל , יש גם משמעות לאחריות השלטונית לשמור על ניקיון הקופה הציבורית, במניעת תופעות של הון ושלטון ?
במגילת תענית דף פד' ע"ב, מתואר ויכוח בימי בית שני , בין הצדוקים והכוהנים לבין החכמים הפרושים, האם יש לאפשר גיוס תרומות מאנשי הון טייקונים, למימון קורבנות הציבור. הצדוקים והכוהנים היו בעד ואף ידועים לא מעט מקרים של קשרים בין כוהנים לטייקונים. ואילו החכמים הפרושים התנגדו למהלך זה. ויכוח זה מייצג שתי גישות שונות ,לתפיסה של מימון ואחריות הקופה הציבורית לשירותים הציבוריים הבסיסיים.
הצדוקים וגם הכוהנים בבית המקדש השני, לא התנגדו למודל הבעייתי של חיבור הון ושלטון ואילו הפרושים – החכמים התנגדו לכך בכל תוקף. הגישה של הפרושים – החכמים, מקדשת את האחריות של הממשל התאגידי הציבורי- השלטון המדיני וגם השלטון הדתי, על חובת מימון מלא של התשתיות הציבוריות והשירותים הציבוריים וגם על אופן ניהולם ואספקתם. המימון לכך יגיע מכל הציבור בתרומת (מס) מחצית השקל והמימון ואספקת השירות בפועל יהיו רק מהקופה הציבורית. יש לכך משמעות נוספת למעורבות הציבור כולו כאיש אחד ובשוויון מלא, למימון קורבנות הציבור ואדני המשכן, שהם שייכים לכל הציבור ומייצגים אותו.
במס מחצית השקל, חכמנו הגנו על התפיסה, שלכל אדם בישראל, יש חלק שווה במרחב הציבורי המקודש. זאת בדיוק התפיסה של ציבור , לא כפרטים שותפים, כמו שגרסו הצדוקים, אלא כמהות אחת של מקשה אחת של נצח ישראל, כמו שגרסו הפרושים- החכמים.
בימי בית שני היו מוכרות פרשיות שונות של הון ושלטון, כמו הדוגמא אודות קניית כהונת כהן גדול , ליהושע בן גמלא. וכך מסופר במסכת יומא, דף יח' ע"א, שיהושע בן גמלא, כהן פשוט, היה חפץ להתמנות לכהן הגדול. הוא מתארס עם אישה בשם מרתא שהייתה בתו של עשיר מופלג בשם ביתוס וממנו ירשה את כל הונו. מרתא דואגת לחתנה יהושע בן גמלא ומציעה למלך אלכסנדר ינאי ובגירסה אחרת למלך אגריפס השני, הצעה שאי אפשר לסרב לה: שלשה קבין של דינרי זהב, תמורת נכונותו למנות את חתנה יהושע לתפקיד הנכסף של כהן גדול בבית המקדש. המלך מתרצה וממנה את יהושע בן גמלא למשרה הרמה.
מצוות מחצית השקל, מביאה עימה מסר ברור : על מוסדות השלטון, מוטלת החובה לגבות את מס מחצית השקל והכספים שנאגרו בקופה הציבורית, שיושקעו בתשתיות הציבוריות הבסיסיות, שהן חובת השלטון למימונם ואספקתם באופן בלעדי. התשתיות הם השורשים, שהם בית גידולו ואיתנותו של עץ השלטון על ענפיו הרבים והמגוונים.
מצוות מחצית השקל, היא מעין מראה , לאחריות של מדינה לתשלום חובותיה, להשקעה בתשתיות הציבוריות של חינוך, בריאות ,רווחה, ובטחון לאזרחיה. אספקת השירותים הללו כמענה לזכויות האזרחים וצרכיהם, חייבת להיות מסופקת מהקופה הציבורית ולא בדרך של הפרטות, או על ידי יחידים שמשפיעים על ידי הון כספי או פוליטי, על דמותה המוסרית והערכית של המשילות השלטונית. דומה שמצוות מחצית השקל יוצרת חומה, כמו אנטי וירוס לתופעות פסולות של הון ושלטון, כנגד ניסיונות של טייקונים, לקנות שלטון או לקנות תשתיות ונכסים ציבוריים ולקחת עליהם חסות ובעלות. אתה יודע איך זה מתחיל ואינך יודע כיצד זה נגמר.
מצוות מחצית השקל היא תמרור אזהרה , לאחריות השלטונית, לטוהר הקופה הציבורית, של הרשויות הציבוריות ולדרך התנהלותם. מצוות מחצית השקל, היא התנסות בתהליך השינוי מעבדות לחירות, בהצבת אתגר של ממש למנהיגות השלטונית, לשאת באחריות, בהשקעה בתשתיות הציבוריות, שמימונם יגיע מכל הציבור והאוכלוסין והשימוש בכספים אלו, ייועדו נטו ,בקדושה, בטהרה, באתיות ובמוסריות, לטובת שירותי התשתיות החיוניים והבסיסיים .
זאת המשמעות האמיתית של החיבור בין פרשתנו– וַיַּקְהֵל, לבין פרשת שקלים- מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, כתיקון לאירוע הטראומטי של חטא העגל. זאת המשמעות האמיתית של החיבור , בין המוסריות והערכיות של משילות השלטון ומנהיגיו, בשמירה על טוהר הקופה הציבורית ובהשקעה ראויה בשירותי התשתיות החיוניים , לבין קהילת הציבור אותה השלטון אמור לשרת ביושר ובניקיון כפיים.
שירו של דן תורן – "בך לא נוגע" , מציב לנו מראה בימים אלו של מלחמה באירופה ושל קורונה, המקפחים חייהם של רבים :" יש מלחמה באמצע אירופה, הימים שחורים. שיירה בורחת בלי בית מפני הרעים. יש חיידק משוגע שפוגע חסר הבחנה, אבל החדר חמים ונעים ואת ישנה".
אוי לנו, אם נאבד את בוחן המציאות והאחריות המשותפת בדאגה על גורלנו. אוי לנו אם נבחר לברוח לסוג של חדר אשלייתי שכביכול חם בו, אבל עלול להרדים את כולנו. האחריות על כולנו ללא יוצא מן הכלל למנוע את הנגף, בהיותנו ציבור מחצית השקל, בפרשת שקלים, שמאירים את המשמעות של השקלים המיועדים לבניית משכן האומה, בביצור תשתיות היסוד שהן יסוד קיומנו, שמקורן בשקלים של הציבור שאינם מזהמים את משילותנו וחוסננו המוסרי והערכי.
כך נקרא בפרשתנו :"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַד' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". עלינו כאן במחוז חיינו, לסמוך רק על עצמנו, בתשתיות הגנה וביטחון, של איתנות פיזית ומוסרית-סלע קיומנו ועתידנו.
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
