fbpx

פרשת  תצוה: "לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד" – משולש משה-  מִשְׁמַעַת, שִׁגְרָה והַתְמָדָה

פרשתנו היא השנייה בסדרת חמשת הפרשות המסיימות את ספר שמות וכולן עוסקות במפעל הלאומי הגדול במסע המדבר של בני ישראל- הקמת המשכן.

חמש פרשות הכוללות מפרט מייגע של פרטים, החוזרים על עצמם בכל פרשה, הקשורים לתכנון, לכלים, לחומרי הגלם ולמידות. כולן נעדרות כל סיפור או אירוע, מלבד פרשת כי תשא שבחלקה  מציפה את האירוע הדרמטי של חטא העגל.

אך אנו הקוראים מאותגרים בקריאה מעמיקה, שבה אנו מנסים  לצלול בעומקן של משמעויות ותובנות המסתתרות בין קמטי הפסוקים ולנסות להתחבר למהות מסע השינוי של בני ישראל במדבר, מעבדות לחירות, בואכה לארץ נושבת- ארץ כנען.

נעסוק אפוא במאמרנו בתובנה חשובה שמקופלת באותיות שמו של משה :

משמעת, שגרה, התמדה.

האתגר הגדול שניצב בפני משה המנהיג את המסע והמיישם ביחד עם אחיו אהרון, את תכנית השינוי והעיצוב האלוקית – מעם של עבדים, לעם בני חורין, דורש מהמנהיגות ומהעם את החיבור הקוגניטיבי, הרגשי והנפשי , למשולש משה- משמעת, שגרה והתמדה.

הנה כי כן, נחבר את משולש משה, לשלושה אינדיקטורים המופיעים בפרשתנו .

הראשון– בלבושו של אהרון הכהן .

הפרשה מפרטת את הפריטים המרכיבים את לבושו של הכהן במשכן. אחד הפריטים הוא מעיל האפוד, " וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת… פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב. (שמות, כח' , לא'-לד' ).

למיקום של הפעמון והרימון על לבושו של הכהן, נדרשו שני פרשנים. רש״י מסביר, שמיקום הפעמון והרימון, היה בשורה- אחד על  יד  השני. ואילו הרמב״ן מסביר, שמיקום הפעמון היה בתוך הרימון המגיד ממזריטש, מגדולי תנועת החסידות במאה ה18, וממשיך דרכו של  הבעל שם  טוב ,מבחין בין מאפייני הרימון לבין הפעמון. לדעתו,  הפעמון המצלצל מייצג את דור הצעירים ואילו הרימון המיושב והסטטי מייצג את דור המבוגרים. הפרשנות של הרמב"ן מציגה את המודל הרב דורי האידיאלי, של ההדדיות והזיקה שבין הצעירים למבוגרים. שניהם מביאים  למיקומם במרחב המשותף, את היתרון היחסי שלהם – פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב.

הבה נציג קריאה נוספת לפרשנותו של המגיד ממזריטש .

הרימון מלא וגדוש ב613 גרעינים. הרימון הוא סטטי, איננו מרעיש וקופצני. איננו תר אחר אירועים חדשותיים המאופיינים בצבעוניותם ובריגושם. הרימון מייצג את השִגְרָה.

הפעמון לעומתו, הוא חלול והענבל שבתוכו, גורם לצלצולים ורעשים. הפעמון מייצג את שבירת השגרה, את התנועתיות, הרעשנות והחיפוש אחר ריגושים ואירועים חדשותיים.

הנה כי כן, ההתנהלות של מסע השינוי במדבר בכלל   ומפעל הקמת המשכן בפרט, דורש מהמנהיגות ומהעם על רבדיו ומעמדותיו – משמעת והתמדה , גם בחיי שגרה אפורה.

השני- בהעלאת נר התמיד

כבר בראשיתה של פרשתנו מוארת השגרה במילה – תָּמִיד- "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר:  לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד". (שמות, כז', כ').

אך  המלבי"ם ( רבי מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר 1809-1879 ) מאתגר בפרשנותו את משמעות משולש משה– מִשְׁמַעַת, שִׁגְרָה והַתְמָדָה: " במקומות שהתחיל בלשון ציווי, יימצאו בם כל התנאים המחויבים אל הציווי שהם: זירוז , מיד , ולדורות".

מפעל הקמת המשכן על פרטיו הרבים, המשתרע על פני חמש פרשות ,מאפיין סוג של שגרה אפורה הדורש – משמעת והתמדה. כיצד? – זירוז , מיד , ולדורות.

כך רש"י בפרשנותו- "לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד- מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליהתָּמִיד– כל לילה ולילה קרוי תמיד". הנה עלינו להתחדש גם בשגרה  שדורשת – העלאה של שלהבת יוקדת בתוכנו, שתביא אותנו לסוג של תנועתיות, התלהבות והתרגשות גם בשגרת העשייה- זירוז , מיד שמכוונים לאופק נתיבי מסעו של העם היהודי –לדורות. שכן, כל מה שאני עושה היום בשגרה, מטיל עלינו עול של משמעת , התמדה ואחריות לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד לדורות הבאים- "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."

המילה- תָּמִיד מופיעה בתורה- 35 פעמים וב-34 מתוכן היא מופיעה במלאכת המשכן. כך היא בולטת ומופיעה  במיקומי שגרה נוספים לאורך פרשתנו – "וְנָתַתָּ אֶל-חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ד'; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ, לִפְנֵי ד' תָּמִיד…. וְעָשִׂיתָ צִּיץ, זָהָב טָהוֹר… וְהָיָה, עַל-מֵצַח אַהֲרֹן… וְהָיָה עַל-מִצְחוֹ תָּמִיד… וְזֶה, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל-הַמִּזְבֵּחַ… עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם… וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַקְטִירֶנָּה–קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ד', לְדֹרֹתֵיכֶם".

התמדה מתכתבת עם תמיד המייצגת את משמעת שגרת עשיית המשכן- זירוז , מיד, במילים אחרות- נגישות וזמינות וגם את נטל האחריות לדורות הבאים-  תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם.

השלישי – בהקמת המזבח ועבודת הקורבנות

הנה   תבוא פרשתנו ותעצים עוד יותר את משמעותה של השגרה: "וְזֶה, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל-הַמִּזְבֵּחַ:  כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם, תָּמִיד.    אֶת-הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם.   וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית, רֶבַע הַהִין, וְנֵסֶךְ, רְבִיעִת הַהִין יָיִן–לַכֶּבֶשׂ, הָאֶחָד. וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם:  כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ, תַּעֲשֶׂה-לָּהּ, לְרֵיחַ נִיחֹחַ, אִשֶּׁה לַד'.  עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם, פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לִפְנֵי ד' "( שמות, כט',לח'- מב').

במדרש  המובא במבוא לפירוש של  ר' יעקב בן חביב בהקדמה לספרו "עין יעקב", מראשית המאה ה-16, קובץ קטעי האגדתא בתלמוד הבבלי,   מתנהל שם דיון של תנאים, מהם אותם הפסוקים שאפשר לתת להם גולת כותרת Highlights : "כלל גדול בתורה".  בן עזאי בוחר הפסוק:" שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד" (דברים, ו', ד'). בן ננס בוחר הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך"( ויקרא, יח', יט'). בן פזי בוחר את הפסוק בפרשתנו: "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (שמות, כט',לט), אלו הן קורבנות התמיד וכיום בהיעדר הקורבנות, הן התפילות היום יומיות – שחרית, מנחה וערבית. זאת בעצם שגרת היום יוםואכן נקבע שההלכה כמו בן פזי. הנה לנו דוגמא נוספת, לפשר ולמשמעות של שגרת הקמת המשכן על פרטיה המייגעים .כן,  תחי השגרה בהתמדתה ובמִשְׁמַעַתה, שהיא המנצחת ולא האירועים החדשותיים החד פעמיים והמיוחדים ברי חלוף, כאורחים נוטים ללון.

 הרב פרופ' יונתן  זקס( 1948- 2020) במאמרו: "השראה והשקעה" לפרשתנו  כותב :"שהאנשים המשנים את העולם, בין אם בקטנות ונסתרות אם בגדולות ונצורות, הם אלה ההופכים חוויות שיא לשגרת יום יום. אלה היודעים שהפרטים חשובים, אלה שיצרו משמעת של עבודה קשה ושל התמדה. גאונות היא אחוז אחד השראה ו 99 אחוז השקעה. האנשים המשנים את העולם, בין אם בקטנות ונסתרות ובין אם בגדולות ונצורות, הם אלה ההופכים חוויות שיא לשגרות יומיום. אלה היודעים שהפרטים חשובים, אלה שיצרו משמעת של עבודה קשה ושל התמדה".

העיתונאי האמריקאי מייסון קארי (Currey), מסייע לנו בשגרת חיינו בספר שהוציא בשנת 2013- "Daily Ritual: How Artists Work"-"פולחנים של יומיום: איך גדולי המוחות מפנים זמן, מוצאים השראה ויושבים לעבוד ",איך אפשר ללמוד על הרגלי החיים בשגרה של משכימי הקום – כמו על מחבר רבי המכר ג'ון גרישם, שקם בחמש בבוקר, או על כלת פרס נובל לספרות טוני מוריסון, שמקפידה לכתוב בכל יום, עוד לפני עלות השחר . בטהובן שקם בכל יום עם שחר והכין לעצמו קפה. בהכנת כל כוס קפה ,הוא ספר 60 פולי קפה תוך כדי מילוים בכוס. ואז היה מתיישב אצל שולחנו ומחבר מוזיקה עד שתיים או שלוש אחה"צ. אחר כך היה יוצא להליכה ארוכה ואיתו עיפרון וכמה גיליונות תווים, כדי להעלות על הכתב כל רעיון שיעלה במוחו בדרך. מידי ערב אחרי הארוחה היה שותה בירה מעשן מקטרת ועולה על יצועו לא יאוחר מעשר. כך גם עמנואל קנט הפילוסוף, שהיה קם, שותה קפה, כותב מרצה אוכל, יוצא להליכה וכל דבר בזמנו ובמועדו. כאשר שכניו ראו אותו יוצא מביתו במעילו האפור ובמקל ההליכה, ידעו שהשעה שלוש וחצי בדיוק.

הנה ביטוי נוסף לתחי השגרה בהתחדשותה בכוח התמדתה, בדבריו של רבי עקיבא:" מים שחקו סלע"(אבות דרבי נתן, א', ו') ובאמרתו של צ'רצ'יל ( 1874-1965):" אין הטיפה חוצבת בכוח עוצמתה, אלא, בכוח התמדתה".  כך גם הרב  יוסף דב סולבייצ'יק ( 1903 – 1993) כותב במסתו "איש ההלכה":" היהדות מבקשת להפוך אותנו לאמנים יוצרים, שיצירתם הגדולה ביותר היא חייהם, ולשם כך נדרשים הרגלים של יומיום: שחרית, מנחה וערבית, האוכל שאנו אוכלים, צורת ההתנהגות שלנו בעבודה ובבית"

כך הפכה המילה שִׁגְרָה למקבילה העברית למילה הלועזית רוּטִינָה. מקורה של המילה הלועזית במילה הצרפתית routine (הקיימת גם באנגלית), שנגזרה מהמילה route (דרך). התנהלות קבועה בדרך קבועה. האתגר המוצב בפנינו הוא-  כיצד ניתן ליצור בשגרת חיינו האפורה, ממד של התחדשות ,התרגשות, שמחה  וברק בעיניים, גם אם אנו עוסקים, יום יום, בפעילות שגרתית, באותו עיסוק ובאופן דומה. שכן, העיסוק באותה עבודה ובאותו סדר פעולות דומים, עלולים  חלילה לגרום לנו סוג של שעמום ופיהוק –  "די, שוב אותו דבר ". אנו לא פעם מכריזים: ״תחי השגרה״. אבל האתגר הניצב לפנינו, הוא כיצד להפוך את שגרת חיינו, למתחדשת ומרגשת. עלינו לעבוד על עצמנו, להתחדש כל יום מחדש, ולעשות את הדברים מידי יום, עם סוג של ברק בעיניים, גם אם העיסוק הוא מעולם תוכן דומה,more of the same. עלינו לעשותו ,לא "כמצוות אנשים מלומדה", אלא מתוך התבוננות וחיפוש יום יומי של פשר ומשמעות חדשים לשגרת חיינו. עלינו לבחון את עצמנו מחדש, מידי יום. עלינו להתבונן בשגרת חיינו ולעשות לעצמנו מעין תחכים אישי, בכל יום מחדש, תוך כדי כך שאיננו קופאים על שמרינו, כיצד להעניק לשגרת חיינו – טעם חדש. דומה לאותו תבלין חדש, שעושה את כל ההבדל, שאותו אנו מוסיפים לאותו מאכל שגרתי קבוע .אז נכון כששואלים אותנו: ״מה נשמע?״ ואנו, לא אחת עונים:״ברוך ד', אין חדש״ וזה מקנה לנו תחושה של יציבות ,שלווה ותודה לקב״ה. אבל גם אם לא קורים דברים חדשים במרחב השגרהnews good news no,עלינו לפעול בתוכנו, בהסתכלות הפנימית, לחוש בתוכנו את המשמעות, ההתחדשות וההתרגשות, וגם לעשות את פעולותינו הדומות, היום  יומיות, בחידוש ובשינוי, כמו אותו תוסף תבלין לאוכל.

הנה כי כן, בימים של קורונה שפרצה לחיינו ושוכנת עמנו זה שנתיים. בתחילה היא הפרה שגרה אליה הורגלנו ובהמשך route  הדרך, היא גם הכריזה על עצמה כשגרת הקורונה, ושוב הופרה שגרתה ,בגלי הואריינטים השונים ועתה אנו בשגרת איחולינו היום יומיים מאחלים– בשורות טובות ובריאות איתנה. גם שגרת הקורונה מאתגרת אותנו בנשיאת נטל האחריות, המשמעת וההתמדה כלפי עצמנו וכלפי זולתנו. אך באותה נשימה,  שגרת הקורונה קוראת לנו – לחדש ולהתחדש.

משולש משה- מִשְׁמַעַת, שִׁגְרָה והַתְמָדָה, מהדהד  בשירה של לאה גולדברג: "למד את שפתותי ברכה ושיר הלל. בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום. לבל יהיה עלי יומי הרגל".

 

כתב: ד"ר זאב פרידמן, מנכ"ל עמותת מלב"ב

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים ומידע מקצועי!

דילוג לתוכן