השבוע ליווינו למנוחת עולם, את חבר נפשי – בני הלר ז"ל.
בני ואני, היינו חברותא בלימוד פרשת השבוע. אבל לדאבון הלב, הקורונה קטעה את רצף מפגשי הלימוד השבועיים שלנו, שהאחרון בהם היה בפרשת בשלח בספר שמות. פרשת שירת הים, ,פרשה המאפיינת את דמותו תבניתו וחוסנו האמוני . בני היה מגדלור מאיר של חוכמת השכל וחוכמת הלב. של אהבת האדם, אהבת התורה , העם והארץ. מאמרי לפרשה מוקדש לזכרו המבורך.
מדע הפסיכולוגיה החברתית ,עוסק בהקשרים ובהשפעה של החברה והסביבה על האדם, בעיצוב זהותו, השקפתו ובחירותיו בחיים. הקבוצה שאליה נולד האדם לא רק מספקת את צרכיו, אלא גם שואפת לכוון את פעולותיו בדרכים שונות. כך נולד מושג החיברות שהוא תהליך של התנסות חברתית ותרבותית מתמשכת, המקנה ליחיד את הדפוסים, הכללים והערכים של התרבות בחברה בה הוא חי. בתהליך זה יש לסביבה השפעה משמעותית על עיצוב האישיות, ההתנהלות הרגשית ודפוסי המחשבה של היחיד בחברה.
כולנו נושאים עמנו אלבום תמונות אישי ,העמוס בחוויות ואירועים, של אורות וגם של צללים, של תבנית נוף גידולנו וסביבתנו. לא אחת אנו יודעים להצביע על אירוע מכונן בילדותנו או בצעירותינו שעיצב את חיינו ופעמים גרם לנו אף לחשב מסלול חיינו מחדש. אנו מגבשים במהלך השנים את זהותנו ונוקטים עמדה ודעה בסוגיות חיינו השונות, כתוצאה מחוויות וגירויים אותם חווינו בתקופות חיינו ושהשפיעו עלינו.
הנה כי כן, ארון הספרים היהודי שהוא תבנית זהותו של עם ישראל במרחבי הזמן והמקום לאורך כל הדורות, "נשא ארון את נושאיו"( סוטה, לה', ע"א), במנעד השקפות , פרשנויות ונקודות ראות שונות. ארון הספרים הוא ייצוגו של בית מדרשו של העם היהודי, המשקף את האתוס – "אין בית מדרש שאין בו מחלוקת"……"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" ( עירובין, יג', ע"ב). בארון הספרים נוכחים פרשנינו הקדושים, על מדפי הארון , בייצוגי הפרשנויות, בהקשר לנכסים הרוחניים של עמנו, בנתיבי הסוגיות, התקופות והאירועים השונים במהלך הדורות. ארון הספרים היהודי מכיל בתוכו פלורליזם של גישות ודעות, שפעמים הפערים וההבדלים בין הפרשנים השונים לדורותיהם הם "כִּרְחֹ֣ק מִ֭זְרָח מִֽמַּעֲרָ֑ב" ( תהילים, קג',יב'). אנו יכולים לדון בטקסט מקראי ולחוות בהתרגשות, תרבות של מחלוקת, שיש בה כבוד הדדי ובעיקר הקשבה ואורך רוח של פרשן לרעהו.
פרשנינו לדורותיהם, אף הם בשר ודם, שהושפעו מנוף גידולם , סביבתם ותקופתם שבהן הם חיו. המשפט המונומנטלי שאנו כה מרבים להשתמש בו – "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ", הוא פרי יצירתו של המשורר שאול טשרניחובסקי ( 1875-1943 ), השזור בשירו הנפלא : "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה, הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ, רַק מַה־ שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה, רַק מַה־ שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת…וּמְגִלַּת־ סֵפֶר חַיָּיו הוֹלְכָה מִתְפָּרֶשֶׁת, –וּבָאוּ אֶחָד אֶחָד, וְיִגָּלֶה פֵּשֶׁר כָּל אוֹת וָאוֹת וְסֵמֶל סֵמֶל כָּל הַבָּאוֹת, שֶׁחֹקְקוּ עָלֶיהָ בְּרֵאשִׁית בְּרִיָּתָהּ, –הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־ נוֹף מוֹלַדְתּוֹ."
כך גם פרשנינו, שגם הם בשר ודם, אף הם הושפעו מהסביבה והתקופה בה הם חיו ושיקפו זאת בפרשנותם. הם אינם קוראים קריאתם מדף מסרים אחד ואחיד. כל אחד מהם הוא בעל חירות המחשבה שהובילה לראייתו והסתכלותו המיוחדים, עת הגה בקריאתו את הטקסט שלפניו ,שיצרה את פרשנותו המאלפת. כך בדיוק, קראו להם מדפי ארון הספרים היהודי, להניח עליהם את קריאתם ופרשנותם, ללא סינון או הגבלות כניסה. כולם זכו לקריאת ההכלה של ארון הספרים היהודי, שנשא את פרשניו בכבוד והדר.
כך הם הותירו לנו מורשה ומסר קולקטיבי– ארון הספרים היהודי שייך לכולם .
הבה נבחן במאמרנו כיצד פרשנינו – תבנית נוף מולדתם, הושפעו בקריאתם ובפרשנותם , מתקופתם ומסביבתם. נבחן בקליפת אגוז , ייצוגי פרשנויות ,כיצד הם נוכחים בפרשתנו.
הנה האירוע הדרמטי והטראומטי בפרשתנו , אודות חטא העגל ושבירת לוחות הברית.
"וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר.(שמות, לב', יט').
הרשב"ם- רבי שמואל בן מאיר,(1080- 1160),מבעלי התוספות נכדו של רש"י, מוכיח לנו ,כיצד הפרשן הוא תבנית נוף מולדתו, תקופתו וסביבתו, שהשפיעה על פרשנותו. הרשב"ם היה הפרשן הראשון ששילב בפירושיו התפלמסות עם הנוצרים באותה תקופה בה הוא חי. את מעשה שבירת הלוחות, הרשב"ם מפרש בהיבט התיאולוגי פוליטי, כתשישות כוחו של משה ולא כשבירה אקטיבית של משה את הלוחות בחמת זעם, כתגובה לחטא העגל, וכך הוא מפרש: " כשראה את העגל תשש כוחו ולא היה בו כוח להשליכם רחוק ממנו קצת, שלא יזיק את רגליו בנופלם כדרך כול משליכי משוי, כשאין בהם כוח לשאת " . אך ברור לכולם מקריאת הטקסט והפשט בפרשתנו – "וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר", ששבירת הלוחות על ידי משה, לא התרחשה בגלל תשישות כוחו של משה, אלא כמעשה פרואקטיבי, כפי שמשה מתאר זאת בנאומו גם בספר דברים : "וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם"( דברים, ט', יח').
אם כן, מה גרם לרשב"ם להתרחק בפירושו ממה שנראה בעליל מהפשט בטקסט בפרשתנו, כפעולה אקטיבית יזומה בכוונת מכוון של משה, לשבור את הלוחות ולנקוט בפרוש שמציג את הסיטואציה של שבירת הלוחות כפעולה פסיבית של משה. כלומר, שתש כוחו של משה, שראה אירוע טראומטי של חטא העגל ואז מרפיונו, נפלו הלוחות ונשברו?
פרופ' אלעזר טויטו ז"ל, תושב אלקנה מקום מגורי, שזכיתי להכירו ולהוקירו מקרוב. עסק במחקריו האקדמיים באוניברסיטת בר אילן, בדרך פרשנות פרשנינו השונים , כתבנית נוף חייהם וסביבתם. טויטו נדרש במיוחד במחקריו לדרך פרשנותו של הרשב"ם, בהיבט התיאולוגי פוליטי, בזיקה להשפעה הסביבתית של התקופה בה הפרשן חי. בניתוח מאלף טויטו מסביר: " כי מטרת הפירוש בה בחר הרשב"ם, בשבירת הלוחות, היא לחזק את רוחם של ישראל מול פרשנות הנוצרים, שראו בחטא העגל ובעונשו, מפנה ביחס הבורא אל עמו. לדעת הנוצרים, בחטא העגל הופרה ברית סיני ונזרעו הזרעים לתהליך שבסופו, בחורבן בית שני, מאס ה' ב"ישראל הישן", "הברית הישנה" וכרת ברית חדשה עם "ישראל החדש" "הברית החדשה" – הנצרות. הלוחות הם מסמך הברית שכרת ה' עם עמו ושבירתם היא, לדעתם, הפרת ה' את בריתו עם ישראל. הפירוש שפירש הרשב"ם מטרתו, ליטול את העוקץ מהפרשנות הנוצרית, פרשנות שהגיונה היה עלול לגרום לערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ה' עמו". (ד"ר יצחק ספיר, מאמר לזכרו של פרופ' אלעזר טויטו ז"ל, ספרים, שבת משפטים, מקור ראשון, כד' שבט תשע"ה).
הנה לנו דוגמא מאלפת לגדולתו של מנהיג רוחני ופרשן, בדמותו של הרשב"ם שחי בימים האפלים של התיאוריה התיאולוגית של הכנסייה הנוצרית- " תיאוריית החילוף והגינוי". פרשן שהיה מנהיג ובעל השפעה שלא הסתגר במגדל שן, שידע לנתח מציאות מיוחדת בת זמנו, ולגלות אחריות כלפי העם היהודי באותה עת בה הוא חי, שבאומץ ידע לשנות ולפרש את הטקסט בפרשתנו באירוע שבירת הלוחות , כדרך פעולה פסיבית של משה שתש כוחו, וזאת כדי למנוע העצמתה של תיאוריית החילוף והגינוי כלפי היהודים, ולמנוע ערעור אמונתם של ישראל שלא ייטוש ה' עמו.
כך מצאנו במנהרת הזמן של ארון הספרים היהודי, תמיכה במקום נוסף לרעיון– שהפרשן הוא תבנית נוף מולדתו, תקופתו וסביבתו, באירוע הדרמטי והמכונן של מפגש הפסגה בין יעקב לאחיו עשיו בספר בראשית: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו, אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר, שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן, לַאדֹנִי לְעֵשָׂו: כֹּה אָמַר, עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, עִם לָבָן גַּרְתִּי, וָאֵחַר עַד עָתָּה… וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי, לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ".(בראשית, לב', ד'-ו').
הרמב״ן ( 1194-1270 ) בפרשנותו, רואה בהתנהגות יעקב, השפלה עצמית, הרכנת ראש וכניעה מרצון בפני התקיף: ״ וכבר תפסוהו החכמים על זה, מחזיק באזני כלב… כה אמר עבדך יעקב, ועל דעתי גם זה ירמוז, כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני ( מלכי בית החשמונאים) באו בברית עם הרומיים ומהם שבאו ברומא, והיא הייתה סיבת נפילתם בידם״.
דומה שהרמב"ן הושפע בפרשנותו, מהתקופה והסביבה שבה הוא חי, שאופיינה בצבעים קודרים ,ברדיפות ובהשפלת היהודים על ידי הנוצרים.
לעומתו, הפרשן ר' עובדיה ספורנו שחי במאה ה-16 , תקופה שאופיינה בצבעים מאירים, במציאות חיים של אמנציפציה , רווחה וזכויות ליהודים, הושפע בפרשנותו מרוח התקופה בה הוא חי. אכן הוא מעניק בפרשנותו רוח גבית לדרך פעולתו של יעקב:״ הן לוא עשו כן בריוני בית שני, לא היה נחרב בית מקדשנו, כמו שהעיד ר' יוחנן בן זכאי, באומרו: בריונים דבן לא שבקינן (בריונים שבנו, לא נתנוני לצאת מן העיר ולבוא לפני אספסינוס).״
כך גם בנאומו של משה בספר דברים : "כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ; וְהִשְׁחַתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל, וַעֲשִׂיתֶם הָרַע בְּעֵינֵי ד' אֱלֹקיךָ, לְהַכְעִיסוֹ…וְהֵפִיץ ד' אֶתְכֶם, בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם, מְתֵי מִסְפָּר, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג ד' אֶתְכֶם שָׁמָּה. וַעֲבַדְתֶּם-שָׁם אֱלֹקים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם: עֵץ וָאֶבֶן–אֲשֶׁר לֹא-יִרְאוּן וְלֹא יִשְׁמְעוּן, וְלֹא יֹאכְלוּן וְלֹא יְרִיחֻן "( דברים, ד', כה'-כט')
הנה דוגמא נוספת להיות הפרשן – תבנית נוף תקופתו.
הפרשן דון יצחק אברבנאל( 1437-1508 )מפרש: "וזכר עוד מעונשם…שמפני הצרות העצומות (בגלות) יבואו רבים מהם לצאת מכלל הדת ולעבוד צורות, מעשה ידי אדם, לא להאמינם בהם…..מפני שלא תהיה העבודה ההיא, כי אם להימלט מן המוות."
כך מנקודת ראות שונה מפרש בעל הביאור ( המאה ה18) :"ולדעתי אין עונש גדול מזה וכל הנגעים וכול הייסורים הבאים לו לאדם אינם קשים נגד החולי הרע והמר הזה, שתשקע הנפש במצולת התועבה ויילכד האדם ברשת החטא עד אשר לא יוכל להימלט"
הנה נחמה ליבוביץ'( 1905-1997 ) מאירה באורה את העיקרון-שהפרשן הוא תבנית נוף מולדתו ותקופתו: "צאו וראו מה בין ראשון לבין אחרון. אברבנאל אשר תקופתו, תקופת שמד ואינקוויזיציה מדברת מתוך פירושו כפעם בפעם, אשר תמונת הכורע ברך בכנסיה הקתולית בפני תמונת קדושים והוא מתפלל אליהם בעל כורחו מפני אימת המוות, תמונה זאת מרחפת לנגד עיניו תמיד. הוא רואה את הגדול בעונשים בזה שידעו ישראל את האמת וינסו להתכחש לה ובמלוא ידיעת אפסות העבודה הזרה יוכרחו לעובדה, "רק כדי להימלט מן המוות". ידע אברבנאל לקרוא בתורה ולחוש שאליו תדבר, אל נגעי ליבו, אל צרות דורו תכוין. ראו כיצד סוטה הפרשן כאן מדרך הפשט מתוך רצונו לעודד את בן זמנו מוקף האימים בעולם הזר, המתנכר, מתוך רצונו למנוע ממנו ליפול בייאוש- עד שיחליף בפירושו את מובן הפסוק, את הנאמר בו :" כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ ", האם זה פשוטו של מקרא ?בוודאי לא."
ממשיכה נחמה ליבוביץ בהארתה :"ואולם מחבר הביאור, הרץ הומברג תלמידו של בן מנחם, בן המאה ה18, היושב במערב אירופה, רואה לפניו את תחילת ההשכלה וההתבוללות המתפשטת, הכובשת את הדור, המושכת ברשתה, לא בחרב ובאש, אלא בדרכי נועם. את ליבות הצעירים, ההולכים שולל אחריה, הקונים להם "כרטיס כניסה לאירופה ולתרבותה " ולהיכלי אליליה בעזיבת תורה ומצוות. הוא רואה את הגדול שבעונשים לא בכפייה, לא בכוח הזרוע ולא באימת המוות שהביאה את היהודי לעבוד עבודה זרה, אלא בכאובה של "הנפש המכירה עוונה ולא תוכל לעמוד כנגדה מחמת הרגל העבירה", הרגל הבא לה בהשפעת הסביבה, "רוח הזמן", האופנה, הלך הרוח וההסכמה הכללית. דור דור ועבודת האלילים שלו, דור דור ומכאוביו."
הנה כי כן, פרשנינו הם בשר ודם והינם תבנית נוף מולדתם , תקופתם וסביבתם. הם כולם על פרשנותם וקריאתם, מניחים את השונוּת וההבדלים ביניהם, על מדפי ארון הספרים היהודי, שמעניק להם מקום של כבוד בבית המדרש לדורותיו ומלמדנו , מהי תרבות של דיון ומחלוקת ומהי תרבות של הקשבה ומתן כבוד למנעד של דעות .
"אלו ואלו דברי אלוקים חיים." (עירובין יג' ע"ב).
כותב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב
